סקטוּמסמפּרה- טייק שתיים

כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג ושל כותב/ת הפאנפיק המקורי. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי. 

אזהרות: ספויילר לספר השישי בסדרה. ומערכת יחסים בין שני בנים (סלאש) 

הארי הלך לבד, מרגיש את אבני הריצוף הקרות תחת רגליו היחפות. ירד גשם כבד והוא הלך מתחת לקשתות המובילות למגרש הקווידיץ'. הדרך נהייתה מוכרת בשבילו אחרי זמן מה, גופו פשוט נשא אותו אל המקום החיד בו יכל להרגיש רגוע ולחשוב מאז נגמרה המלחמה. הוא הלך לשם כל לילה רק בכדי לנקות את ראשו ולנסות לשכוח את עברו. לשם שינוי, הוא רצה להיות עצמו, לא "הילד שנשאר בחיים", הוא רצה להיות רק הארי.

צעקת "סקטוּמסמפּרה!" רועמת הגוררת צרחה ניערו את הארי ממחשבותיו. הקללה מילאה את בטנו בפחד. סצנות משנה שישית נפרשות לפני עיניו. ברגע שהבין שהוא קפא במקומו, הוא ניער את ראשו ורץ מהר ככל שיכל לעבר מה שעכשיו היו היבבות המהדהדות במסדרון. הוא בסתובב בפינה בכדי לראות את מגרש הקווידיץ' המחשיך, גריפינדורית בשנתה החמישית או השישית עם עיניים פקוחות לרווחה, באיטיות מנמיכה את שרביטה, ולבסוף נער דקיק עם שיער בלונדיני דקיק באותה מידה שוכב על הרצפה.

"היי!" צעק הארי. הגריפינדורית הסתובבה והארי זיהה את ספר השיקויים הישן בידה. היא הסתובבה בכדי לברוח בריצה בדיוק באותה מהירות בה הארי רץ לכיוונו של הגבר המדמם, הגוסס. איך היא מצאה את הספר? זה היה חבוי בחדר הנחיצות אשר נהרס בשריפה. הארי החליט שזו הייתה בעיה ליום אחר. נכון לעכשיו, כל תשומת ליבו הופנתה למאלפוי. הוא דימם, לא הרבה כמו בשנה השישית בגלל הגשם, אבל עדיין מספיק בכדי להרוג אותו.

הוא ביצע את הלחש המרפא ששימש את סנייפ לזכרו של אותו יום מחריד בחדר השירותים הנטוש של הבנות. הארי העביר את שרביטו על מאלפוי והחל למלמל את הקסם. הפצעים נסגרו יפה ובמהירות.

מאלפוי שואף החוצה; "פוטר."

"ששש." הארי השתיק אותו והבריש את שערו ממצחו בעוד הוא עדיין מרפא את הנער הגבוה והרזה. "זה בסדר. אתה תהיה בסדר." הוא לחש. הוא תקע את שרביטו בחזרה בכיסו והחליק את ידיו סביב דראקו חסר ההכרה, מרים וסוחב אותו אל המרפאה. מאלפוי היה קל במידה מפתיעה והארי התחיל לתהות אם הוא אוכל טוב. הוא התחיל לתהות עד כמה קשה השפיעה עליו המלחמה.

הוא הביא את תדראקו בבטחה אל מדאם פומפרי אשר אמרה לו שהוא יכול לעזוב, אך הארי רק הניד את ראשו לשלילה. הוא נשאר לצידו של דראקו ולא הסיט את מבטו אפילו כשמדאם פומפרי הסירה את חולצתו בכדי להעריך את הנזק. נשמתו של הארי נעתקה כשראה את צלעקותיו הישנות והדהויות של דראקו חוצות את חזהו מתחת לחדשות שרכש. מדאם פומפרי חזרה עם שיקוי חידוש דם ושיקוי נוסף אשר הארי הניח שיטפל בכאב, לאחר מהן היא חזרה למשרדה, יודעת מספיק בשביל לא לומר להארי לחזור לחדר השינה שלו.

