קוראבי

דירגתי pg אבל זה נוטה לpg13

הזכויות על קורליין שייכות לניל גיימן.

אזהרת דביקות אהבהבית רומנטית חמורה שעשויה להגיע לOOC

עברו שנים מאז המקרה עם הדלת, עם העולם האחר.
קורליין ג'ונס היתה עכשיו בת חמש עשרה, והיא נשענה על הקיר בבית הספר ודיברה עם החבר הכי טוב שלה, וויבי לובאט.
כי לא משנה כמה הוא מעצבן, את לא יכולה שלא להתידד עם מי שהציל אותך מידה של האמא האחרת. תרתי משמע.
קורליין עדיין צבעה את שיערה לאותו גוון של כחול כהה, והמשיכה לספר אותו פחות או יותר באותו האורך. היא אפילו המשיכה להשתמש בסיכת השפירית שלה. 
וויבי לעומת זאת שינה את סגנון השיער שלו, ועבר לתספורת כמעט קצוצה, אף על פי שזה גרם לאוזניים שלו להיראות בולטות יותר. 
מלבד זאת הוא נעשה מעט פחות כפוף ויותר גבוה, ומבנה גופו ופניו נעשה מעט יותר גברי. 
ועכשיו הוא נשען על הקיר ודיבר עם קורליין. 
"יש בחורה חדשה בשכבה," אמר וויבי.
"למה אכפת לך?" שאלה קורליין בהרמת גבה. 
"סתם," התחמק וויבי, "רואה אותה שם?" 
הוא החווה בידו לעבר קבוצה של בנות שהלכו לאיטן במסדרון ופטפטו. 
"הבלונדינית?" שאלה קורליין. 
"כן. יש לה הרבה שיער בצבע זהב ועיניים בצבע תכלת. קוראים לה סופי."
"שם מוזר," אמרה קורליין.
"את לא יכולה לדבר, ג'ונסי," ענה וויבי, "או שאני צריך לקרוא לך ק-רו-ליין?"
"סתום," הגיבה קורליין וחבטה בזרועו.
וויבי ידע יפה מאוד כמה קורליין שונאת שאומרים את שמה לא נכון.
"חוץ מזה, אפשר לחשוב שהשם שלך יותר טוב, וויבורן. או שאני צריכה להגיד why-were-you-born."
וויבי התכווץ. 
השם הראשון שקורליין הזכירה היה שמו האמיתי של וויבי.
השני היה מעין כינוי חיבה חמוד שרק קורליין והשטן היו מסוגלים להמציא.
"אז מה רצית לומר על סוזן הזאת?" שאלה קורליין. 
"סופי," תיקן אותה וויבי, ואז ענה: "אני חושב שהיא הסתכלה עלי. אבל לא בצורה שאת מסתכלת על חלזונות, או בצורה שהחתול מסתכל על עכברושים- בצורה טובה כזאתי."
"אתה בטוח שהיא הסתכלה עליך, ולא, אולי, על חתיך אחר שהיה מאחוריך?" שאלה קורליין בעוקצנות.
"אני די בטוח שלא היה מאחורי שום- רגע... " התחיל וויבי לענות בעצבנות, ואז הוא נעצר. 
חיוך נפרש על פניו והוא אמר בהתלהבות: "אמרת 'חתיך אחר'. אמרת 'חתיך אחר'!"
"אז אמרתי 'חתיך אחר'. אפשר להתקדם הלאה?" ענתה קורליין ביובש.
"אם אמרת 'חתיך אחר' זה אומר שאת חושבת שאני חתיך!" הקניט וויבי.
"שטויות," ענתה קורליין.
"את כן חושבת שאני חתיך!" התעקש וויבי. 
"לא, אני לא," השיבה קורליין.
"אז למה אמרת 'חתיך אחר'?" שאל וויבי.
"כי 'מישהו אחר שהוא חתיך ואתה לא' זה ארוך מדי!" ענתה קורליין. 
"אז את כן אמרת שאני חתיך!" אמר וויבי בחיוך. 
קורליין רטנה. 
"טוב. בסדר. אתה חתיך," היא אמרה בחוסר רצון מובהק. 
ואז היא חייכה. 
"עכשיו אתה צריך לומר לי שאני יפה!" היא אמרה בנקמנות. 
"מה?!" הזדעזע וויבי. 
"מה, אתה מפחד להודות באמת?" הקניטה קורליין. 
