הרשמה | Labyrinth, מאושר

מורד

Labyrinth
מ"ת זה נכתב על ידי קס (משוגעת) ומיועד לשימוש בקהילת Hportal בלבד.
ד"ר גרופוד בחן את החדר, חיוך נוטף שביעות רצון וזחיחות מתפשט על פניו. האור החיוור אמנם גרם לכולו להראות אפור מדי לטעמו, אבל בהתחשב בעובדה שלא תכנן להיות בו יותר מדקות ספורות, הוא לא נתן לכך להטריד אותו יותר מדי.
הוא עבר בין הביתנים, פותח דלתות וחלונות באופן שיטתי וכותב בפנקסו באיטיות את המספר של כל אחד ואחד מהם - הם יצטרך לבקש שיתקנו את אלו. הוא לא מוכן, בשום פנים ואופן, להתמודד עם חריקות.
השעון שעל זרועו צפצף - השעה הייתה כבר 12. עוד שעה עליו להפגש עם הספונסרים שלו. הם עניינו אותו כקליפת השום, כמובן, אבל הכסף שלהם היה עניין שונה לחלוטין.
הוא בחן את החלון האחרון בשדרת הבתים, מרוצה מכך שנפתח בלי להשמיע צליל, וסגר את פנקסו בטריקה.
הדרך למעלה תקח לכל הפחות שלושת-רבעי שעה.

"הלו? מישהו פה?"
"למה… למה כל כך חשוך. מישהו יכול להדליק את האור?"
מישהו מתחיל לבכות. ידיים מגששות באפלה ומוצאות רק ברזל קר ושאריות חום גוף.
"מה… מה קורה פה? זה לא מצחיק, זה לא מצחיק בכלל."
כל אחד ואחת מחכים שהעיניים יתרגלו לחושך, הרי - אין בעולם חושך שהוא מוחלט, שאין בו שבריר של אור.
אבל האור לא מגיע, ובשלב מסוים מפסיקים לחכות.

△△△△

שמונה צעירים, אתם, מתעוררים לעולם שבו אין אור. מעבר לכך, חסרים בו עוד כמה דברים: רוח ואוויר צח, לדוגמא, או הזכרונות שלכם. ברי המזל שבינכם זוכרים רסיסים - שם, זכרון עמום של חיבוק אוהב של אמא, צעקה בודדה, שיר אהוב, את שמו של נשיא ארצות הברית או את העובדה כי תפוז הוא הפרי השנוא עליכם.
אתם מנסים להתרגל לחשכה, מאמינים בתמימות כי בכל מקום חייב להיות אור - אבל ככל שהזמן עובר התקווה פוחתת. עכשיו, האחריות על עצמכם מוטלת אך ורק עליכם.

עד הרגע בו התעוררתם לחשכה, חייתם ברחבי העולם, בשנת 2019. העולם היה רגיל לחלוטין - עם היתרונות והחסרונות שלו, הסיפורים האישיים של כל אחד ואחד מכם. מהרגע שבו המשחק יתחיל ותתעוררו בחשכה, כל אלו יאבדו משמעות. במאמץ אדיר תוכלו לדלות פרטי מידע על עצמכם ולהעלות בזכרונכם חוויות מנותקות שלא יתנו לכם אלא רצון לדעת עוד.
עכשיו, כל שנותר לכם הוא להבין מה עושים הלאה.

△△△△

הוראות למילוי הטפסים ובניית הדמויות
מכיוון שהמ"ת מתמקד באופן שבו הדמויות מגלות את העולם שבו הן מצאו את עצמן, אתם לא יודעים כמעט כלום על המקום שבו מצאתם את עצמכם, ולכן ישנן מספר הוראות שעלולות להשמע מתמיהות. להכל יש סיבה.
◁ על הדמויות להיות בגילאי 12-20.
◁ יש מקום למספר בודד של דמויות שאינן דוברות אנגלית (זו תהיה השפה העיקרית בה הדמויות יתקשרו), כאשר לא יותר מדמות אחת יכולה להיות מנותקת מכל שאר הדמויות באופן מוחלט (לא לדבר באף שפה שדמות אחרת יודעת ולמעשה להיות מנותקת לחלוטין מכל הדמויות), אם כי אני לא ממליצה.
◁ את הטופס כולו יש למלא כפי שהייתם ממלאים טופס לדמות שכן זוכרת את העבר שלה - הטופס נועד בעיקר בשביל שאני אוכל לתכנן את המשחק, ואתם תוכלו לדעת איך הדמות שלכם ומתנהגת ושאר הדמויות נראות.
◁ עליכם לכתוב רקע מלא לדמויות, גם אם הן לא זוכרות אותו. זה יהיה רלוונטי וחשוב בהמשך המשחק.
◁ כל דמות חייבת לעבור לפחות משבר משמעותי אחד (קצר או ארוך) בחייה, רגע שבו היא הרגישה חסרת אונים לחלוטין, והשפיע עליה לטווח הארוך באופן משמעותי.

חוקים
◁ כל החוקים הגלובאליים וחוקי הפורום תקפים באשכול ההרשמה ובאשכול המשחק.
◁ חוק השליטה - אתם שולטים אך ורק על הדמות שלכם, אלא אם כן נאמר אחרת. מי שיעבור על החוק לא יוכל להשתתף במשחק.
◁ נא לא להגיב באשכול ההרשמה יותר מפעם אחת.
◁ בעקבות כמות המקומות הקטנה, שמירה תנתן רק לנרשמים שכבר סיימו לפחות סעיף גדול אחד (מראה, אופי או רקע) ותמשך לשבוע אחד בלבד. המשך השמירה יהיה מותנה בסיום של סעיף גדול נוסף.
◁ בשלב המשחק, תתבקשו להגיב תוך שבוע. במידה ולא תהיו פעילים יותר משבוע, תצטרכו להודיע לי מראש ונתארגן בהתאם. במידה ולא תהיו פעילים בלי הודעה מראש, לא תוכלו לחזור להשתתף במשחק.
◁ אין לקלל שחקנים אחרים או אותי. מותר לקלל במשחק, אבל בבקשה בטוב טעם.

△△△△

טופס

△△△△

רשומים \ שמורים
חלי, Amy Santiago - רן מאדי
קלישה, גורג הסקרן - ביילי טרינקט (עד 10.07)
רינג, Gold Ring - ויל סונספוייר (עד 10.07)
הדס, Jake Peralta - מאנדלה צ'אבאלאלה (עד 10.07)
נעמי, hazel grace lancaster - מרלין ג'ונסון (עד 10.07)

שם + כינוי: לא רחלי, Amy Santiago
שם הדמות: רן מאדי (Wren Mády). רן היא סוג של ציפור קטנה, ומאדי באופן מפתיע הוא לא השם השני שלה אלא שם משפחה הונגרי.
גיל: ארבע עשרה.
מגדר: נקבה סיסג'נדרית, לא בטוחה לגבי הנטייה המינית שלה אבל חושבת שיש סיכוי לא רע שהיא בי או לסבית.
מוצא ושפות: רן ממוצא הונגרי אוסטרי, והיא גרה בבורגנלנד שבמזרח אוסטריה. היא מדברת גרמנית, הונגרית ואנגלית באופן שוטף. היא גם מנסה לפעמים ללמד את עצמה יפנית, אבל בנינו, היא לא ממש מוצלחת. כמו כן, מתוקף בעיית השמיעה שלה, רן קוראת שפתיים לא רע.
מראה: ברן יש כמה דברים שמושכים את תשומת הלב והפכו אותה לכה לא פופולרית בקרב בני גילה כאשר הייתה צעירה יותר. היא מאד לא בטוחה במראה החיצוני שלה, אבל על אף שהיא עושה רושם של אדם שלא מאד אכפת לו מהמראה החיצוני, דווקא מאד אכפת לה. זה לא שהיא מאד מכוערת, אבל יש מראה שונה שמתאפיין בכמה דברים שיגרמו לחסרי הטקט מביניכם בכל זאת להביע מעט גועל כאשר תיראו אותה או לכל הפחות להיות קצת מופתעים.
