כשהוא נזכר ביום ההוא, הוא לא מצליח לעצור את הדמעות מלעלות בעיניו.
שהוא נזכר בעינייה המתחננות, בגופה הכחוש, בפניה הרטובות מדמעות, שניה לפני שגופה נשרף בלהבות. והוא עמד שם, הוא היה יכול לעצור את זה, והוא הסתכל, לא עשה דבר בזמן שעורה נשרף לעפר.
והמבט שהיא נעצה בו כשנעמדה רועדת על המוקד, לא עוזב אותו עד היום, לא מרפה, לוחש לו באוזן שיכל לעצור את זה, לגלות את האמת. אבל הוא לא עשה את זה. מתוך אנוכיות, מתוך פחד, הוא צפה בה בזמן שנשרפה בין הלהבות, צורחת ביסורים.
והוא נזכר בזמן לפני כן, בשערה הערמוני מלא הברק, בעינייה הירוקות שבורקות תמיד בשמחה. הוא נזכר איך היא הייתה צוחקת, ראשה מתנער מצד לצד, שערה הסמיך מתנפנף ברוח, גומת החן השובבה שלה מדגישה את לחייה. הוא נזכר בשפתיה הצבועות בורוד עדין, בקולה הנעים, קול מצטלצל, כמו פעמונים ברוח.
והרגע שבו הוא נשבר, אותו הרגע של החולשה, ממשיך לחזור אליו בחלומות.
הניצוץ הירוק, ההבזק הגדול, הדבר שגרם למותה. ואם היה מתאמץ רק עוד קצת, זה לא היה קורה, אם לא היה נשבר, היא עוד היתה איתו, וחיוכה היה ממשיך להאיר את העולם.
הוא אשם, הוא ידע את זה, ויסר את עצמו בזה בכל שניה ושניה, אבל מה זה שווה כל עוד הדבר היחיד שנשאר ממנה זה ערמת עצמות?
כל פעם היא חוזרת אליו, כמו רוח רפאים בחלומות, נועצת בו מבט חלול, ריקני, ולא אומרת דבר. היא לא מאשימה אותו, אבל המבט שהיא נועצת בו, לא מרפה, וגרוע יותר מכל צעקה בעולם. הוא מרגיש שהוא נשבר, הוא רוצה לגלות, אבל היא לא הייתה מסכימה לו, הוא בטוח. כי גם אחרי כל הסבל שהיא עברה בגללו, היא תמיד לא הסכימה לו להישבר, עודדה אותו, תמיד ראתה רק את הטוב שבכולם. הוא בטוח, שגם כשהיא עמדה שם, שניה לפני השריפה, היא לא כעסה עליו, היא תמיד הבינה אותו, עד למותה.
הוא חושב על זה ללא הרף, לה הגיע לחיות, לו לא. כי מי שהיה אמור להישרף בין הלהבות, לא היה היא, אלא הוא. והוא הקריב אותה, כדי להציל את עצמו, הוא שיקר עליה, כדי להציל את עורו, והוא לעולם לא ישכח את זה.
הוא יודע מה הוא חייב לעשות. זה כבר מאוחר מדי, זה כבר היה צריך להעשות, והגיע הזמן שיתקן את זה.
וכשהוא הולך, מתכונן לבא, הוא לא חושב על משפחתו, לא על חבריו, רק עליה. רק על עיניה הבורקות בזוהר עמוק, על שיערה המשתפל תלתלים תלתלים על גבה, תלתליה מקפצים בעליזות.
בכל צעד ליבו הולם חזק וחזק יותר, טיפות הזיעה מטפטפות יותר כל רגע. הוא צועד לאט, רוצה להעכב את זה, מותח כל רגע עד הקצה, מתענג על כל שניה.
ליבו הולם במהירות כנגד חזהו, מבקש לשנות את העומד להעשות, אבל זה מאוחר מדי.
והוא מגיע לכיכר, וגל של זיכרונות מציף אותו. כאן הוא והיא היו משחקים כשהם היו קטנים, היו מוחאים כפיים כשאנשים היו נשרפים, לומדים שאלה שנשרפו שם, עשו דברים נוראים, מגיע להם גורל אכזר. אבל האם לה הגיע סוף שכזה? עם כל הטוב שהיא עשתה, עם כל מה שהיא וויתרה, האם מגיע לה למות בצורה נוראה כל כך?
הוא עולה באיטיות, בצעדים רועדים, על המדרגות שאנשים רבים כל כך ניסו לברוח מהם. שנכפתו בחוזקה, שנאזקו רק כדי שיאולוצו לעלות. אף אחד לא היה עולה לשם וחוזר בחיים, והנה הוא, עולה לשם, כמו מצהיר על גורלו, מרצונו החופשי.
כשהוא מתקרב לבול העץ הוא מתחיל להתנדנד. הוא לא חייב לעשות את זה, הוא יכול להמשיך בחייו, אבל חייו כבר לא יהיו חיים יותר בלעדיה.
הוא מאלץ את עצמו להיכפת, כדי לא לברוח, כדי לא להשתפן ברגע האחרון, כדי שסוף סוף יקבל את גורלו.
ואז, באותו לילה, כתום אדמדם פוגם בחושך, אש.
הוא לא צורח ביסורים בין הלהבות כמו הקודמים לו, הכאב מרגיש לו כמו כאב קר, כאילו זה מישהו אחר שנשרף כרגע, כאילו זה מישהו אחר שעורו ניצלה כרגע, והוא חושב רק על דבר אחד.
על אותו הערב.
על אותו הערב ההוא, שבו ההמון התאסף, נכון לראות את מותה של אותה נערה. והוא עמד בשורה הראשונה, נועץ מבט בילדה הרועדת, הקשורה בחבלים, באשמתו. עיניו מקובעות בחיוורון על עינייה המתחננות, על שיערה השופע, על כל קמט וקמט בעורה, גומע אותה כמו אדם שלא ראה מים זה שבוע. הוא חורט את מראה בזכרונו, בזמן ששני האנשים קושרים אותה לבול העץ. היא צורחת, מנסה להשתחרר, אבל לשווא. והמבט שהיא נעצה בו, המבט המתחנן, שמאמין שיש טוב בכל אדם, היה קשה מנשוא, והוא הסיט את מבטו. היא לא האמינה שחברה הטוב יבגוד בה ככה, לא הייתה מוכנה להאמין. אבל בשלב מסוים היא הבינה. היה קשה לדעת האם זה בשלב שהדליקו את הגפרורים, או שהאש החלה להתפשט, אבל היא הבינה. וכך, שניה לפניה שקמל גופה, נבל דבר נוסף. המבט שלה.
באותו העת שגופה נעלם לו בין הלהבות, והיא נסתה להיתפס ולהאחז בכוח בכל חתיכה שנשארה לה מהחיים, הוא הביט בה, והיא הביטה בו. והיא הבינה את האמת, היא הבינה מה היה אמור כעת להישרף. הוא.
באותם השניות שבהם גופו נשרף בלהבות הוא רק חשב על הלילה הזה, על מבטה, על חיוכה מפעם, על שערה, הלילה הוא עומד לפגוש אותה, והפעם, לנצח.