יומנו של לוק-תורגם על ידי *גמור*

מקוש הדלת היה בצורת ראש של גורגונה,כנראה מדוזה.זה לא היה סימן טוב. רצפת המרפסת חרקה מתחת לרגלינו. תריסי החלונות התמוטטו, אבל הזכוכית המלוכלכת מאבק והווילונות הכהים שמהצד השני לא נתנו לנו לראות את פנים הבית.תאליה דפקה. 
שום תשובה. 
היא משכה בידית, אבל הדלת הייתה נעולה. קיוויתי שהיא תחליט לוותר. במקום זאת הביטה בי בציפייה. "אתה יכול לעשות את הקטע הזה שלך? " 

חרקתי את שיני. "אני שונא לעשות את זה." 
אף על פי שמעולם לא פגשתי את אבא שלי ולא ממש רוצה, אני חולק כמה מכישוריו. יחד עם היותו שליח של האלים, הרמס הוא אל הסוחרים- מה שמסביר מדוע אני טוב עם התנהלות בכסף - והנוודים, מה שמסביר מדוע הטמבל האלוהי הזה עזב את אמא שלי ומעולם לא חזר. הוא גם אלהגנבים. הוא נגנב דברים כמו - עדר הבקר של אפולו, נשים, רעיונות טובים, ארנקים, השפיות של אמא שלי והסיכוי שלי לחיים נורמאליים.מצטער אני נשמע יותר מדי מריר?בכל אופן, בגלל התחום של אבא שלי, יש לי כמה יכולות שאני לא אוהב לפרסם. 
הנחתי את ידי על חור המנעול שבדלת. התרכזתי,הרגשתי את  מה ששלט על בריח הדלת. הבורג החליק לאחור . הידית נהיתה קלה יותר. סובבתי את הידית והדלת נפתחה.

"זה כל כך מגניב," מלמלה תאליה, אף שראתה אותי עושה את זה תריסר פעמים. 

בחדר שרר ריח מרקיב וחמוץ, כמו הבל הפה של אדם שגוסס. תאליה נכנסה למרות האווירה המבשרת רעות . לא היתה לי ברירה אלא לעקוב אחריה,כרגיל.

בפנים היה אולם נשפים ישן. גבוה מעל, נתלתה נברשת זוהרת שנתלו עליה ראשי חץ מארד שמיימי, חתיכות שריון, ושברי חרב  - כולם מטילים אור כתום וחולני על פני החדר.שני מסדרונות הובילו שמאלה וימינה.מדרגות נכרכו סביב הקיר האחורי. וילונות כבדים חסמו את החלונות. 

המקום אולי היה מרשים פעם, אבל עכשיו הוא היה סתם ענתיקה. רצפת השיש המשובצת בשחור ולבן כמו לוח שחמט היתה מרוחה בבוץ וחומר יבש מיובש שקיוויתי שהוא רק קטשופ או משהו כזה. באחת הפינות עמדה ספה שממנה יצא מילוי ספוג. כמה כסאות מהגוני נשברו כנראה כדי להצית אש. בבסיס המדרגות היתה ערמה של פחיות, סמרטוטים ועצמות-עצמות של בני אדם.

תאליה שלפה את נשקה מחגורתה. מיכל של ספריי להגנה עצמית שנשלף ממנו חנית ענקית מארד שמיימי.הורדתי מגבי את מחבט הגולף שלי,שבניגוד לנשק של תאליה לא היה מרשים או מגניב.

התחלתי לומר, "אולי כדי שנצא... " 
הדלת נטרקה מאחורינו. רצתי לעבר הדלת ומשכתי בידית בפראות. אין מזל. הנחתי את ידי על חור המנעול ורציתי לפתוח אותו. הפעם לא קרה כלום. 

"זה נראה כמו סוג של קסם, "אמרתי. "אנחנו לכודים." 

תאליה רצה אל החלון הקרוב ביותר. היא ניסתה להגיף את הווילונות, אבל ידיה נבלעו בבד השחור והכבד.
"לוק!" צרחה.
הווילונות המעובדים התפצלו לפסים של בד שניסו לתפוס את תאליה. הם הצמידו את זרועותיה לגופה וכיסו את החנית שלה. הרגשתי כאילו הלב שלי מנסה לטפס על גבי הגרון שלי. התחלתי לחבוט בווילונות במקל הגולף שלי.
הווילונות רעדו וחזרו להיות עצם בודד כדי שאוכל לשחרר את תאליה. החנית שלה נפלה על הרצפה בקול קרקוש.

גררתי אותה משם כשהווילונות חזרו לנסיונות לתפוס את תאליה.רצועות הבד הצליפו באוויר. למרבה המזל, נראה שהם לא יכולים להגיע אלינו. לאחר כמה ניסיונות כושלים נוספים להגיע אלינו, הם הפכו שוב לווילונות רגילים וישנים.

תאליה רעדה בזרועותי. החנית שלה שכבה בקרבת מקום, עלה ממנה אדים כאילו נטבלה בחומצה כמו החרב שלי.

