magic- נקרא פעם לא שכחתי

החיים של ננסי בובופיט לא כל כך קסומים כמו שחושבים. היא אולי מוקפת תמיד בחברים, אבל אי אף פעם לא יכולה באמת לדבר איתם, כי היא יודעת שהכל זיוף, ערפל המסתיר את פניהם האמיתיות.

היא יודעת שהיא קצת אגואיסטית ושתלטנית, אבל היא יכולה להשתדל, אם רק יתנו לה הזדמנות. אם רק הוא היה נותן לה הזדמנות.

נראה שההזדמנות הזאת מגיעה כשננסי מוצאת את עצמה בעולם מלא באלים ומפלצות יווניות, ונשלחת למסע חיפושים אחרי הלפידים של הקטה שנגנבו על ידי ישות מסתורית.

ננסי לא יודעת אם תוכל לעמוד במשימה ובמיוחד כשהיא כוללת למצוא את סמל כוחה של הקטה כשהערפל מעוות את האמת, ולהתעמת עם ישות שיכולה כעת במחיאת כף לחשוף את העולם של החצויים.

כן, ננסי הייתה אומרת שהחיים שלה ממש לא קסומים, אבל קשה להגיד את זה בהתחשב בזה שהיא בורכה על ידי אלת הקסם.
***************************************************
ננסי נאנחה בפעם האלף בערך, היא עיסתה רקותיה ועצמה עיניים. השנה הזאת הייתה פשוט סיוט, טוב בתור התחלה חברת היי-טק של אביה הפסידה הרבה כסף, או משהו כזה. היא לא באמת הבינה בכל המילים הגבוהות האלו שגורמות לראשה לכאוב.נראה שמפה התחילה שרשרת האסונות.

הוא שלח אותה לבית ספר פרטי מטופש לבנות כדי שפחות תעצבן אותו, כי בכל זאת, הם בסופו של דבר היו טחונים בכסף.

היא רצתה להירשם לבית ספר עם מגמה טובה שתלמד את הדבר שאהבה:אופנה. כן זה נשמע קצת סנובי, אבל  טוב היא חשבה למען האמת שהיא יכולה להתעניין במשהו שנשמע קצת סנובי גם אם היא לא כזאת.

לא אכפת לה שאנשים ידביקו לה תוויות עם היא תעשה את מה שהיא אוהבת
 היא רצתה להוכיח לאביה הספקני שיש לה כישרון, שהיא יכולה לעשות יותר מאשר ללכת בדרכו ולנהל את החברה המטומטמת שלו. שהיא יכולה לפתוח לה דרך משלה.

היא לא יכלה לתאר דבר נורא מלעשות משהו שהיא לא אוהבת, היא רצתה שעוד שנים אנשים ידברו על ננסי, לא על ננסי בובופיט היורשת, רק ננסי.

היא ידעה שהיא לא יפה במיוחד, להיפך היא הייתה די מכוערת לדעתה, היה לה שיער גינג´י מתולתל וסבוך, פניה היו זרועות בנמשים. העור שלה היה חיוור מדי לטעמה, ועיניה הכחולות נראו בולטות בצורה מוזרה.הרבה אנשים אמרו לה שהיא יפה, אבל כשההורים שלה עשירים, אי אפשר לדעת מי באמת מתכוון לזה. היא הייתה די בטוחה שאף אחד מהם לא מתכוון לזה, בין אם הם אמרו את זה בגלל הכסף, או סתם מנימוס.
"ננסי. את מתה?" חברתה מרפקה אותה.

שתיהן ישבו על ספסל בגלריית האומנות בסוהו ליד פסל שנקרא "שחקן הפוקר" לפי השלט שלידו, מתחת לשם הפסל נכתב באותיות קטנות יותר "פריצת דרך בניאו-ריאליזם של העל-כיעור."היא לא ידעה בכלל מה זה ניאו-ריאליזם.

"מאוד מצחיק אוניל." ננסי הביטה בחברתה, שסירקה את שיערה הג´ינג´י באצבעותיה.

לאוניל היה מראה קצת מוזר, השיער של היה אדמוני, כמו צבע האש, ולא כביטוי, בשיערה השתלבו גוונים שונים של אדום, כתום וצהוב כך ששיערה נראה כאילו הוא בוער. היה לה עיניים גדולות בצבע ענבר והיא תמיד משום מה גררה את אחת מרגליה אחריה. היא תמיד הייתה לובשת את מעיל העור השחור שלה ונועלת זוג מגפי מעצבים שלה ומתאפרת בכבדות ובצבעים כהים, כאילו הייתה כוכבת רוק.
אוניל פתחה את פיה כדי להגיד משהו אבל היא סגרה אותו מיד, עיני הענבר שלה ננעצו בנערה כהת שיער שנשענה על קיר קרוב אליהן וצחקה ממשהו שחברתה שלידה אמרה.

מאז הפגישה הראשונה של אוניל ורייני (שכולם קראו לה רק ריי פשוט) הן היו אויבות בנפש, גם אם רק היו רואות זאת את זאת ברחוב הן היו נועצות אחת בשנייה מבטים מרושעים.

היא אף פעם לא הבינה איך הן אויבות, ריי אהבה מוזיקת רוק, ללבוש מעילי עור שחורים ולחבוט במי שמעצבן אותה עם המגפיים הצבאיות שלה. זה היה בערך מה שאוניל אהבה לעשות, חוץ מהחלק של הבעיטות. 

היא הייתה מפחידה בצורה שונה, מהסוג שכשהיא נותנת לך את המבט שלה אפילו מתאבק מקצועי היה רץ לאמא שלו.
הבטתי במורה המלווה של הטיול, גברת פוקס, שהרימה את מבטה בטלפון שלה והביטה בתגרה בעניין, כאילו היינו חלק מסדרת ריאליטי.

העור שלי סמר, צינה מוזרה התפשטה באוויר הילה של כוח מרושע הורגשה בחדר. נראה היה שאני שהיחידה ששמתי לב לזה. שאר הבנות בכיתה היו עסוקות בטלפונים שלהם וריי ואוניל היו עסוקות בריב שלהן.

אולי זה היה רק הדמיון שלי, אבל לרגע הייתי בטוחה שעיניה של גברת פוקס הבהיקו לרגע בזהב.

ידי רעדו ללא הסבר הגיוני, מעין נורה קטנה בראשי נדלקה וקול קטן צעק לי לברוח.הסיטואציה נראתה מעט מוכרת, לקח לי כמה שניות להבין למה, הרגשתי את אותה הילה מרושעת בזיכרון מטושטש מיום לפני שנים, בטיול שלנו למוזיאון מטרופוליטן לאומנות.

		הפרק הבא