צבע השיער של רן הוא מעין בלונד כהה שכזה שמרגיש כאילו בעתיד יהפוך לחום לחלוטין על אף העובדה שהיא כבר בת 14. כשהייתה צעירה השיער שלה היה הרבה יותר בלונדיני, אך הצבע שלו באמת התכהה ככל שהיא גדלה. זה מעט מעציב אותה, כיוון שלאבא שלה היה שיער בהיר מאד ואילו אמא שלה היא זו שיש לה שיער כהה יותר (לא שיש לה בעיה עם אמא שלה, כמובן). בכל מקרה, באיזור השורשים השיער של רן הוא מעט חום יותר וכהה יותר ככה שאפשר להתבלבל ולחשוב שיש לה שיער חום, אבל ככל שמסתכלים מבינים שהוא פשוט חום בהיר בשורשים שהופך לבלונד כהה ככל שמתקדמים אל הקצוות, ובקצוות הוא כבר שרוף (בעקבות העובדה המפתיעה שהיא מבלה לא מעט בחוץ) ובהיר. התוצאה היא בעצם שיער שאתם תקראו לו בלונדיני, אבל אם מסתכלים לעומק רואים שהסיבה לצבע הכהה יחסית שלו הוא גווני החום שמשתלבים באופן טבעי. השיער של רן חלק, והיא לא נוהגת לאסוף אותו, בגלל מכשיר השמיעה שלה - אה, לא ציינתי את זה? ובכן, לרן יש מכשיר שמיעה באוזן ימין, ועל אף שהיא מנסה לומר לעצמה שהיא לא מתביישת בו היא בכל זאת תנסה להסתיר אותו עם השיער שלה. כי… היא כן מתביישת בו, והוא בין הסיבות שילדים היו כה מרושעים אליה בבית הספר היסודי. כיוון שהיא אוהבת לשמור על השיער שלה פזור היא בדרך כלל לא תעשה בו תסרוקות מיוחדות, אבל יכול להיות שבצד השמאלי של הראש שלה היא תעשה צמה קטנה יחידה, סתם כדי להרגיש שהיא מגוונת. בחופשים, כשהיא הרבה בבית או קרובה למשפחה שלה ומרגישה יותר בנוח, יכול להיות שתראו אותה אוספת את השיער שלה בחצי קוקו, עושה צמות, קוקיות, צמה… נהנת מכל האפשרויות שהיא מתביישת לנסות כאשר היא צריכה ללכת למקום בו יש עוד הרבה אנשים. רק אציין לגבי מכשיר השמיעה שלה שהוא בצבע שחור, ולכן בולט יחסית על רקע השיער הבהיר שלה. אבל לכל עניין השמיעה הלא מאוזנת שלה (כפי שהיא קוראת לזה) נגיע כבר בהמשך. מה ששכחתי לציין הוא העובדה שהשיער של רן יחסית חלק, מה שבהחלט הופך את המלאכה של לסדר אותו יפה אם יוצא לה ליותר פשוטה, אבל הוא גם מאד דק. זה אומר שהוא לא באמת עושה את העבודה של להסתיר את האוזניים והנלווה להן אצלה, כי הוא לא מאד עבה ו"בריא" בשביל לעשות את זה. היא ניסתה לבדוק מה היא יכולה לעשות כדי לטפל בעניין, אבל בסופו של דבר השלימה עם העובדה שזה עניין של גנים ככל הנראה. בנוסף לכך, לרן יש פוני לצד (חשבת לרגע שאני אעשה דמות בלי פוני?) או מה שהיה בעבר פוני לצד- היא לא מצליחה להחליט האם היא רוצה לגדל אותו או לקצר אותו מחדש, אז כרגע הוא בשלב הלא ברור הזה שהוא לא יכול להיכנס לתסרוקות אבל גם עדיין מתפקד כפוני ונכנס לה לעיניים כל פעם שהיא, וול, עושה תנועה פצפונת. כשממש נמאס לה ממנו היא אוספת אותו בסיכה, אבל זה קצת לא נוח לה כי גם הפוני וגם המכשיר בצד ימין שלה (על מה לעזאזל היא חשבה כשהיא ביקשה שיעשו את הפוני לצד ימין?) אז בדרך כלל היא סתם מסתובבת עם כמה שיערות בלונדיניות מציקות על העיניים וחיה ככה. היא מסתדרת, אז לא ממש אכפת לה.
הפנים של רן הן פנים עדינות יחסית, ויש בהן עדיין ילדותיות שכנראה תעלם בעתיד הקרוב כאשר גיל ההתבגרות יטרח להתחיל להראות סימנים יותר ברורים בה. המצח שלה קטן ולא גבוה או בולט במיוחד, ולכן זה מעט מוזר שהיא בחרה לעשות פוני, אבל אם אתן דמויות שלי יש לכן פוני ושיהיה לכן בהצלחה. בכל מקרה, הגבות של רן מסודרות, לא עבות ולא דקות ובעלות צורה טבעית יחסית מחמיאה. היא דואגת ללכת לקוסמטיקאית ולטפל בהן כמו שצריך על אף שהגנים שלה העניקו לה גבות מוצלחות למדי מההתחלה. על המצח שלה תוכלו למצוא מספר פצעונים, שהיא משתדלת לטפל בהם טוב טוב כדי שילכו כבר, אבל איך שהוא כל פעם שפצע אחד נעלם פצע אחר מופיע. אתם יודעים איך זה. ובכן, הדבר הבא שצריך לדבר עליו הוא העיניים של רן. רן ירשה את צבע העיניים של אבא שלה, ולכן היא מאד אוהבת את העיניים שלה. חבל רק שהיא בוכה כל כך הרבה, כי לפעמים היא מפחדת שהיא תבכה את כל הצבע שלהן והן יהפכו ללבנות. אבל זה כבר לסעיף האופי. בכל מקרה, צבע העיניים של רן הוא כחול תכלת שכזה- כמו השמיים ביום הכי מוצלח ושימשי שתוכלו לחשוב עליו. באור היום יש סיכוי שאפילו יקבלו צבע תכלת בהיר כמו של גלי הים באותו היום השימשי שדיברנו עליו. זה החלק האהוב כמעט על רן בעצמה, והיא אפילו לא מאדימה, מגמגמת ומתביישת כשאומרים לה שהעיניים שלה יפות, שזה משהו שלא קורה המון אבל קורה מספיק כדי שהיא תהיה ממש מרוצה מעצמה. כשהיא במצב רוח "להתגנדר" היא תשים קצת מסקרה או צללית תכולה שתדגיש את העיניים שלה ואפילו עיפרון, אבל האמת שרוב הזמן אין לה כל כך למה להתגנדר וקופסאת האיפור שלה סתם יושבת ומסתכלת עליה. העניין הוא שקרוב מאד אל העין השמאלית שלה, יש גם את הסיבה השניה שרן הפכה בסופו של דבר לילדה מוחרמת- כתם הלידה שלה. לרן יש כתם לידה לא מזיק (מבחינה בריאותית) שמכסה בצורה דיי רצינית את הפנים שלה. הוא עוטף לה את העין השמאלית, יורד מהצד הימני של הפנים ואז מתפשט בצורה לא סימטרית על הלחי שלה ומכסה יחסית את רובו. זה נראה כאילו מישהו התחיל לצבוע את העין שלה עם מכחול, ואז המכחול סטה הצידה ומישהו הוסיף כתם צבע על הלחי שמתחבר אל אותו הקו שנוצר בטעות. רן לא תשקר לכם, היא לא סובלת אותו. היא מתעבת אותו. היא הייתה מורידה את כולו אם היא הייתה יכולה. הסיבה שהיא לא מורידה אותו ואפילו לא שמה מייק אפ אפילו שהיא ממש הייתה רוצה, היא שכל פעם שהיא חושבת לעשות משהו איתו היא שומעת את הקול שלה אבא שלה, אומר לה שהיא הכי מיוחדת בעולם בדיוק כמו שהיא ושלא תעז לגעת בכתם הלידה שלה אלא תישא אותו בגאווה. גאווה כבר לא תהיה פה, אבל היא מנסה לסבול אותו לפחות קצת למען אבא שלה. זה הדבר האחרון שהיא יכולה לתת לו. היא דיי בטוחה שבשלב כלשהו בעתיד היא תתייאש ותנסה לבדוק אם יש איך להסיר אותו בניתוח או לפחות לכסות עם מייק אפ, אבל היא משתדלת לבינתיים לחיות איתו. בכל מקרה, עוד דבר שניתן לשים לב אליו הוא העובדה שיש לרן נמשים. במצב רגיל זה יכל להיות חמוד ומתאים, אבל בגלל שכתם הלידה תופס מקום דיי משמעותי על הלחי השמאלית שלה, מה שקורה בפועל הוא שיש לה נמשים בצבע חום כהה יחסית מפוזרים על האף ועל הלחי הימנית שלה, ובצד שמאל הם מתחילים אך מפסיקים בגלל כתם הלידה שלה. ולכן היא לא מחבבת את הנמשים שלה. בכל מקרה, לרן יש שפתיים שעושות לה דיי הרבה צרות, כי הן בדרך כלל פצועות ואף מעט מדממות מתוקף העובדה שהיא לועסת אותן. היא עושה את זה מלחץ, ולא משנה מה היא לא הצליחה להפסיק. הן חסרות צבע (פרט לצבע הדם כמובן) בגלל ההתעסקות הבלתי פוסקת שלה בהן, והיא שוקלת לשים אודם כל פעם שהיא יוצאת מהבית אבל היא מפחדת שזה יצא עוד יותר מזעזע כשהיא תתחיל ללעוס את השפתיים שלה, ואז יהיה לה אודם על השיניים (ושוב, קופסאת האיפור מסתכלת עליה באשמה מהצד של החדר שלה). לפחות השיניים שלה לא מאכזבות אותה, והן דווקא ישרות ומסודרות כמו שצריך. הפנים שלה נקיות משיער פנים בעקבות העובדה שזה משהו שמאד חשוב לה לנקות כפי שכבר הזכרתי, ולפעמים יהיה לה עוד פצעון בצד הימני של הפנים באיזור הלחי או בסנטר ואז היא עוד יותר לא תהיה מרוצה מעצמה. יש לציין שלמרבה ההפתעה צבע העור של רן בפנים ובשאר הגוף הוא יחסית שזוף, כיוון שהיא מבלה הרבה שעות בטיולים ובעזרה בחווה. היא לא מאד מאד כהה, אך גוון העור שלה לא בהיר כמו שהיה ניתן לחשוב לאור המאפיינים הבהירים שבה.