היא הרימה את ידיה. הן היו מכוסות בשלפוחיות והעלו אדים. פניה החווירו והיא נעצה מבט חלול בנקודה אקראית כאילו נכנסה להלם. 

"חכי רגע! "הנחתי אותה על האדמה וחיטטתי בתרמיל. "חכי רגע, תאליה. יש לי את זה." 
לבסוף מצאתי את בקבוק הנקטר שלי. משקה האלים יכול לרפא פצעים, אבל הבקבוק היה כמעט ריק. שפכתי את השאר לתוך ידיה תאליה. האדים התפוגגו

"את תהיי בסדר, "אמרתי. "פשוט תנוחי קצת." 

"אנחנו - אנחנו לא יכולים ... " קולה היה רועד, אבל היא הצליחה לעמוד. היא העיפה מבט בווילונות בתערובת של פחד ובחילה. "אם כל החלונות הם כאלה, והדלת נעולה ... " 
"נמצא דרך אחרת," הבטחתי. 
זה לא נראה כמו הזמן להזכיר לה שלא היינו כאן אם לא העז הטיפשית שלה.
שקלתי את האופציות שלנו: גרם מדרגות עולה, או שני מסדרונות חשוכים. הצצתי לעבר המסדרון השמאלי. יכולתי לראות זוג אורות אדומים קטנים זוהרים מתוך החשכה.אולי מנורות?

אחר כך האורות נעו. הם התנודדו מעלה ומטה, מתרחקים ומתקרבים. נהמה שבקעה משם גרמה לשיער שלי לסמור.
תאליה השמיעה קול חנוק. "אהמ, לוק ... " 

היא הצביעה על המסדרון האחר. זוג נוסף של עיניים אדומות זוהרות נעץ בנו מבט זועם מבין הצללים. משני המסדרונות נשמע קול חלול משונה, מקשקש, כמו מישהו שמשחק בעצמות.

"המדרגות נראות די טובות, "אמרתי. 

וכאילו ענה, נשמע קולו של גבר מאיזה מקום מעלינו: "כן, ככה." 
הקול היה עצוב מכאב, כאילו נתן הוראות ללוויה.

"מי אתה? "צעקתי. 
"מהר!" קרא הקול, אבל הוא לא נשמע נרגש. 
מימיני, אותו קול הידהד, "הזדרז." קלאק, מקשקש, מקשקש. 
חשבתי במהירות. נדמה היה שהקול בא מן הדבר שבמסדרון - הדבר עם העיניים האדומות הזוהרות. אבל איך יכול קול אחד לבוא משני מקומות שונים? 
ואז נשמע אותו קול מהמסדרון משמאל: "מהר." קלאק, צווחה, נקישה.

התמודדתי עם כמה דברים מפחידים כמו כלבים נושפי אש, עקרבים, דרקונים - שלא לדבר על סט של וילונות חיים. אבל משהו על הקולות האלה מהדהד סביבי, העיניים הזוהרות האלה נעות משני הכיוונים, וקולות הקולות המוזרים גרמו לי להרגיש כמו צבי מוקף זאבים. כל שריר בגופי נדרך. האינסטינקטים שלי אמרו, יותר נכון צעקו לי, לרוץ. 
תפסתי את ידה של תאליה וזינקתי אל המדרגות. 

"לוק ... " 

"תאליה!" 

"מה אם זה עוד מלכודת?" 

"אין ברירה!" 

עליתי במדרגות וגררתי את תאליה איתי. ידעתי שהיא צודקת. אולי אנחנו רצים ישר אל מותנו, אבל ידעתי גם שאנחנו צריכים להתרחק מהדברים האלה למטה.

פחדתי להביט לאחור, אבל יכולתי לשמוע את היצורים סוגרים עלינו - נוהמים כמו שני חתולי בר, רגליהם דופקות על רצפת השיש בצליל שהזכיר קול של פרסות סוסים. מה הם?
בראש המדרגות צללנו לתוך מסדרון נוסף. על הקיר פמוטים הבהבו בעצלתיים הפכו את המסדרון לזירת ריקודים. קפצתי מעל ערימת עצמות, בועט הצידה בטעות גולגולת של אדם. 
לפנינו קרא קולו של האיש, "ככה! "הוא נשמע דחוף יותר מבעבר. "הדלת האחרונה משמאל! תמהרו!" 
מאחורינו הידהדו היצורים בדבריו: "עזבו! מהר! " 
אולי היצורים רק מחקים אותו כמו תוכים. ואולי הקול שלפנינו שייך למפלצת. ובכל זאת, משהו בנימת קולו של האיש היה אמיתי. הוא נשמע בודד ואומלל, כמו בן ערובה.
"אנחנו צריכים לעזור לו, "הכריזה תאליה, כאילו קראה את מחשבותי. 
"כן, "הסכמתי. 
המסדרון נעשה יותר רעוע - הטפט התקלף כמו קליפת עץ, הפמוטים רוסקו לרסיסים. השטיח היה קרוע לגזרים ומזוהם בעצמות. אור חלף מתחת לדלת האחרונה בצד שמאל. 
מאחורינו, הלמות הפרסות גברה. 
הגענו לדלת וניסיתי לפתוח אותה, אבל היא נפתחה בעצמה. תאליה ואני נפלנו פנימה, שוכבים על שטיח. 
הדלת נטרקה. 
בחוץ יצרו היצורים בתסכול וגירדו את הקירות. 
"שלום, "אמר קולו של האיש, קרוב יותר עכשיו. "אני מאוד מצטער."
ראשי הסתחרר. חשבתי ששמעתי אותו בצד שמאל שלי, אבל כשהרמתי את העיניים הוא עמד ממש מולנו. 
הוא לבש מגפי נחשים וחליפה ירוקה-חומה מנומרת, שאולי היתה עשויה מאותו חומר. הוא היה גבוה וצנום, בעל שיער אפור מחודד כמעט פראי כמו של תלייה. הוא נראה כמו איינשטיין זקן,  רק לבוש בהידור. 
כתפיו שמוטות. עיניו הירוקות והעצובות הודגשו בשקיות. אולי הוא היה פעם יפה, אבל עור פניו היה רפוי כאילו הוא נופל חלקית.

