הארי פוטר ואדון הערפל

הביקור של הארי בבית משפחת דרסלי עמד להיות קצר וקולע, ליתר דיוק - לא יותר מחצי שעה. אך הארי לא ידע זאת. הוא חשב שהוא חוזר לחופשת קיץ ארוכה, משעממת, ומלאת קוצר רוח ומריבות.

בחניון המצחין של תחנת הרכבת "קינגס קרוס" היה חם ומעונן. הארי טרק את תא המטען ונכנס לפורד המצוחצחת של וורנון.

דרך המראה ורנון הביט בו תוך כדי לעיסת דונאט ורוד. "תגיד ילד, אין בבית ספר הזה שלך תוכנית קיץ שאתה יכול להרשם אליה?"
"הלוואי..." ענה הארי.
הארי תכנן להסגר לבד בחדרו להמשך החופש, אבל הוא ידע שוורנון יוציא אותו מתי שדאדלי יתחיל להשתעמם ללכת מכות רק במשחקי פלייסטיישן.

כמה דקות נסיעה עברו ודאדלי התחיל לנמנם ולנחור. הנשימות העצבניות של ורנון החלו להתמתן והוא זימזם שיר מאיזה פרסומת בטלוויזיה. הארי מתח את ראשו בסקרנות כשעברו על יד הגלגל הענק של לונדון. הוא מעולם לא היה שם, וכשהיה קטן קינא באנשים המנופפים לכולם מהגובה הכביר. עכשיו הוא חייך בשקט שכנזכר איך הוא מסוגל לזגזג בחופשיות על מטאטא במקום זאת.

ורנון פנה ברמזור והגלגל הענק נעלם. הארי התיישב חזרה בכבדות והרגיש משהו קשה במושב תחתיו. הוא הושיט את ידו וגילה שהתיישב על השרביט שלו. הוא הוציא אותו- אבל בתזמון גרוע למדי. דאדלי בדיוק נחר חזק מידי ונחנק, ושלח את ראשו קדימה. הוא הבחין בתנועה של הארי והתחיל לצרוח.

"תוריד את זה!" שאג גם וורנון ועצר את הרכב בחריקה. 
הארי הכניס את השרביט לכיס במהירות. מאחוריהם נשמעה צפירה ארוכה ורכב מסחרי שכמעט נתקע בהם סטה ממסלולו ונכנס בתא טלפון ציבורי. חלקי פלסטיק התעופפו לכל כיוון כשתא הטלפון נמעך כמו פחית.
וורנון קילל ודהר קדימה. כל הדרך לרחוב דרך פריווט הוא נסע כמו משוגע, חתך ברמזורים, סחט את הגז, עלה על מדרכות והמשיך לקלל - את הארי, את בית הספר המטורלל שלו, את הנהגים שלא שומרים מרחק, את הארי, את השרים הליברלים, את הארי, את הקנס שבטח ישלחו לו בדואר, את הארי...
גם הארי וגם דאדלי לא העזו לפצות פה עד שיצאו מהמכונית בדרך פריווט 4. וורנון זרק את המזוודות שלהם על רצפת החנייה ונכנס לבית בטריקת דלת.
דאדלי הצביע על הארי בפרצוף רציני "אם תעיז במהלך החופש להשתמש בשרביט שלך...".
"דאדלי, דיי, תתבגר..." הארי עקף אותו בהליכה מהירה לתוך הבית, שם פטוניה הרגיעה את וורנון עם כוס קפה בגודל של קנקן.
"ילד!" נבח וורנון בעיניים אדומות.
הארי ניסה לשוות לפניו מבט רגוע, מה שגרם לגבותיו של ורנון להתכווץ ולהחמיץ את פניו התפוחות.
"אני 'מאוד' מקווה שבמהלך החופש תתנהג נורמלי לגמרי, לגמרי, אחרת..."
הארי הרים גבה. הוא זכר איך ניפח את מארג' שנה שעברה לגודל של כדור פורח, אבל אז נזכר שמשרד הקסמים מחק את זיכרונותיהם של הדרסלים מהאירוע.
"...אחרת אני יוציא אותך מהבית הזה, לעזאזל! כבר אין לי ייסורי מצפון, אתה תמצא אוכל בפחי הזבל יחד עם שאר המשוגעים של העיר".
הארי הניד בכתפיו ופנה לעלות עם המזוודות שלו לחדר.
"אל תפנה אלי את הגב שלך!".
הארי טרק אחריו את הדלת. הוא הניח את הכלוב של הדוויג' על השולחן ופתח לה את השער הקטן. היא יצאה בצעדים איטיים, עוד מסוחררת מהנסיעה, והתחילה לחטט בחפצים שלו.
הוא הניח את השרביט שלו על השידה ונפל על המיטה. 
הדויג הכניסה את ראשה לשקית ציפס ריקה, חיטטה קצת ואז קפאה במקומה. הארי ניחש שהיא מצאה שם משהו, והתחיל להרהר מה הוא הולך לעשות עם עצמו.
בזמן שדמיין חופש מלא מטאטאים מעופפים ומסיבות עם זיקוקי-די-נור, הדוויג ישרה את ראשה בצורה רובוטית והביטה בו. הארי הבחין במבטה וקפא.
עיניה היו מלאות במערבולות ירוקות והיא התחילה לצווח בקול דק וחלוד.
"מה יש לך?" הוא נעמד. הדויג פתחה את מקורה באיום וצוחה שוב.
"די, שקט הדויג" היא ברחה ממנו והחלה להתעופף בחדר ולהפיל דברים.
"בסדר, בסדר" הוא התיישב חזרה וחיכה שהיא תנחת .
היא הביטה בשידה, ואחר כך בהארי, ובמהירות צללה, חטפה את השרביט שלו מהשידה, ועם זעם ירוק בעיניים עפה מהחלון, מתעלמת מהקריאות שלו שתחזור.

		הפרק הבא