הגוף של רן הוא גוף של נערה צעירה שגיל ההתבגרות עוד לא לגמרי השתלט עליה אבל כן התחיל להראות נוכחות, מה שהיא לא כל כך אוהבת. זה מביך, אבל יש לה חלומות להיות שופעת וגבוהה, אפילו שזה ימשוך עוד תשומת לב ויגרום לה למלא חרדה. בכל מקרה, לרן יש ידיים ורגליים יחסית שריריות ביחס למה שהייתם מצפים ממנה- היא רצה ויוצאת לטיולים הרבה, אז התפתחו שרירים. פרט לשרירים שלה, הגוף שלה יחסית רזה אך לא יותר מידי, משקל ממוצע מה שנקרא, ו"לא סגור" על עצמו כפי שאמרתי. זאת אומרת שהחזה שלה עדיין יחסית קטן ולא מרשים במיוחד, והיא נראת קצת יותר צעירה מגילה לעיתים, שזה מבאס אותה. הגובה שלה הוא בערך 1.55, שזה… פשוט מעליב אם זה הגובה הסופי שלה. אבא שלה היה גבוה, אז יש לה תקווה. בנוגע ללבוש, מפתיע לציין שיש לרן דווקא דיי הרבה סטייל. אומנם היא יחסית הרבה בבית או בחווה של המשפחה ואז היא מתלבשת במה שהיא מכנה סמרטוטים או בגדי ציור, ואומנם כשהיא יוצאת זה בדרך כלל אל טיולים עם אמא שלה או לריצה (או לחווה, אבל זה ליד הבית אז לא נחשב) ואז היא מתלבשת לספורט או לפחות בגדים שמתאימים לטיול, אבל בפעמים שהיא יוצאת לא לשם ולא לשם- לדוגמה, כשהיא יוצאת עם החברות המועטות שיש לה והכירה בקבוצת התמיכה לילדים שהתייתמו מהורה או הולכת לארוחה משפחתית כלשהי, היא תדאג להתלבש בלבוש הולם. זה אומר שאז היא סוף סוף משתמשת בחצאיות, החולצות המוצלחות או השמלות שיש לה בארון. היא דיי אוהבת להסתובב עם חצאיות למען האמת - כולן ארוכות ומגיעות עד הברכיים שלה, ובשלל צבעים ודוגמאות. ריבועים, עיגולים, כמה בצבע אחד, ציורים וכדומה. היא לובשת חולצות מכופתרות לפעמים, ויש לה גם חולצות עם דוגמאות מרשימות, מבד עדין יותר ועוד כל מיני הפתעות. גם שמלות בצבעים מגוונים היא תאהב. בחורף את החצאיות מחליפים מכנסיים מחממים ומעט פחות אופנתיים (כי נו, קר לה) וסוודרים פרוותיים שהם לא מפרווה אמיתית כמובן או מעיל מחמם בצבע ירוק משובץ שיש לה, והיא הייתה רוצה לשים גם כובעים אבל העניין הוא שהיא מפחדת שהיא לא תשמע טוב, אז זה טיפה ירד מהפרק. למעיל המשובץ יש לה כמובן גם כפפות תואמות. היא מסתובבת דיי הרבה עם נעלי ספורט, אבל יש לה נעליים יותר מחמיאות למקרה שהיא יוצאת למקום אחר. כל הדיון הזה האמת קצת משעשע, כי בפועל רוב הזמן רן תהיה עם חולצה שגדולה עליה ומלוכלכת בצבעים, מכנסיים פשוטות ויחפה. היא הרבה בבית, אז זה מה שהיא קוראת לו "המצב הטבעי" שלה. אבל בכל זאת, היה צריך להדגיש מה קורה כשהיא כן יוצאת מהבית, מה שדווקא קורה יותר ממה שהיא חשבה בזמן האחרון.
הדבר האחרון שצריך לדבר עליו הוא התכשיטים של רן. בהתחשב בעובדה שקוראים לילדה ציפור קטנה, זה היה מתבקש שיהיה לה שרשרת עם תליון של ציפור על הצוואר, ואכן יש לה. התליון הזה עליה מאז שהיא זוכרת את עצמה בערך, והיא קיבלה אותו מתנה מההורים שלה בגיל כלשהו שהיא לא זוכרת ולכן הוא מאד חשוב לה. האמת היא שהיא לא תודה בזה, אבל מה שחשוב לה אפילו יותר זה הצמידים שיש לה על היד. על היד הימנית שלה, יש שני צמידים דקים שעל אחד תליון של ציפור גדולה ואחד של ציפור קטנה. אבא שלה הביא לה אותם ביום הולדת האחרון שהוא זכה לחגוג איתה, והיא זוכרת שהיא הסתכלה עליהם בשקט ואז אמרה לו שהציפור הגדולה אמורה לייצג אימא ולא אבא תוך כדי שהיא מנסה לא לצחוק, ואז הוא אמר שבשבילה זה יהיה של אבא והיא כבר בכתה ולא צחקה. יש לה נטייה להתעסק בתליון הזה לא מעט, ולפעמים היא מפחדת שהיא תפיל אותו מהיד שלה בטעות אם לא תפסיק, אבל הוא מרגיע אותה.
לסיכום, רן היא בסך הכל ילדה שהגנים קצת לא שיחקו לטובתה, בלי הרבה ביטחון במראה שלה (או בכלל) והמון רצון להביע את עצמה ולשנות את עצמה שלא יוצא אל הפועל.
אופי: קשה לדעת מאיפה להתחיל לתאר את רן. האם נתחיל בחרדות שלה, בעדינות שבה, ברגישות או בכלל בעובדה שהיא מציירת יפה? סביר להניח שכדאי להתחיל דווקא מהעובדה שרן אדם רגיש מטבעה, או כמו שהיא מגדירה את זה, מלאה ברגשות מפה ועד הודעה חדשה. יכול להיות שזה בעקבות העובדה שהיא זכתה במספר סימנים שמבליטים אותה כל כך וגוררים שאלות והערות, אבל מאז ומתמיד הייתה לה נטייה לבכות בקלות. כשמישהו לא רצה לשחק איתה, כשהיא גילתה שנגמרו המעדנים שהיא אוהבת ועדיין לא הלכו לסופר כדי לקנות אחר, ובהמשך החיים כשג'ורג' מת באנטומיה של גריי (ושלא נתחיל בכלל עם המוות של לקסי). העובדה שרן רגישה מאד לא מתבטאת כמובן רק בבכי- היא מהאנשים שירגישו את הלב שלהם מזנק מהמקום שלו כשהם רואים כלב קטן משחק עם כדור ומאושר מהחיים, ויהיה להם קשה לשחרר את הריב שקרה לפני שבוע כשאמא התלוננה שהיא בטלפון בארוחת ערב אפילו שאסור ורן מילמלה משהו על זה שהיא לא בת חמש, או שהם ימשיכו לחשוב על ההערה האחת ההיא שהמורה אמרה על הציור שלה ושהיא חושבת שלא הייתה מחמאה והאם זה אומר שהיא צריכה לוותר על החלומות שלה בציור ו- כן, הבנתם. העניין הוא, שרן יודעת לשמור לעצמה הרבה יותר בקלות את הזעם או האושר שלה, ולכן בדרך כלל הרגשות החזקים שלה שכולם זוכים לצפות בהם הם הבכי- לא משנה מה היא עושה, היא לא מצליחה לשלוט על הברזים המטפטפים שהם העיניים שלה. הדמעות בורחות לפני שהיא מצליחה לחשוב בכלל על העובדה שהיא בוכה וצריך לעצור אותם. יש אנשים שיאהבו את הרגישות שיש ברן, אבל רן עצמה מאמינה שזה עוד סיבה שלילדים היה כל כך קל להציק לה בעבר ולכן היא לא אוהבת את זה במיוחד.
רן קשורה מאד אל הטבע. זה טבעי יחסית (סטאגאדיש) כשגרים במקום כמו אוסטריה, אבל רן נוטה לחשוב שהיא אפילו יותר קשורה לטבע מהאוסטרי הממוצע. קודם כל, יש את החווה- ההורים של רן הם בעלי חווה לגידול דגנים, והזיכרונות הראשונים ביותר של רן היו טיולים בחווה הזו, בין כל הגידולים, כשאבא שלה רודף אחריה בשעה שהיא צועדת בצעדים מגושמים של פעוטה, מנסה לתפוס אןתה לפני שהיא תולשת משהו חשוב או נופלת לתוך משהו חשוב. טיולים בטבע הם חלק מאד גדול מהחיים שלה, והם מכניסים אותה לשלווה שאולי ניתן לראות אצלה רק כאשר היא שקועה ממש בציור מסובך, על זה גם נדבר אחר כך כמובן. בטבע היא מרגישה שהיא יכולה לנשום, שהיא רגועה ושום דבר לא יכול לפגוע בה או יותר חשוב, באנשים המעטים שחשובים לה כל כך. מתוקף כך, מאד אכפת לה מהסביבה. היא פעילה יחסית באינטרנט בנושא העלתה מודעות לאיכות הסביבה, האדם היחיד שהיא סימנה בטוויטר על קבלת התראות לכל הציוצים הוא גרטה, והיא והמשפחה שלה עושים מה שהם יכולים מהצד שלהם כדי לשמור על הסביבה כמה שיותר נקייה. משתמשים בכלים לא מפלסטיק, משתמשים רק בנייר ממוחזר לכל מה שהוא לא הציורים של רן וכדומה.