חדרו היה מסודר כמו דירת סטודיו. בניגוד לשאר הבית, הוא היה במצב טוב למדי. על הקיר המרוחק היתה מיטה זוגית, שולחן כתיבה עם מחשב וחלון מכוסה בווילונות הכהים כמו אלה שלמטה. לאורך הקיר הימני היה כוננית ספרים, מטבחון קטן, ושני פתחים - אחד מהם נכנס לחדר אמבטיה, והשני לתוך ארון גדול. 
תאליה אמרה, "אהמ, לוק ... " 
היא הצביעה על שמאלנו. 
לבי כמעט יצא מהגוף שלי מרוב הלם.
בצד שמאל של החדר היתה שורת מוטות ברזל כמו תא כלא. בפנים היתה תערוכת גן החיות המפחידה ביותר שראיתי מעודי. רצפת חצץ היתה מכוסה עצמות וחתיכות שריון. ראשו היה תערובת של סוס וזאב - עם אה של אריה ופרווה אדומה. במקום כפות רגלים היו לה פרסות,זנבה משתלשל, אוזניים מחודדות, זרבובית מוארכת ושפתיים שחורות שנראו אנושות באופן מטריד.
המפלצת נהמה. לרגע חשבתי שהיא לובשת אחד מאותם מגני פה שמתאבקים משתמשים בהם. במקום שיניים, היו לה שתי צלחות בצורת פרסה מוצקות של עצם.כשצלצלו את פיו, צלחות העצמות השמיעו את הקרקוש הצורם, הקשקשו, הקשקוש ששמעתי למטה.

המפלצת נעצה בי את עיניה האדומות הזוהרות. הרוק טפטף מן שפתיו. רציתי לרוץ, אבל לא היה לאן ללכת. עדיין יכולתי לשמוע את היצורים האחרים - לפחות שניים מהם - נוהמים מהמסדרון שמחוץ לחדר.
תאליה עזרה לי לקום על רגלי. אחזתי בידה ופניתי אל הזקן. 
"מי אתה? "שאלתי. "מה הדבר הזה בכלוב? " 

הזקן עיווה את פניו. הבעת פניו היתה כה מלאה אומללות שחשבתי שהוא עלול לבכות. הוא פתח את פיו, אבל כשדיבר, המילים לא באו ממנו. 

כמו מעשה איום ונורא, המפלצת דיברה בשבילו, בקול זקן: "אני האלסיון גרין. אני נורא מצטער, אבל אתה בכלוב. פיתו אותך לפה כדי שתמות. "

השארנו את החנית של תאליה למטה, אז היה לנו רק נשק אחד - מחבט הגולף שלי. הוא בידיו של הזקן אבל לא נראה שהוא מתכנן לתקוף אותנו. הוא נראה כל כך מעורר רחמים ומדוכא שלא יכולתי להכות אותו.

"כדי לך להסביר," ניסתי להישמע מאיים אבל פשוט גמגמתי. "למה - איך ... מה ...? " 
כפי שאתם יכול להבין,אני ממש טוב עם מילים.
מאחורי הסורגים, המפלצת הקישה על לסתותיה המכוסות עצם. 
"אני מבין את הבלבול שלך, "אמר בקולו של הזקן. נימתה האוהדת לא התאימה לזוהר הרצחני בעיניה. 

"היצור שאתה רואה כאן הוא לאקרוטה. יש לה כישרון לחיקוי קולות אנושיים. כך הוא מפתה את טרפו." 

הסתכלתי קדימה ואחורה מן האיש אל המפלצת. "אבל ... הקול שלך? אני מתכוון, הבחור בחליפת הנחשים - הוא שומע את מה שאתה רוצה להגיד?"

"זה נכון." הוא נאנח בכבדות. "אני, כמו שאומרים, הבחור בחליפת הנחשים. זאת הקללה שלי. שמי הוא הלסיון גרין, אני בנו של אפולו "

הפרק הקודם		הפרק הבא