גרוע ממוות

היי, אני מודה לג'יני וויזלי פרויאט ולפיקצר שלה. אין גרוע ממוות, זה נתן לי את ההשראה להשראה (המבין יבין..), אך זה רעיון מקורי שלי, עם חלחלה משלי וכתיבה משלי.

אז.. למקרה שיאשרו לי..

אני מחויבת (אחח.. מצפון..) להזהיר את כל מי שנכנס לפיקצר הזה, פיקצר זה הוא מעמקי מוחי הקרימינלי להחריד, לכן יש כאן אונס של ילדה בת שש, פדופיליה ומסר אובדני.. (מוח זה דבר קשה..)

מי שחושב שזה קשה לו מדי, או שזה יעשה לו רע באופן כלשהו, אנא אל תקראו, לטובתכם האישית..

ואחרי הקדמה קריפית זאת, מי שרוצה..

תהנו!

                                                                                      ************                                                                             

אין גרוע ממוות, כך חשבה לה. במקרים המועטים שבהם חשבה על המוות. היא חשבה שהיא יודעת הכל, כמה טעתה. היא חשבה שאף אחד לא יפגע בה, היא טעתה. היא טעתה במשך כל חייה, וזה התחיל בגלל התמימות. תמימות נדירה, או כל כך שכיחה שמחמיצים אותה כל פעם מחדש.

היא עדיין זכרה את זה, את התקופה שבה חשבה שאין גרוע ממוות, התקופה שבה הייתה תמימה עד כאב, אותו, את איך שניפץ את התמימות שלה לרסיסים ללא רחמים.

זה היה לילה גשום, היא הייתה בביתה, משחקת לה בבובות, ברביות יפות ורזות, כל כך רזות, כל כך מעוותות, כל כך שבירות. ההורים שלה יצאו, פגישה רומנטית שאמורה להסתיים בסקס לוהט, שיפצה על כל המריבות, על כל המילים הננעצות, חודרות עמוק לליבם. לא שאז ידעה על זה, מבחינתה, הם הלכו לארוחת ערב נחמדה, לא לדבר היחיד שמחזיק את המשפחה שלהם יחד, שמונע מהם להתפרק. הגשם דפק על חלונות ביתה, היא אהבה את זה, את ההרגשה שמישהו בא במיוחד אליה. בעדה מדמה לעצמה מה יקרה עם תפתח את הדלת, ומישהו באמת דפק על הדלת, ואותו אחד הולך לקחת אותו לעולם אחר. כמו לעולם הברביות שלה, עולם יפה, עולם מושלם, עולם מזויף.

~דפיקה~ ~דפיקה~

היא לא האמינה, חלומותיה התגשמו. היא רצה אל הדלת, תמימה כמו שא תמים. מדמיינת לה איך יראה, מה יעשה, לאן ייקח אותה. היא פתחה את הדלת הזחיחה, בחיוך רחב ועיניים פתוחות לרווחה, הסתכלה על האדם שעומד לפניה. הוא היה נווד, כך דמיינה, כמעט שאלה אותו עם היא יכולה להצטרף אליו במסעות הנדודים שלו, או שאולי הוא עובד קרקס? ואולי, ואולי... קולו הצרוד קטע את מחשבותיה הפרועות "היי עלמתי, הוריך בבית?" הוא מצא חן בעיניה, משום מה היא חשבה שאפשר לבטוח בו, אלי זה היה בגלל קול הבס שלו, אולי החמיא לה שהוא מדבר אליה בצורה מנומסת כל כך, מכובדת כל כך. אז היא ענתה, בכנות האפשרית מילדה בת שש. "לא, הם יצאו, אפשר לעזור לך במשהו אדוני?" היא הוסיפה את האדוני כי חשה שרשמיות מתאימה לאדם הזה. "כן, אם תסכימי לי, האם אוכל לשהות בביתך היפה עד שהגשם ייפסק עלמתי?" היא הייתה כל כך תמימה, היא נתנה לו להיכנס, היא התחילה לשאול ותו שאלות, התחילה להתלהב מההרפתקאות שהוא עבר, מדמיינת איך יצרף אותה לבאות. אולי לא הבחינה בזה, אבל חיוך התרחב על פניו, חיוך של טורף המצא את טרפו. הוא ביקש מים, היא מילאה את מבוקשו. הוא ביקש ממנה להראות לו את הבית, החמיא במקומות הנכונים, התלהב ממה שהיה צריך, קרא אותה כמו ספר פתוח. הוא ניגש אליה, קרוב יותר בכל צעד, והיא, מצידה, לא הבחינה בדבר. היא רק שמחה שהיה לה מישהו להראות לו את האוצרות שלה, מישהו לדבר איתו. דיברה ודיברה בעוד הוא מתחיל להוריד את בגדיו. מצביעה בגאווה לעבר ברבי שחורת שיער, מסתובבת כדי לראות למה האורח המושלם שלה לא עונה. כשראתה את עירומו, פלטה צווחה קלה, אמרה בפאניקה: "אסור להוריד בגדים! זה אסור!" שכחה מהנימוסים והרשמיות החסרת תועלת. בעודו מפשיט גם אותה, צחוקו נשמע בעוד צרחותיה נעלמו במשוב הגשם. כשגמר איתה, עזב, נעלם לנצח. משאיר אותה, עירומה, חשופה ופגועה. נטושה כמו בובה.

שנים עברו, והיא נעלמה לה, התמימות נהרסה, היא ניסתה להיות מושלמת, ניסתה להרגיש טוב, ניסתה להתעלם, אך דבר לא עזר. הוריה המשיכו להטיל סכינים אחד על השני, היא עדיין הייתה אובייקט להשליך, עד הגירושים המכוערים וחלוקת הרכוש ובו גם היא. היא הייתה בובת ברבי, יפה ורזה, רזה כל כך, מעוותת כל כך, מזויפת כל כך. מחייכת כדי שיחשבו שהכל בסדר, שיעזבו אותה ואת המחשבות שלה לבדן. היא תהתה עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן, אחרי כל כך הרבה מחשבות, אחרי כל כך הרבה צרחות נסתרות, נבלעות בחשכת הכאב, האם אין גרוע ממוות, או האם אין גרוע מחיים?