רן היא ילדה מאד מופנמת ואוהבת להיות לבד. חלק מזה קשור לחרדה החברתית שלה עליה עוד אדבר בהמשך, אבל מאז ומתמיד היא הייתה ילדה יחסית בודדה. זה כנראה התחיל כשההורים שלה לא נתנו לה לשחק עם ילדים בגילה כשהייתה מאד צעירה מתוך חשש מתגובות הסביבה, אבל ככל שרן גדלה ככה הצטרפו סיבות נוספות. היא רגילה שרואים אןתה כשונה, נגעלים ממנה או צוחקים עליה. היא יודעת שיש להם סיבה - היא עצמה לא ממש מחבבת את המראה שלה ולא בטוחה שהיא הייתה רוצה לשחק עם עצמה. במהלך השנים, מתוך הבדידות שהייתה בהתחלה מכוונת ההורים לשמור עליה ובעתיד פשוט כי ילדים הציקו לה והיו בריונים כלפיה, רן פיתחה לעצמה עולם פנימי יחסית נרחב. יש לה תחביבים רבים: היא מציירת, היא פעילה בנושאי איכות הסביבה באינטרנט, היא מאד אוהבת אנימה וסרטים יפנים (ומכאן הניסיון ללמד את עצמה יפנית), היא שומעת מוזיקה משלל אומנים ומדינות, היא אוהבת משחקי חשיבה ובעיקר פעילה מאד ברשתות חברתיות כמו טוויטר וטמבלר, איפה שהיא יכולה להיות מישהי אחרת. היא תגיד לכם שהיא מרוצה למדי לבד, ללא חברים, אבל האמת היא שהיא הייתה רוצה שיהיו לה כמה. זה לא שאין חברים בכלל, כמובן. לכל אחד יש מישהו. אבל אצל רן רוב החברים הם אינטרנטיים, פרט לחברה או שתיים שהכירה בקבוצת התמיכה לילדים שאחד או שני ההורים שלהם מתו. היא מעריכה מאד את הקיום של החברות האלו, כמובן. היא יודעת שזה לא מובן מאליו שיש לה אותן. אבל היא גם יודעת כמה קל לאבד דברים בחיים, ולכן היא מנסה לשמור על העולם הפנימי שלה והעיסוקים האישיים שלה, בהם היא לא צריכה להיות עם אף אחד אחר, כמה שיותר קיימים.
מכאן כדאי להמשיך לעיסוקים הרבים של רן, ובתור התחלה, הציור שלה. רן מציירת מגיל צעיר, והיא טובה בזה למדי. היא גם דאגה לתרגל הרבה ומבלה שעות רבות בציור כל יום, והיא גם הלכה למורים שיעזרו לה לשפר את יכולותיה במהלך השנים. היא מציירת בסגנונות שונים, בצבעים מסוגים שונים ואפילו קצת מפסלת. הכישרון שלה כבר זכה לתשומת לב יותר מכתם הלידה שלה ומכשיר השמיעה שלה לפעמים, שזה אומר משהו. היא מאד אוהבת לצייר, ויכולה לעסוק בזה שעות. זה מרגיע אותה, והיא בדרך כלל תברח לעשות זאת כשהיא תרגיש שהראש שלה מלא מידי במחשבות. היא עוד לא יודעת בדיוק לאן היא תיקח את התחביב הזה, אבל היא יודעת שהיא אוהבת אומנות ורוצה לעסוק בזה בעתיד. היא משתעשעת לפעמים ברעיון שתלך לעבוד בפיקסאר, דיסני או אפילו סטודיו ג'יבלי. תלמד אנימציה בבגרותה ותפרוש כנפיים בתור אנימטורית. אבל גם בלי התחביב של הציור, היא דואגת למלא את סדר היום שלה. היא מכינה לעצמה לוח זמנים שהיא בדרך כלל עומדת בו, וכוללת בו משימות כמו לימודים, ציור, לשחק עם הכלב, זמן לבהות בטוויטר ולרפרש את הפיד כל דקה וחצי וכדומה. היא מאד אוהבת סדר ושגרה, וזה כנראה מכיוון שהיא ילדה יחסית בודדה. אם אחרים לא יכולים להעביר לה את הזמן, היא צריכה איך שהוא לדאוג לזה לעצמה. היא מאז ומתמיד הייתה כך בנוגע לסדר היום שלה, ואמא שלה לפעמים צוחקת שהיא מגדלת חולת שליטה. רן לא חושבת שהיא חולת שליטה - לחלוטין לא אכפת לה מה אחרים עושים, אכפת לה שהחיים שלה יהיה מסודרים. זה הוא הבדל גדול בעיניה.
רן מאד אוהבת להיות באינטרנט. זה לא מפתיע בהתחשב במה שסיפרתי עליה עד עכשיו, אבל כדאי לפרט גם על זה. היא מאד פעילה בטוויטר, בפייסבוק ובטמבלר - קצת פחות באינסטגרם - ובדרך כלל מפרסמת את הציורים שלה, הרבה פאן ארט לסדרות וסרטים שהיא אוהבת כי היא יודעת שזה מקבל תגובות חיוביות, ומשתתפת בדיונים על סדרות שהיא אוהבת או ספרים שהיא קראה. היא אוהבת את האינטרנט בעיקר מהסיבה הפשוטה שבאינטרנט, אף אחד לא יכול לדעת שיש לה כתם לידה מכוער ושמיעה לא מאוזנת. היא יכולה להרגיש רגילה, והיא לא צריכה לפחד לפנות לאנשים כי אין סיבה שהם יברחו ממנה בצרחות או יעקמו את האף, לשם שינוי. היא הצליחה ליצור לעצמה דיי הרבה חברים באינטרנט איתם היא מדברת על הא ועל דא, ויש לה חברים משלל מדינות - מדינות דוברות אנגלית, מדינות דוברות גרמנית כיוון שהיא מדברת גרמנית, ואפילו חברים שמדברים הונגרית, כי היא בכל זאת מדברת גם הונגרית שוטף. היא כמובן לא נפגשה עם אף אחד מהחברים האלה, אפילו עם אלה שגרים באוסטריה, והיא גם לא תיפגש לעולם - אף אחד מהאנשים האלה לא יודע כמה נורא היא נראת, ועדיף שזה ישאר ככה.
לא קשה לנחש שרן היא ילדה מאד שקטה. סביר להניח שאם הייתם נמצאים בכיתה אחת איתה, לא היה לכם מושג שהיא שם. היא לא הטיפוס שישתתף בדיונים, היא מדברת יחסית חלש כשהיא כן מדברת (לפעמים היא לא בטוחה אפילו שהיא מדברת בקול רם ולא בראש של עצמה, אם להיות כנים) והיא לחלוטין לא טיפוס שצועק, וגם לא אוהבת צעקות. אומנם היא צריכה שידברו קצת יותר חזק כשמדברים אליה בגלל העובדה הפשוטה שהיא לא שומעת, אבל היא לא סובלת שצועקים - ומשום מה אנשים חושבים שככה צריך לדבר איתה. אם רן לא הייתה נראת כל כך שונה, סביר להניח שהיא הייתה צל בבית הספר. לא מפריעה, לא בולטת בהישגים האקדמאיים שלה, פשוט שם. אבל היא נראת שונה, מה שגורם לעצמה לשנוא את עצמה אפילו יותר. היא שמחה שהיא תלמידה ממוצעת לחלוטין בכל מקצוע שהוא לא אומנות, כי אז היא הייתה מושכת יותר תשומת לב. המטרה המרכזית שלה היא כמובן לא למשוך תשומת לב, לדבר כמה שפחות ולהיות כמה שפחות קיימת במקומות עם הרבה אנשים. האמת היא, שכל זה לא היה מאד משנה למשך תקופה קצרה בחיים שלה - כשהייתה בת עשר היא הפסיקה ללכת לבית הספר לאחר המוות של אבא שלה בשילוב עם תקרית לא נעימה במיוחד בבית הספר, והיא למדה בבית עד שהיא הגיעה לגיל חטיבה. הסיבה היחידה שהיא הלכה לחטיבה זה שאמא שלה לא הייתה מוכנה לשמוע לא ולא היה אכפת לה שרן בוכה בלי הפסקה מהמחשבה, וגם כי, האמת היא שפשוט אמא שלה "שיחדה" אותה בכך שציינה שהיא תרשום אותה לבית ספר עם תוכנית אומנות, ורן לא יכלה להכחיש שזה בהחלט יראה טוב בעתיד ויכול לעזור לה להתקבל לתיכון טוב, משם לאוניברסיטה וכדומה. אם לא האמונות, סביר להניח שרן הייתה נועלת את עצמה בחדר ופיזית לא מוכנה לצאת לבית הספר כל יום. ואם כבר דיברנו על העובדה שרן היא שקטה, צריך לציין שהיא גם מאד עדינה. מהצד, היא נראת כאילו היא מפחדת לשבור כל דבר בערך. התנועות שלה עדינות וזהירות, ואם לדוגמה נפל לכם העיפרון והיא תרצה להרים לכם אותו היא תטפח לכם על הכתף כל כך בעדינות, שתחשבו שהתיישב עליכם איזה שהוא חרק ולא ילדה נגעה בכם. רן תמיד מכווצת בעצמה כמה שיותר כשהיא לא בבית או מסתובבת בחווה \ טבע היכן שהיא מרגישה בטוחה, ועכשיו כשהיא בחטיבה, תוכלו לראות אותה הולכת צמוד לקירות, המבט לרצפה על אף העובדה שהיא יודעת שעם השמיעה שלה היא יכולה לא לשים לב אם מישהו ינסה לדבר אליה, ופחות או יותר מנסה "להעלים" את עצמה כמה שהיא יכולה. העדינות של רן כמובן באה לטובתה כאשר היא צריכה לצייר בזהירות ובעדינות משהו או בפעם ההיא שהייתה צריכה לשחרר את השיער של אמא שלה מהשרשרת כי הוא נתקע, אבל היא לא הטיפוס שיצליח לפתוח קופסא שסגורה קצת יותר חזק מהרגיל או משהו כזה.