הוא ישב שם, בוהה בדראקו, עד אשר נרדם באופן בלתי נמנע עם ראשו על מיטתו של דראקו. כשהוא התעורר, הוא הרגיש משהו בידו. הארי שפשף את עיניו תחת משקפיו ובהה בידו הכהה כנגד לזו החיוורת של דראקו. הוא חייך מטה אל ידיהם המחוברות והסיק שהבן הישן בטח שילב את אצבעותיהם יחדיו בלא מודע במהלך נקודה מסויימת בלילה. הוא העביר את מבטו אל הגבר אשר החל לזוז. הוא באיטיות פקח את עיניו והביא את היד אשר לא אחזה בשל הארי אל פיו בכדי שתכסה אותו כשפיהק. ידו השנייה של דראקו זז בטוח זו של הארי. פניו השתנו ממצבן הטבעי אל הבעת בילבול בעוד הוא סובב את ראשו להסתכל על הבן עם השיער המבולגן.

"פוטר," הוא קירקר, קולו צרוד משינה. "למה אתה מחזיק את ידי?"

הארי הסמיק. "זה, אה, זה היה ככה כשהתעורתתי."

"ולא חשבת לעזוב?"

"חשבתי," הארי היסס. "אבל לא רציתי." הוא מלמל. 

"אה." אמר דראקו, בענווה. הוא שאף פנימה, לא עושה תנועה בכדי לעזוב את ידו של השני. "תודה, אתה יודע, שהצלת אותי. אני בטוח שהרבה אנשים היו פשוט משאירים אותי שם לדמם. 

הארי הביט בו בצער ולחץ את ידו. " עשית מה שהייתה צריך בכדי להשאר בחיים. זו לא הייתה אשמתך."

דראקו נאנח והסתכל על הארי בהכרת תודה. "אני מניח שזו הפעם השנייה שקוללתי על ידי גריפינדורי חסר זהירות. הוא צחקחק בשקט. 

" כן, מצטער על זה. התכוונתי להתנצל. אני לא ידעתי מה זה עושה."

דראקו הימהם. "זה בסדר. אתה יותר מפיצית על זה." הוא העניק להארי חיוך קטן. ליבו של הארי פירפר. הוא מעולם לא ראה את דראקו מחייך חיוך אמיתי לפני כן. הוא נהיה מהופנט על ידי שפתיו הוורודות פסטל החיוורות של הבן השני. הצורה בה הן טיפסו מחייך עדין אל גיחוך.

"פוטר, אם אתה לא עומד לנשק אותי, בבקשה תפסיק לבהות בשפתיים שלי." הוא אמר בזחיחות. הארי הסתכל למעלה אליו ואז, בלי לחשוב, בפניו של דראקו וריסק את שפתיו על שלו. הבן השני הושיט יד למעלה והריץ אותה בתוך שיערו השחור והרך של הארי, מושך אותו קרוב יותר בעוד הוא נישק חזרה. 

שני הבנים התנתקו כששמעו כחכוך גרון. "אדון מאלפוי, אני מניחה שאתה מרגיש טוב."

"כן, אני כן." דראקו הסתכל מעלה אל הארי, אשר נראה מזועזע. עיניו פקוחות לרווחה ובוהות במדאם פומפרי. האחות מיקמה שיקוי משכח כאבים על שידת הלילה של דראקו ועזבה במהרה, מושכת את הווילון סביב המיטה בכדי להעניק להם מעט יותר פרטיות. 

שניהם צחקו. זו הייתה הפעם הראשונה שכך אחד מהבנים עשה הם כזה כבר זמן רב. 

בסופו של דבר הם יצרו לדייט, יהיו זוג, יריבו, יתאהבו, יציעו נישואים, יתחתנו- אבל כרגע שון דבר מזה לא שינה. כל מה שהיה באותו רגע אלה דראקו והארי צוחקים יחד בשמחה. ובפעם הראשונה זה שנים, הכל היה בסדר.