אישיות סוכר|אלכס

[Felis Fuscus]

את הדמות ביססתי על השיר הזה, מוזמנים לשמוע אם מעניין אתכם.
זה נראה קצר מדי באתר ואני שונאת את זה. אופ.

---

הוא הביט בעצמו במראה. רק המראה כמעט גרם לו להקיא. אין פלא שכולם נמנעים מלהיות איתו.
הוא ליקק את שפתו התחתונה. הוא היה מר מידי. אף אחד לא אוהב מר. הוא היה צריך להפוך למתוק יותר, וככה כולם יאהבו אותו. הוא חייך להשתקפות שלו במראה. הוא הבין מה הוא צריך לעשות כדי שיאהבו אותו סוף סוף.
הרי אתה מה שאתה אוכל, נכון?

ניסיון ראשון

מיילו סידר את שיערו מול המראה. לארוחת בוקר הוא אכל שוקולד עד שלא הצליח יותר להמשיך, ושתה כוס גדולה של שוקו חם עם קצפת. הוא הרגיש כאילו הבטן שלו עומדת להתפוצץ, אבל הוא ידע שבסופו של דבר הכל יהיה שווה את זה. אם יתמיד בכך, הוא יהיה כל כך מתוק עד שאף אחד לא יוכל לעמוד בפניו. הוא חייך לנוכח המחשבה ועזב את שיערו.
הוא פתח את הדלת והתעלם מאח שלו כשאיחל לו בהמלחה בלימודים. הוא חייך לעצמו כל הדרך אל תחנת האוטובוס. סוף סוף אנשים יאהבו אותו. סוף סוף יהיו לו חברים. סוף סוף.
מיילו התיישב במושב באוטובוס והכניס את האוזניות אל אוזניו. הוא הביט בחלון בזמן שהקשיב לשירים אנרגטיים מהטלפון שלו. זאת הייתה בושה שלא כולם שמעו אותם. לרגע אפילו שקל להוריד את האוזניות ולהשמיע את השירים דרך הרמקול של הטלפון, אבל החליט לא להסתכן בתאונת דרכים ביום הראשון של חייו החדשים.
הוא הכניס את האוזניות לתיקו וירד מהאוטובוס במהירות. הוא הסתכל סביב על חבורות הילדים שישבו בחצר. לא יקח הרבה זמן עד שהם יריחו את האישיות המתוקה שלו ויתחננו להיות חברים שלו. הוא הלך בין הילדים הישובים וזמזם לעצמו בהתרגשות. עוד מעט. ממש עוד מעט זה יקרה.
"היי, מיילו," זה קרה. מיילו הסתובב לכיוון הקול, שם מצא את הילד שישב מאחוריו בכיתה. הוא לא זכר את השם שלו, לא שזה היה חשוב, אבל כן זכר את כל הפעמים שבהן גזר את שיערו של מיילו בלי ידיעתו. הוא חייך לנוכח האירוניה המתוקה. ברור שעכשיו הילד הזה יפול על ברכיו ויתחנן בפניו שיהיה חבר שלו.
"מה אתה רוצה?" שאל מיילו, וקיווה שההתרגשות לא נשמעת בקולו.
"סתם תהיתי, למה אתה כל כך מאושר פתאום?" שאל הילד.
"אה, אתה יודע, כי עכשיו יש לי-"
"חברים?" הילד קטע אותו. מיילו פתח את הפה כדי לענות, אבל הילד המשיך. "על מי אני עובד? בטח אפילו ההורים שלך לא רוצים להיות לידך."
מיילו הביט בו במבט חלול. הוא ידע שהוא לא היה אמור להיעלב כל כך, אבל הצביטה שהרגיש בלבו כאבה לו כל כך.
הוא צריך לעבוד קשה יותר.

ניסיון שני

מיילו שכב על הספה בסלון החשוך והביט בתקרה. לא היה לו אפילו כוח לקום. הוא אכל לפני זה ארבע חתיכות של עוגת שוקולד. כבר מהחתיכה השניה הוא הרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ, אבל הוא ידע שהוא חייב להמשיך.
והוא ידע שזה עדיין לא היה מספיק.
כשאח שלו נכנס אל הבית הוא הביט תחילה לכיוון הצלחת המלוכלכת שמיילו השאיר על השולחן במטבח, ולאחר מכן הלך לסלון והביט במיילו השוכב.
"כמה אכלת?" שאל בזמן שלחץ על מתג האור.
מיילו עצם את עיניו כדי לחסום את האור והרים ארבע אצבעות באוויר. הוא שמע את אחיו הגדול נאנח, "זה מטומטם. מה שאתה עושה זה מטומטם ולא בריא."
מיילו פקח חזרה את עיניו והביט בו. "זה יעבוד. זה יעבוד, וכשזה יקרה אתה תתחרט שפקפקת בי." הוא חייך, "אבל בנתיים, אתה מוזמן להביא לי קצת שוקולד."
"אחיו הזעיף את פניו וכיבה את האור חזרה. מיילו מצמץ כמה פעמים בשביל להתרגל אל השינוי. "אם אתה רוצה להרוס לעצמך את הגוף מסיבות טיפשיות כאלו, אתה מוזמן לעשות את זה לבד." צהוא הסתובב אל המדרגות. "אבל כדאי שתחשוב על איך שאתה מתנהג לפני זה." סיים ועלה בצעדים עצבניים אל חדרו.
מיילו התיישב בכבדות לישיבה והביט במדרגות בהלם. הצביטה בלב חזרה, אבל הפעם הייתה חזקה יותר. אפילו אח שלו שונא אותו.
הוא היה מר מידי.
הוא צריך להיות מתוק יותר.
הוא חייב לנסות חזק יותר.
הוא התרומם באיטיות מהספה והלך אל המטבח לקחת את השוקולד.