לא מפתיע שרן חסרת ביטחון ולא אוהבת את עצמה. זה תוצאה ישירה של המראה המזעזע שלה, כפי שהיא חושבת. איך היא יכולה לאהוב את עצמה כשהיא נראת ככה? למה, למען השם, היא צריכה להתאמץ לחבב את עצמה כשכל האנשים סביבה היו מעדיפים לשמור על מרחק של שני מטר ממנה אם הם היו יכולים? היא יכולה לספור על יד אחת את האנשים שפגשו אותה ואשכרה מחבבים אותה ולא חושבים שהיא דוחה או שמשהו אכל לה את הפרצוף, ולכן אם היא הייתה צריכה לדרג את עצמה מאחד עד עשר, סביר להניח שהיא הייתה נותנת לעצמה שלוש רק על יכולות הציור שלה והעיניים שלה. חוסר הביטחון שלה הוא כמובן אחת מהסיבות שהיא כל כך שקטה ומנסה להיעלם, וכמובן מוסיף לחרדות שגם ככה יש לה ואני מבטיחה שאני ממש תכף אדבר עליהן. רן לא מאמינה ביכולות שלה בשום דבר שהוא לא ציור בערך, והיא חושבת שאם לא היה לה קהילת מעריצים קטנה בטוויטר \ טמבלר שעושה לייקים לציורים שלה וחושבת שהיא ממש מוכשרת היא גם לא הייתה אוהבת את היכולות שלה בציור. העובדה שהיא תלמידה יחסית ממוצעת ונעה בין שבעים לשמונים בציונים שלה כמובן מוסיפה, והיא לא חושבת שהיא חכמה במיוחד. בעיקרון, היא לא הייתה ממליצה לכם להיות חברים שלה, שזה קצת משעשע כי יש לה עולם רחב והיא יכולה להיות חברה דיי מוצלחת ואדם שנחמד לדבר איתו אם הייתם מנסים. רן משתדלת לא לחשוב על העובדה שהיא שונאת את עצמה והייתה נותנת הכל כדי להיות מישהי אחרת, אבל יש ימים שקצת קשה לה יותר. כשהחרדות שלה מחליטות להיות יותר גרועות מבדרך כלל, כשהיא מתגעגעת יותר מהרגיל לאבא שלה - אז סביר להניח שהיא תשקע במרה שחורה ותבלה הרבה מהיום במחשבות שנאה עצמית, עצב, וככל הנראה קצת בכי מהעובדה שאין לה אומץ לנסות להעלים את כתם הלידה המכוער מהפנים שלה או שאין באמת דרך לתקן את השמיעה שלה בלי מכשיר שמיעה, לפחות על פי מה שהיא יודעת. שלא תבינו לא נכון, רן לא מדוכאת או מאובחנת עם דיכאון (אבל היא כן מאובחנת עם חרדה חברתית, ואני נשבעת שאני אגיע לזה מתי שהוא), אבל כמו כל אחד יש לה ימים טובים וימים טובים פחות. זה פשוט שבמקרה שלה, היא באמת לא יודעת איך היא יכולה לתקן את הדברים שהיא כל כך שונאת בעצמה, וזה מתסכל אותה אפילו יותר.
טוב, הבטחתי וקיימתי, הנה הגיע הזמן לדבר על החרדה החברתית של רן. רן מאובחנת עם הפרעת חרדה חברתית, מסביבות גיל 10 וכמה חודשים בערך. האמת שהיא לא הלכה לבדוק האם יש במשפחה עוד אנשים עם חרדה שכזו ולבדוק אם יש סיכוי למקור גנטי, אבל לא קשה לנחש למה יש לה חרדה חברתית - היא סבלה מבריונות בבית הספר ובילתה את רוב החיים שלה לבד, כשכולם רק מחפשים לתפוס ממנה מרחק במקרה הטוב או צוחקים על המראה שלה והשמיעה שלה במקרה הרע. לאחר תקרית קיצונית שהייתה שיא הבריונות שרן חוותה, רן הפסיקה ללכת לבית הספר, וחזרה אליו רק בהתחלה של החטיבה. בערך חצי שנה אחרי התקרית הזו היא אובחנה עם חרדה חברתית, לאחר שהמצב הגיע בהחלט לבלתי נסבל בעיני אמא שלה. אז איך זה מתבטא אצל רן? קודם כל, בעובדה שהיא מאמינה שכולם שופטים אןתה. כולם מסתכלים עליה, כולם בטח מרחמים על המראה שלה או נגעלים ממנה... יש בסיס של אמת במחשבה הזו, אבל רן לוקחת אותה לכיוון הקיצוני. היא ממש יכולה להרגיש באופן פיזי את העיניים של כולם עליה בכל מקום שהיא נמצאת בו, וזה מלחיץ אותה בטירוף. היא חיה את החיים שלה בניסיון תמידי להיות כמה שיותר ברקע, פרח קיר, כדי שחס וחלילה לא יסתכלו עליה ויגידו משהו. היא מסוגלת לשבת שיעור שלם ולא ללכת לשירותים, רק כי היא בטוחה שכולם ישפטו את צורת ההליכה שלה אם היא תקום ותבקש לצאת באמצע השיעור. אין בכלל על מה לדבר על להציג מצגת בשיעור, אם כי לאחר עבודה לא קצרה עם הפסיכולוגית שלה היא חושבת שהיא תהיה מסוגלת להתמודד עם זה בבוא היום. בכל מקרה, החרדה של רן מתבטאת גם בצורה פיזית, כשהיא נאלצת להיות במקום עם הרבה אנשים - לדוגמה, כשהיא רק התחילה ללכת לחטיבה אחרי ההפסקה בלימודים שלה היא הייתה מזיעה בטירוף על אף מזג האוויר הקריר, מאדימה כל פעם שמישהו הסתכל עליה או אמר לה משהו, וכשניסו לנהל איתה שיחה בארוחת העשר היא הייתה ממש על סף התקף חרדה. יש לציין שהיא כבר לא נוטה להתקפי חרדה כמו בעבר - בעבר, היא הייתה נכנסת להתקף רק מהמחשבה לצאת החוצה למקום עם אנשים שיש להם עיניים רואות. היא הייתה מתחילה להתנשם, לרעוד, קצב הלב שלה היה עולה, ובמקרים קיצוניים היא גם הקיאה. היום המצב קצת יותר טוב, אבל בימים רעים היא עדיין עלולה לבטל לשתי החברות האמיתיות היחידות שלה כי היא פשוט יותר מידי בלחץ לצאת מהבית. החרדה שלה, כפי שניתן להבין, התבטאה גם בעיקר בהימנעות מסיטואציות חברתיות. הליכה לקניון, הליכה לסופר ובמצבים הקיצוניים היא גם לא הלכה לבית הספר ואפילו לא הסכימה לצאת לטיולים השבועיים כמעט עם אמא שלה, מהמחשבה על השתיים שלוש משפחות שמטיילות בדרך כלל באיזור מסוים גם. היא לא טובה בלפגוש אנשים חדשים כפי שניתן לנחש, ואם זה היה תלוי בה היא הייתה חיה את שארית החיים שלה כשהיא מכירה רק את האנשים שהיא מכירה. מאד הגיוני לראות אותה מאדימה, מגמגמת, ולא מסתכלת בעיניים של מי שמדבר איתה על אף העובדה שהיא יודעת שהיא תבין פחות אם הוא אדם חדש שהיא לא רגילה אליו. היא בטיפול כבר בערך שלוש שנים, ובעוד החרדה בהחלט עדיין נמצאת על פני השטח, רן רוצה להאמין שלאט לאט המצב משתפר.
חשוב לדבר על העובדה שרן היא ילדה של אבא. היא הבת היחידה של ההורים שלה ולחלוטין כל עולמם של שניהם כמובן, אבל היא מאז ומתמיד הייתה קשורה יותר לאבא שלה. העניין הוא, שאבא של רן נפטר כשהייתה בת עשר, מסרטן. לכל הפרטים אכנס כמובן ברקע, אבל המוות שלו השפיע מאד על החיים של רן - כמו שכבר ציינתי היא תמיד הייתה ילדה שנוטה לבכות בקלות ומעט בודדה, אבל המוות שלו שינה את צורת החשיבה שלה. קשה לרן לתת אמון (כמובן בגלל חוויות בית הספר שלה גם) והיא לא ששה להתחבר בקלות לאחרים, מהסיבה הפשוטה שהיא מרגישה שהכל כל כך שברירי. המוות של אביה היה כל כך פתאומי בעיניה, פתאום הןא חלה בסרטן וכמה חודשים אחר כך העניין כבר נגמר. היא הבינה באותו יום שהכל הוא, לטענתה, כמו חול שנוזל בין האצבעות. היא מזכירה לעצמה שוב ושוב שכל אחד יכול להעלם לה, ולא נותנת לעצמה להיקשר יותר מידי ריגשית - גם לחברות המועטות שהצליחה להשיג בקבוצת התמיכה לילדים שאיבדו הורה. זו היא מציאות מעט עגומה, אבל רן איבדה את התמימות שלה אי שם בגיל עשר. היא מודעת תמיד להחריד לעובדה שהכל יכול להיהרס בשניות, וזו הסיבה שהיא כל כך אוהבת ליצור - להשאיר משהו אחריה. היא לא מביעה את המחשבות הללו בקול לאנשים שהם לא אמא שלה או הפסיכולוגית שלה, אבל זה תמיד שם, במאחורה של הראש שלה. זה לא שהיא ילדה עצובה, ואתם בהחלט תיראו אותה שמחה ומאושרת כשהיא מציירת, רואה סרט, מבלה בטבע עם המשפחה או נפגשת עם החברות שלה. אבל הראש שלה יכול ללכת למקומות מעט חשוכים שכאלה לעיתים, ולכן היא משתדלת לשמור על סדר היום שלה כה עמוס ועסוק. יותר תעסוקה, פחות מחשבה.
