סֶרְפֶּנְסוֹרְטְיָה

בס"ד

אני מהפלאפון אז אין לי כוח לכתוב דיסקליימר נורמלי. קריאה מהנה!

אני מרגישה כאילו הייתי פה לפני זמן רב, או בעצם מעולם לא, כלומר עכשיו. שום דבר בשום מקום. מתי? אף פעם. הגיוני, נכון? כמו שאמרתי, שום דבר מעולם לא היה בשום מקום. זו הסיבה שזה היה בכל מקום. כל כך בכל מקום שאפילו לא צריך לומר "מקום" מרוב שזה "בכל".
בעצם, נשכח מזה. אני רוצה להיות משהו. ללכת לאנשהו. לעשות משהו. אני רוצה לשנות דברים. הכל כבר כאן וכנראה כבר קרה, אבל אני רק לא יודעת איך להתחיל.
וזו בדיוק הנקודה בה התחיל הקיום שלי.
"סֶרְפֶּנְסוֹרְטְיָה!"
אני רואה. אני טועמת את האוויר. אני מודעת. כאילו הייתי כאן תמיד, וכאילו מעולם לא הייתי כאן. האם זה מה שמרגישים בתחילת הקיום? ומי ברא אותי? מי אמר "סֶרְפֶּנְסוֹרְטְיָה"?
אני מסובבת את גחוני וכך זוכה להצצה מהירה לגופי. אני שחורה וארוכה. אני מרגישה חום. אני חשה חרדה. לא שלי חלילה, איני פוחדת מדבר. אני רק רוצה את אמא.
מי זה עומד מולי? זה לא אמא, זה ילד עם משקפיים וצלקת בצורת ברק. אני בטוחה שאני לא קשורה אליו. מי עוד נמצא כאן? איפה אמא שלי?
הו, הנה אמא. אמא שונה ממני בתכלית. יש לה גפיים והיא לובשת גלימה. השיער שלה בלונדיני חיוור והסנטר שלה מחודד. אוי, אמא, כמה שאנחנו לא דומות.
אני שומעת צרחות, ואז אני מגלה שאני מסוגלת לשמוע. אמנם אני נחש, אבל כנראה אני קסומה או משהו דומה. אני רואה בני אדם רבים מסביבי וכולם מפחדים ממני. גם אמא שלי קצת מבולבלת. אמא שלי, את לא אוהבת אותי? אינך רוצה בקרבתי? זה מכעיס, וכשאני כועסת אני מרגישה מאוימת, וכשאני מרגישה מאוימת אני רוצה להגן על עצמי אז אני חושפת שיניים.
"אל תזוז, פוטר."
מי אמר את זה? אני פונה למקור הקול ורואה אדם מבוגר עם אף מעוקל ושיער שמנוני מסתכל על הילד עם המשקפיים והברק.
סבתא? האם זאת את?
אם כן, את בטח מצד אבא ולא מצד אמא. לאמא שלי יש שיער יפה כל כך, ולך... פחות.
"אני אפטר ממנו..." אומרת סבתא ומביטה לי ישירות בעיניים. סבתא שלי רוצה להרוג אותי ואמא שלי מפחדת ממני. אני רוצה לחזור לחוסר הקיום שלי, למרות שאני שוכחת את תחושת חוסר הקיום הנעימה אך המבלבלת.
"תרשה לי!" צועק גבר בלונדיני ואני נפגעת. אני רואה את כל בני האדם מלמעלה פתאום, וכשאני מסיימת לעופף באוויר אני נוחתת על רצפת האולם בחבטה.
כן, הם מנסים להרוג אותי. אני צריכה להרוג אותם לפני כן, אז אני חושפת ניבים לעבר אחד מבני האדם ומסתערת לעברו. השיניים שלי מפוצצות ארס, ואני מחכה להזריק אותו בבשר החי של האדם העומד מולי.
"עזוב אותו!" אני שומעת קריאה ונעצרת. אני רואה את אותו פוטר, שסבתא שלי קראה לו קודם, עומד מאחוריי. פוטר הזה נראה כמו אחד שיודע מה הוא עושה, כי הוא פונה אליי בשפה אותה אני מבינה ולא באנגלית המשונה הזאת שלהם שאני צריכה לתרגם בראש. אבל רגע, מה הוא אמר? "עזוב אותו?"
"האם פשוט הנחת מה המגדר שלי?" אני שואלת את פוטר בעלבון במקום להסתער לעבר האדם השני, רך הבשר.
"מה אתה חשוב שאתה עושה?" צועק האדם רך הבשר על פוטר ומסתלק משם. יופי, אויב של פוטר זה חבר שלי. אני לא אכיש אותו, אבל אני חייבת להכיש מישהו לפני שסבתא שלי תיפטר ממני. הנה היא ניגשת מולי פתאום ומושיטה את שרביטה. אני חייבת להכיש אותה לפני שהיא תעלים אותי! אני מתכננת להסתער לעברה, היא מושיטה שרביט ו-