ניסיון שלישי

מיילו אכל את ארוחת הבוקר שלו - קופסת גלידה עם סירופ שוקולד מעל - בשירותים. אחרי כל פעם שבלע רכן מעל האסלה וציפה לקיא שיגיע, ולמרות זאת כאשר הקיא בסוף הופתע. במאמץ רב סיים את כל הגלידה וקם מתנדנד על רגליו. הלוואי שהיה יכול להישאר בבית ולישון, אבל לצערו הוא היה חייב ללכת לבית הספר.
מיילו הביט בעצמו במראה. הוא היה נראה נורא. מתחת לעיניו היו עיגולים כהים מחוסר שינה - הוא בקושי הצילח לישון בלילה, כי כל פעם שכמעט נרדם תקף אותו רעב - ושיערו היה פרוע. הוא רכן קרוב יותר אל המראה ושם לב לפצעון חדש על אפו. הוא נחר בבוז והסתובב עם הגב למראה. הוא שנא את המראה הזה.
כשיצא מהבית אח שלו לא אמר דבר. מיילו הרגיש שוב את הצביטה בלב. הוא באמת שנא אותו.
הוא הכניס את האוזניות לאוזניו, אבל הפעם לא הקשיב לכלום. כל הנסיעה באוטובוס חשב רק על מה שאחיו אמר לו אז.
אין סיכוי ששונאים אותו בגלל איך שהוא מתנהג, וגם אם כן, הוא עומד להפוך למתוק יותר. הוא יהפוך להכי מתוק וכולם יאהבו אותו.
רק כשהאוטובוס עצר גילה מיילו שבשלב כלשהו במהלך הנסיעה עצם את עיניו. הוא היה כל כך עייף. הוא פקח אותן בקושי קל, אבל לא הצליח לגרום לעצמו לקום מהמושב. הוא רק רצה לישון.
כתמים שחורים ריצדו בשדה ראייתו והוא מצמץ להעלים אותם, אבל הפעם לא פקח את עיניו שוב. הוא שמע במעומם מישהו קורא בשמו והרגיש שמנערים אותו, אבל הוא התעלם. מצידו שישאר שם למצח.
לאט לאט נעלמו הקולות, והניעור שכח.
הוא סוף כל סוף נרדם.

[Farseer]

היי מותק (ואוו אירוני לקטע הזה)
דבר ראשון, נראה לי שמתישהו מצאנו את עצמנו בחוסר הבנה שגרמה לך לחשוב שאני חושבת שאת לא כותבת טובה או משהו (לפחות לי הייתה הרגשה כזו) אז בואי נסכם שזה לא נכון. אני לא אומר שלא קשה לי לקרוא את הקטעים שלך אבל זה דווקא כי את כותבת טובה, את גורמת לי להרגיש חרדה וחוסר נעימות - את מעוררת רגש ורגש חזק בקורא. הקטע הזה לא שונה - זה די מדוייק התיאור ומאוד אהבתי שזכרת להתייחס לרעב ממחסור במרכיבי תזונה שלמה. הצגת תת תזונה במקום שבו רוב הכותבים היו שוכחים שזה יקרה, רוב האנשים חושבים מתוק - השמנה, כל הכבוד לך שזכרת והצגת את העובדה שזה גם תת תזונה פשוט מסוג אחר. בכללי, הקטע הזה מחריד בדיוק שלו על הדברים.
אבל זו גם הבעיה שלי איתו, הרעיון מחריד ומבוצע היטב אבל לא יכולתי להתחבר למיילו כי הוא לא היה שום דבר מלבד ההפרעה שלו והצורך להיות אהוב. אני יועת שבקטע קצר קשה להכניס הרבה מאוד מהאופי של דמות ובטח שהיא מתמודדת עם דברים כאלו אבל כן, הייתי שמחה לפגוש את הדמויות שלך יותר. הייתי שמחה להכיר אותן ברגעי המנוחה בין הקשיים, זה פשוט מחזק את הקשיים.
אני רוצה לכאוב את הכאב של הדמות שלך אבל אני רוצה גם להחזיק מספיק אמונה בו שלא משנה אורך הקטע אני אדבק אליו עד הסוף ואני בטוחה במאה אחוז שאת מסוגלת לזה אז אני מחכה לעוד קטעים שלך.