רקע: רן נולדה בבורגנלנד, שהיא המדינה (State) השביעית בגודלה באוסטריה ומאכלסת את רוב ההונגרים שעדיין שוהים באוסטריה. השורשים שלה הם יהודים ששרדו את השואה והחליטו להישאר באוסטריה ולא לעלות לארץ ישראל מצד שני ההורים שלה, והיא הבת הראשונה ועתידה להיות גם היחידה של ההורים שלה. אמא שלה הייתה בת 25 כאשר היא הביאה אותה לעולם ואבא שלה היה בן 23, והיא תמיד מספרת לרן שהיא לא תיכננה להינשא לבחור שצעיר ממנה אבל לא עמדה בקסם של אביה. רן יכולה להבין אותה. חשוב לציין שחקלאות היא חלק מאד משמעותי מתעשיית אוסטריה; המבנה הגאוגרפי של המדינה לא מאפשר לאכלס חלקים גדולים ממנה, ובשנים האחרונות המדינה אף מתפחת את החוות השונות כדי לשמור על המצב הקיים. במקרה של ההורים של רן, החווה שלהם עוסקת בדגנים- הם מגדלים סוגי דגנים שונים שהופכים בדרך כלל בסופו של דבר לקורנפלקס שבצלחת שלכם.
האמת, רן ממש מרחמת על ההורים שלה, כי היום שהיא נולדה בטח היה מאכזב. היא בטוחה שהם ציפו למשהו יותר מוצלח. היא נולדה למעשה מעט מוקדם מידי; שבוע שלושים ושלוש (לפחות לא מוקדם כמוני), בחודש מרץ. וזו כנראה הסיבה שיש לה לקויות שמיעה, אבל בלידה שלה עוד לא שמו לב לזה. כשרן נולדה עם כתם הלידה הגדול והבולט שלה, היא ממש לא מאמינה לאמא שלה שאומרת שהיא הייתה 'התינוקת הכי מקסימה בעולם'. ההורים שלה סיפרו לה שהם חשבו על כל מיני שמות ולא הצליחו להחליט כי על כל דבר אמא שלה ענתה "לא יודעת, תחליט אתה" או "הכל נשמע לי יפה" והייתה עסוקה בזה שהיא חשבה שיש לה עוד כמה זמן להיות בהיריון כאלה, ובסוף אבא שלה איים שהוא יקרא לה מאדי והשם המלא שלה למעשה יהיה מאדי מאדי ואז אמא שלה אמרה שעדיף רן. רן, אגב, הוא בעיקר שם יפני פופולרי ונחשב לשם שמתאים לילדים שנולדו במזל דגים, ולכן זה בכלל זרם על אף העובדה שההורים שלה קראו לה Wren כמו הציפור ולא Ren. וככה רן הגיעה לעולם, מעט מוקדם מידי, מעט לא מוכנה מידי. לפעמים היא תוהה למה היא מיהרה כל כך לצאת. בתור תינוקת היא לא הייתה מרשימה במיוחד- היא לא זכתה למחמאות בגינה אלא בשאלות האם ההורים ידעו על כתם הלידה המזעזע ואם יש איך להוריד אותו, והיא הייתה מעט איטית יותר מתינוקות של אחרים בעקבות לקות השמיעה שעדיין לא התגלתה. מבחינת אמא שלה היא הייתה תינוקת נוחה למדי, היא לא בכתה כל פעם שצלצלו בפעמון או שמשהו נשבר… מה רע? לגבי כתם הלידה, השאלות של אנשים הרגיזו מאד את אבא של רן והוא אמר לאמא שלה שכל עוד הכתם לא מסכן אותה מבחינה בריאותית, הוא לא רוצה לשמוע על להסיר אותו. היא הילדה היפה שלהם והיא יפה כמו שהיא.
ההורים שלה עבדו לא מעט בחווה כדי להמשיך להחזיק אותה (כיוון שאין אפשרות להפסיק) ולכן סבא וסבתא של רן מצד אבא היו אצלם הרבה וטיפלו בה לא מעט, ובבדיקות השגרתיות שלה כתינוקת בסביבות גיל חצי שנה האחות ציינה שהיא חושבת שיש סיכוי שלילדה יש לקות שמיעה. העניין התברר, והתגלה כי אכן יש לה לקות - יחסית קלה באוזן שמאל, וקצת יותר חמורה באוזן ימין. הרופאים אמרו שכרגע אין צורך במכשיר שמיעה, אבל שיש סיכוי לא רע שתצטרך באוזן אחת בעתיד. את אבא של רן, האופטימי הניצחי, זה לא הדאיג. אמא של רן חששה שלילדה יש בעיה גדולה יותר כיוון שבינתיים מונופול העולם נתן לה גם בעיות שמיעה וגם כתם לידה לא מחמיא במיוחד, אבל כל הבדיקות האחרות של רן היו תקינות.
הזיכרונות הראשונים של רן הם בעיקר החווה והטיולים. זיכרון של ריצה באיזורי גידול הדגנים או עובד בחווה שמצחיק אותה, וטיולים לטבע. המשפחה של רן מאד אוהבת לטייל, ומאז שהיא הייתה מספיק גדולה לדעת ההורים שלה הם התחילו לקחת אותה לטיולים. בתקופה ההיא רן לא הרגישה שונה- לא הפריע לה שצריך לדבר איתה קצת יותר חזק או שהיא לא שמה לב שמדברים אליה אם האדם עומד מאחוריה, היא לא הסתכלה יותר מידי במראה וכשכן הסתכלה, היא לא התעסקה בכתם הלידה שלה. דבר שככל הנראה היה לא כל כך חכם הוא שעד גיל הגן ההורים של רן לא נתנו לה יותר מידי לפגוש ילדים אחרים, כי הם פחדו מהתגובות. פחדו שיצחקו עליה או ירוצו לאמא בבכי כשהיא מבקשת לשחק איתם. או יותר נכון, זו הייתה אמא שלה שפחדה. היא לא רצתה שהבת של תיפגע מהתגובות של אחרים, ופחות או יותר דאגה שהיא תהיה כל הזמן בסביבה מוכרת של משפחה או עובדי החווה, בלי אינטרקציה עם מי שלא מכיר את הילדה עם כתם הלידה ובעיית השמיעה. אבא של רן חשב שזה לא טוב ושרן צריכה להכיר ילדים בגילה, אבל הוא מעולם לא היה טיפוס שיודע מאד לעמוד על שלו ופשוט ויתר לאישתו בסופו של דבר. לכן, החברים הראשונים של רן היו הילדים הקטנים האחרים במשפחה שלה, שאם הם נבהלו מאיך שרן נראת או חשבו שהיא לא מהנה כי היא לא שומעת כל כך טוב, ההורים שלהם הסבירו להם שזה לא יפה להצביע או לדבר בצורה מסוימת על אדם אחר, וככה רן גדלה במחשבה שהיא רגילה יחסית. שכתם הלידה שלה ולקות השמיעה הם לא משהו רציני כמו שהם היו.
לרוע המזל של רן, בכל שנה בדיקות השמיעה שלה הראו תוצאות קודרות יותר ויותר. את גילאי שנה עד שלוש היא בילתה בעיקר בבית עם סבא וסבתא שלה, שנהנו לשמור עליה ולשחק איתה. לפחות פעם בכמה שבועות היא גם הייתה רואה את המשפחה המורחבת שלה, כל בני הדודים הקטנים. רן הייתה למעשה ילדה בודדה למדי בגיל הזה, רק שהיא לא הייתה מודעת לעובדה שהיא בודדה. היא חשבה שהעובדה שהחברים היחידים שלה הם סבא וסבתא או קרובי משפחה זה נורמלי. ההורים שלה ככל הנראה עשו טעות ענקית שהם לא שלחו אותה לגן או ניסו לפחות לחבר אותה עם השכנים, אבל רן בספק שזה מה שגרם בסופו של דבר לחרדה החברתית שלה. הגילאים האלה היו גם הגילאים שרן התחילה להראות ניצנים של מה שיהפוך להיות תחביב גדול שלה, הציור. זה התחיל מציורים לא מוצלחים במיוחד של פרחים ועננים בצבעי פנדה או סתם כתמי צבע על דף בטענה שהיא ציירה כלב, ציורי פנים לא מרשימים במיוחד וכדומה, אבל מה שהיה חשוב בעיני המשפחה שלה היה העובדה שרן נהנתה מזה, מאד. היא הייתה זורחת מאושר וצוחקת צחוק מאושר של פעוטות כל פעם שהיא הייתה שמה את היד שלה בתוך פחית צבע ומציירת עם האצבעות, או כל פעם שהידיים שלה היו מתלכלכות מהצבעים כשהייתה מציירת. זה מעט מצחיק, כמה מאושרת הייתה ילדה שבסופו של דבר הייתה מעט מבודדת מהעולם. שוב, לא בכוונה, אלא מתוך פחד מתגובת הסביבה. אמא שלה ראתה את המבטים בגן השכונתי כשלקחה את רן לשם בתור תינוקת, והיא בהחלט לא רצתה טייק חוזר של כל הדבר הזה. לאבא של רן זה מעט הפריע, וכפי שכבר ציינתי הם היו מתווכחים על זה לא מעט. הוא טען שצריך לשלוח אותה לגן או לפחות לעודד אותה לשחק עם הילדים של השכנים, אבל אמא שלה טענה שאין סיבה, שרן כל כך מאושרת במצב הנוכחי. המורה הראשונה לציור של רן הייתה סבתא שלה, שאהבה לצייר בעצמה, ואומנם לא הייתה מורה באופן רישמי אבל הייתה מספיק טובה כדי לנסות מעט להתחיל לכוון את רן אל ציורים שהם פחות מריחת צבע על דף. וככה עברו על רן החיים עד גיל שלוש, חיים מלאים בציורים וטיולים וביקורים בחווה ואושר שהיא חושבת שהיא לא חוותה שוב מעולם.