"לא," ענה וויבי. 
"אז קדימה!" דחקה קורליין. 
"לא רוצה," סירב וויבי. 
"אתה חייב לי," קינטרה קורליין. 
"ג'ונסי..." נאנח וויבי. 
"וויבי!" התעקשה קורליין. 
וויבי נשם עמוק והסתכל לקורליין ישר בעיניים. 
"קורליין ג'ונס, את הנערה הכי יפה שפגשתי מימי," הוא ענה בטון של רצינות תהומית. 
"וואו," אמרה קורליין, ולא הצליחה להישמע עוקצנית, "נשמעת כאילו אתה באמת מתכוון לזה."
היא חבטה בזרועו, אבל בעדינות לא אופיינית. 
"עכשיו אתה יכול ללכת לפלרטט עם סופי," היא הוסיפה. 
אבל וויבי לא עשה את זה. 
הוא המשיך להסתכל על קורליין - וזה היה עלול להיות מביך אלמלא כמה שניות אחרי כן נשמע הצלצול שסימן להם לחזור לכיתות. 
כשקורליין ווויבי חזרו לבתיהם בסוף יום הלימודים הם שוב דיברו. 
"... ואיך שהמורה הזאת נתנה לנו שיעורים!" התלונן וויבי, ואז התעודד ואמר: "אבל לפחות עשינו את הניתוח המגניב הזה בגופות של הצפרדעים."
"אתה מגעיל, וויבורן," השיבה קורליין.
"תודה, ג'ונסי," ענה וויבי.
"אז, איך הלך לך עם סופי?" שאלה קורליין בסקרנות. 
"לא ניסיתי," הודה וויבי. 
"שפן פחדן," לעגה קורליין. 
"לא, אני-" התחיל וויבי לענות, אך נקטע על ידי קורליין. 
"רכיכה!"
"לא סתם רכיכה. חשופית גודזילה!" ענה וויבי בחיוך, ואז הרצין. 
"ג'ונסי... האמת היא שלא עשיתי את זה כי לא רציתי אותה יותר," הוא אמר בשקט. 
"גילית שיש לה חבר עצבני?" הקניטה קורליין. 
"ג'ונסי! אני מנסה לדבר ברצינות ואת לא נותנת לי!" קרא וויבי בתסכול.
וויבי נראה פגוע באמת, מחזה נדיר מצידו, שכן הוא היה חייב להיעשות חסין להקנטות וללעג כחלק מהחברות עם קורליין ג'ונס.
קורליין הרגישה מדקרה פתאומית של חרטה. 
"סליחה," היא ענתה בכנות, "פשוט... הנושא הזה מוזר לי."
"איזה נושא?" שאל וויבי. 
"אתה עם... מישהי," ענתה קורליין במבוכה כלשהי. 
וויבי נשם עמוק והכריח את עצמו להסתכל לקורליין בעיניים. 
"א-אולי זאת ל-לא חייבת להיות מישהי, את יודעת, אחרת," הוא גימגם. 
"למה אתה מתכוון?" שאלה קורליין. 
"היום בבית הספר כשהכרחת אותי לומר שאת יפה- זה לא היה קשה לי בגלל שאני חשבתי שאת לא יפה. זה בגלל שאת יפה ושהיה לי קשה להציב את עצמי מול הדבר הזה, האמת הזאת.

את הכרחת אותי, אחרי שנים, להתבונן בך שוב ולהכיר בכך שאת יפה. הכי יפה," ענה וויבי.

הוא הסמיק.

קורליין הסמיקה.

"אתה יודע, כנראה אני באמת חושבת שאתה חתיך," היא אמרה בשקט, כמעט בלחש.

"באמת, ג'ונסי?" שאל וויבי.

"באמת," ענתה קורליין.

הם היו לבד.

בחוץ ולבד, והם הניחו את התיקים בצד עוד קודם, כי הם היו כבדים.

זה היה יום בהיר, דבר נדיר באזור, והם היו בחוץ ולבד, שניהם הסמיקו, והם הסתכלו אחד לשני בעיניים והתקרבו.

הם היו החברים הכי טובים והם ידעו שהם עומדים להרוס את זה.

אבל זה היה כבר מאוחר מדי בשבילם, קורליין כבר הניחה את ידיה על חזהו של וויבי, ווויבי כבר הניח את ידיו על מותניה ועל גבה, והם נצמדו אחד לשני.

והם התנשקו.