הים לא אוהב שמרסנים אותו

הים לא סובל שמרסנים אותו

אנבת' ישבה לבדה על שפת הים.

היא הסתכלה על המים הנוצצים בשקיעה,על הגלים הקטנים הכחולים,אשר נצבעו בזהב כאשר השמש שקעה באיטיות אל מעבר לגלים,לעולם שכולו חלומות.

היא מחתה דמעה שזלגה בשקט כמעט מעצבן על לחייה.הוא עזב אותה,הלך.שום דבר לא יכול להיות יפה,הכל צריך להיות אפור,אפור,קודר ועצוב.היא שקעה בדיכאון,זו אשמתה.היא יודעת זו.היא ניסתה להפוך אותו לשלה בלבד.
ריסנה אותו,אינה נתנה לו חופש.אז הוא עזב,נעלם בעלטה של חייה.

הים אינו סובל שמרסנים אותו,עכשיו היא ידעה גם למה,כי אי אפשר.היא נסתה ללכוד אותו בבקבוק,לשמור אותו קרוב אליה,אבל הוא לא יכול,הוא לא יכול שמרסנים אותו.הוא רוצה להיות חופשי,משוחרר.אנבת' לא נתנה לו להיות כזה.
היא לא יכלה לעמוד בזה יותר,היא פרצה בבכי,היא קברה את ראשה בין ברכיה,וצווחה מבכי.

מבלי ששמה לב כבר החשיך,העולם דמם והשתתק,מאזין לבכי העצור שהתפרץ.כוכבים האירו את השמיים,מנסים לנחם אותה.אבל היא לא הקשיבה, לא הסכימה.

היא שלחה מבט אחרון בים,בידיעה שלא תוכל להסתכל עליו יותר בחיים,בלי לחוש רגשות אשמה.

היא גיששה בחושך אל הסכין שלה,שסחבה איתה מגיל שבע.היא החניקה את יפחת הבכי האחרונה.
היא מצאה את הסכין...הסכין,הקטן אך המסוכן,בלי לחשוב היא תקעה אותו בלבה.כאב לוהט כבש את כל חושיה,היא צרחה מכאב.

היא עצמה את עיניה בפעם האחרונה ולחשה,אני אוהבת אותך פרסי,גם אם אתה כבר לא אוהב אותי.

ת.ב?