כשרן הגיעה לגיל ארבע קרה דבר משמעותי: אבא של רן ניצח בויכוח, והוחלט שהיא תישלח לגן הקרוב. היא צריכה חברה של ילדים אחרים, הוא אמר. לא הגיוני שהחברים היחידים שלה יהיו ההורים שלו ובמקרה הטוב בני הדודים שבאים לבקר בחנוכה או סוכות. אז רן נשלחה אל גן יהודי, לא מתוך אמונה גדולה כלשהי של ההורים שלה ביהדות אלא פשוט ממחשבה שהרוב הגדול של האזרחים במזרח אוסטריה הם נוצרים ושיש סיכוי שהיא תשתלב יותר טוב בגן יהודי, והגן הזה היה הפעם הראשונה שהיא הרגישה שונה.
היא זוכרת את היום שהגיעה בפעם הראשונה לגן בצבעים קודרים למדי: איך היא הייתה מבולבלת מכל הילדים ולא ידעה מה לעשות, וישבה לצייר. היו שם עוד שתי ילדות, וכשהן ראו אותה הן נראו מזועזעות וברחו. רן, שתמיד הייתה ילדה רגישה יחסית, התחילה כמובן לבכות. הגננת מיהרה אליה ושאלה מה קרה, אבל רן רק יבבה בבכי וגימגמה דברים לא ברורים. היא ניסתה לגשת אל הילדים האחרים שוב אחרי שהגננת עודדה אןתה להפסיק את הציור ולנסות לשחק עם החברים, אבל התוצאה לא הייתה מוצלחת יותר: ילד אחד צעק לה שהיא מפלצת, היו הרבה שאמרו איכס וילדה אחת שאלה מה הבעיה בפרצוף שלה. רן בת הארבע הייתה יחסית בשוק. היא באמת ובתמים חשבה שהיא יחסית רגילה עד כה, שכתם הלידה שלה הוא לא סיבה לבושה, ובכלל לא היה לה יותר מידי ידע על אינטרקציה עם ילדים בני גילה. היא חזרה הביתה באמצע היום, אדומה מבכי ומיבבת שהיא מפלצת. אמא שלה כמובן אמרה לאביה בכעס שזה בדיוק מה שהיא דאגה שיקרה, ואבא של רן אמר שהיא בכל זאת תמשיך ללכת לגן ושהוא בטוח שיהיו לה חברים והכל בסדר, ושהטעות הייתה שהם לא נתנו לה להיות עם ילדים בני גילה לפני כן. רן בכתה המון באותו היום, כמו שהיא תבכה עוד ימים רבים אחרים. בסופו של דבר היא נרגעה מול איזה שהוא סרט בטלוויזיה ונרדמה, עייפה מהבכי.
אבא שלה כנראה עשה כמה טלפונים לאחר מכן, כי כשרן הגיעה למחרת לגן באיחור, מפוחדת ועל סף בכי, הילדים לא אמרו שום דבר על איך שהיא נראת, ואפילו הסכימו לשחק איתה. בתור ילדה בת 4 הסיטואציה הייתה מבלבלת למדי, רק אתמול הם ברחו ממנה כאילו כאילו רעילה ועכשיו הם מסכימים לשחק איתה? היא הייתה מבולבלת, אבל בסופו של דבר התרכזה בשורה התחתונה: הם רוצים לשחק איתה! אז היא שיחקה איתם קצת, אבל זה היה דיי קשה כי היא לא תמיד הצליחה לשמוע אותם כמו שצריך. בסופו של דבר היא מצאה את עצמה מציירת שוב. וככה עברו הימים הבאים על רן בגן: קצת משחקים ואינטראקציה עם ילדים אחרים שנראו כאילו לא בא להם באמת לשחק איתה ודיברו על איזה מפחידה היא כל פעם שלא הייתה בטווח שמיעה, אבל רוב הזמן היא ישבה לה אל מול הדף הלבן עם הצבעים ושקעה בעולם משלה.
כשרן הייתה בת חמש בערך, הגיע השלב בו לא יכלו להתחמק יותר ממכשיר שמיעה. השמיעה שלה באוזן ימין כבר הייתה במצב רע מידי בשביל שהיא תוכל לתפקד בלי מכשיר שמיעה. רן בהחלט לא אהבה את הרעיון- גם ככה היא הייתה כל כך שונה בגן והרגישה שכולם לא באמת מעוניינים להיות חברים שלה, אז עכשיו זה? היא לא התייחסה בכלל לעובדה שזה ישפר לה את השמיעה, שבאמת הציקה לה כי היא לא הייתה שומעת כבר כל כך כשאבא דיבר אליה או כשקראו לה לחזור כי היא התרחקה יותר מידי לתוך הנחל בטיול. אז היא בכתה (כרגיל) והתנגדה, ובכל זאת מצאה את עצמה מתחילה ללכת עם מכשיר שמיעה. הילדים נראו אפילו יותר מבוהלים / נגעלים מהדבר החדש שצמוד לה לאוזן, וגם השיחה של הגננת בנושא לא תרמה לשום דבר. רן הפכה להיות בודדה יותר ממה שהייתה לפני כן בגן; אם לפני כן היא עוד הייתה משחקת מידי פעם עם ילדים, עכשיו יכל לעבור חודש שלם בו היא רק ציירה וצבעה ציורים והביאה מלא מלא ציורים הביתה שאמא שלה לא ידעה איפה לשים. ההורים שלה לא חשדו בכמות הציורים העולה, כי הם ידעו שהילדה אוהבת לצייר. וכשהם שאלו על חברים, רן מצאה את עצמה מגמגמת משהו על משחקים עם חברים שלא באמת קרו מחוץ לראש שלה. כבר בגיל חמש היא הבינה שאם היא תגיד את האמת, יש סיכוי לא רע שההורים שלה יכעסו, ושוב פעם הגננת תגיד משהו וכולם ישחקו עם רן לקצת זמן ואז יפסיקו ברגע שהם יחשבו שהם מילאו את חובתם. כמובן שהיא לא חשבה על זה לעומק כמו שאני מתארת, אלא הסתכלה על זה בנקודת מבט של ילדה בת חמש - אם היא תגיד משהו, ישחקו איתה אפילו שלא רוצים, וכל העניין של לשחק עם ילדים שלא באמת רוצים לשחק איתה כבר מיצה את עצמו בשלב הזה. היא כבר לא הסתכלה על העובדה שהם רוצים לשחק אלא על העובדה שהם עושים את זה כי מישהו אמר להם, ושהם היו מעדיפים לשחק עם ילדים אחרים. אז תודה אבל לא תודה, היא מעדיפה להישאר עם הציורים שלה. וזה אומר שהיא צריכה למלמל משהו על משחקים שלא קרו כשההורים שואלים. וככה בערך עברה שארית הגן של רן.
כשרן הייתה בת שש וחצי בערך, היא התחילה בית ספר יסודי, כמו כל ילד שהוא מעל גיל שש באוסטריה. היא הלכה לבית ספר יהודי שעלה לא מעט כסף - רוב בתי הספר באיזור שבו היא גרה היו נוצרים. זה כמובן גם אמר, שהרבה מהילדים שלמדו עם רן בגן המשיכו איתה גם לבית הספר. האם זה שיפר את המצב? לא, מה פתאום. רן מצאה את עצמה בכיתה שמורכבת חצי מילדים שהיא כבר מכירה ולא סובלים אותה כי היא "מפחידה", וחצי שני שעוד לא מכיר אותה, אבל ככל הנראה יבחר להתרחק ממנה ברגע שיכיר. היא מבחינתה לא רצתה ללכת בכלל לבית הספר, והיא בהחלט לא רצתה להקשיב לאבא שלה, שהתעקש שתנסה להשיג חברים חדשים. הוא אמר שחשוב שיהיו לה חברים, שזה טוב בשבילה, ושהוא אף פעם לא ראה אותה מביאה חברות הביתה אז כנראה שהיא צריכה עוד חברות פרט לאלה שהיא (שיקרה) סיפרה שיש לה בגן. אבל בתור ילדה של אבא, רן לא יכלה להתעלם לגמרי מהבקשה שלו. אז קצת אחרי התחלת כיתה א', היא ניסתה לגשת לחברות בנות שדווקא לא הכירה אותה מהגן וליצור קשרים. מה שקרה בפועל הוא, כמובן, שהיא גמגמה בניסיון לשאול אם היא יכולה לשחק איתן, ואחת הבנות אמרה שהיא דוחה ושלא תתקרב אליהן. ופה בערך נגמרו הניסיונות של רן למצוא חברים בכיתה שלה, כי בכנות, היא לא יכלה להאשים אותם - גם היא לא הייתה רוצה לבלות עם עצמה.
הסיפור יכל להיגמר כאן עם נזק יחסית מינימלי ביחס לנזק שהיה לרן בסופו של דבר מבית הספר, אבל העניין הוא, שילדים יכולים להיות מרושעים למדי. העובדה שרן לא שומעת טוב ולפעמים הייתה צריכה לבקש שהמורה תדבר יותר חזק או תחזור על הוראות, העובדה שיש לה כתם לידה מכוער, והעובדה שהיא נטתה לבכות ממש בקלות כל פעם שמשהו לא הלך לה כמו שצריך בשיעור - כל אלה הפכו אותה ללא רק בודדה, אלא גם שנואה למדי. לקח לרן זמן לשים לב שילדים לא סתם לא מדברים איתה, אלא מתעלמים ממנה ממש בכוונה גם אם הם צריכים לעבוד איתה. היא חושבת שהיא הבינה את זה בסביבות אמצע כיתה א', כשהמורה חילקה אותם לזוגות כדי להתאמן על קריאה ושותפתה לתרגיל, רבקה, התעלמה ממנה לחלוטין. לא דיברה איתה אפילו כשרן ניסתה לבצע את התרגיל איתה. כמובן שרן התחילה לדמוע דיי מהר, כי אומנם היא הייתה רגילה שלא משחקים איתה אבל היא הייתה רגילה לפחות לאיזה "תתרחקי ממני, מכוערת!" כשהיא הייתה מתקרבת, לא להתעלמות מוחלטת.
בימים הבאים רן מצאה את עצמה מנסה לדבר עם תלמידים סביבה, אפילו אם זה לשאול אם אפשר מחק או צבע, וזוכה להתעלמות מוחלטת. במילים אחרות, היה חרם על רן. רן כמובן לא ידעה בדיוק מה המשמעות של חרם באותו הזמן, היא רק ידעה שכולם מתייחסים אליה אפילו יותר גרוע מבגן. היא לא טרחה אפילו לשקר להורים שלה - היא אמרה שאף אחד לא רוצה לשחק איתה כי היא מכוערת ובכיינית, ושהם בטח מפחדים להידבק בכיעור שלה. שאבא שלה ידבר עם המורה, מה כבר אכפת לה. היא לא יודעת אם הוא דיבר, אבל אם כן, זה רק גרם לילדים לתעב אותה יותר, ובפעם הבאה שחילקו אותם לזוגות השותף לעבודה שלה צעק שהוא לא רוצה לעבוד עם רן ושהיא מגעילה. הוא קיבל עונש, אבל את המילים לא היה ניתן לקחת בחזרה.
הדברים לא השתפרו יותר מידי כשרן הייתה בכיתה ב', אבל היא ללא ספק הפכה למקורית יותר בדרכים שלה להתחמק מבית הספר. בשלב מסוים היא הבינה - היא אפילו לא יודעת איך נפלה עליה ההבנה הזו לפתע - שזה שמורידים אותה בשער בית הספר בבוקר לא אומר שהיא... חייבת להיכנס לשיעור. הרי, כל עוד אף אחד לא רואה אותם ואומר לה להיכנס, מה הבעיה? אז יום אחד רן אמרה שלום לאבא ואמא בבוקר, ובמקום להיכנס לכיתה היא התחמקה אל מאחורי בית הספר, יוצאת משם אל הטבע שהיה מסביב. בתור ילדה בת שבע היא לא באמת הבינה את הסכנות שבהתחמקות שלה, והאמת שמבחינתה זה היה נהדר. היא הייתה בטבע, שזה המקום שהיא הכי אוהבת. את אותו היום היא בילתה ליד עץ אקראי עם המחברת שלה, מציירת בעיפרון ובצבעים הפשוטים שיש לה בקלמר את מה שעובר לה בראש וגם את מה שסביבה. במבט לאחור, היא חושבת שזה אחד מהימים הכי מוצלחים שלה בבית הספר היסודי.
בהמשך אותה השנה היא המשיכה לעשות את זה, בהתחלה פעם בכמה שבועות כדי שהמורה לא תגיד כלום להורים, ואז היא הפכה לאמיצה יותר - או יותר נכון, היא פשוט הייתה מיואשת יותר מהיחס אליה, ולא היה כל כך אכפת לה כבר אם המורה תשאל את אבא ואמא שלה איפה היא. אז היא התחילה להיעלם מהלימודים פעם בשבוע, ואז פעמיים בשבוע, וכשזה הגיע לשבוע שלם בסביבות אמצע כיתה ב' המורה כבר פנתה להורים ואמרה שנראה שרן חולה הרבה, אם הכל בסדר איתה, אם אולי משהו עם השמיעה החמיר והם לקחו אותה לבדיקות וחבל שהם לא הודיעו לפני כן... ורן, מתוקף העובדה שהיא לא יודעת לשקר ליותר מידי זמן, פשוט הודתה בפני ההורים שלה שהיא מתחמקת מבית הספר ובורחת כל פעם אחרי שהם נוסעים לאחר שהם מורידים אותה בשער כי היא לא אוהבת להיות בבית הספר. כי ילדים רעים אליה, והם לא מדברים אליה במקרה הטוב או מציקים לה במקרה הרע, קוראים לה בשמות או זורקים עליה נייר רטוב בהפסקה. אי אפשר לומר שההורים של רן היו לחלוטין בשוק כי הם ידעו שלילדה לא טוב בבית הספר כל כך, אבל הם ללא ספק לא הבינו לחלוטין מה בדיוק ההגדרה של לא טוב, ושזה לא סתם שהילדה שלהם לא מסתדרת עם האחרים אלא שיש ממש ביריונות בנושא. איך הם יכלו לדעת, כשרן לא אמרה כלום פרט לזה שאף אחד לא רוצה לשחק איתה? באיזה שהוא מקום, הם קצת הכחישו את העובדה שהילדה שלהם לא סתם לא חברותית אלא מוחרמת ממש. ומכיוון שלא היה ניתן להכחיש יותר, זה היה השלב לעשות מעשה.
אז רן עברה כיתה, באמצע כיתה ב', לכיתה המקבילה באותו בית ספר. האם זה עזר? התשובה הצפויה והנכונה היא ש... לא. בימים הראשונים כולם עוד היו נחמדים לרן (יחסית) או לפחות הסתירו את העובדה שהיא נראית להם נורא ואיום ושהם לא כלכך רוצים להיות חברים שלה, אבל כשרן פרצה בבכי היסטרי באמצע שיעור מתמטיקה ולא הסכימה לצאת החוצה לשטוף פנים אלא רק מיררה בבכי משהו כמו עשרים דקות בערך מול כל הכיתה, היא כבר קיבלה שוב את התיוג של הילדה הבכיינית. ואז הילדים האחרים כבר קראו לה ככה, וצחקו, מה שגרם לה עוד יותר לבכות, ולפני שרן שמה לב היא שוב מצאה את עצמה לבד לחלוטין, עם המחברת ציורים שלה בתור החברה היחידה שלה בערך. היא פחדה מהאפשרות שהיא תעבור בית ספר, ולכן, לצערה הרב, היא חזרה שוב פעם לשקר להורים שלה - שיש לה כמה חברות, לא הרבה אבל מספיק, ואומנם היא עדיין לא מאד פופולרית אבל המצב יותר טוב מהכיתה הקודמת. המורה פנתה מספר פעמים בנוגע למה שהיא קראה לו "הבעיות הריגשיות של רן" (כלומר, העובדה שהיא בוכה או מתרגזת בצורה מאד נראית לעין ומושכת תשומת לב כל יומיים בערך, ולוקחת לא בפרופורציות כל כישלון קטן), אבל כשההורים של רן ניסו לדבר על האפשרות של לשלוח אותה לטיפול, רן בכתה כל כך שהם עזבו את זה, בתקווה שבפעם הבאה היא תסכים להקשיב (ספויילר: היא לא).
במבט לאחור, רן מנסה לראות אם היו סימנים מקדימים למחלה של אבא שלה, שנפטר כשהיא הייתה בסביבות כיתה ד'-ה'. אבל האמת? לא היה כלום, ושנת הלימודים השלישית של רן, כיתה ג', הייתה אפילו... יותר טובה מהרגיל. מוצלחת, אם אפשר להגזים ולומר. לא מבחינת החרם כמובן - עדיין הציקו לה, עדיין צחקו עליה, היא עדיין מצאה את עצמה בוכה כל יומיים בערך. אבל היו כמה נקודות אור, שהפכו את השנה למוצלחת למדי בעיניה. קודם כל, היא התחילה ללכת לחוג ציור חדש, והיא הייתה מאושרת. היא מאד הצליחה לפתח את היכולות שלה בו, והיא יכלה לעשות את הדבר שהיא הכי אוהבת בעולם, כלומר, לצייר. והעניין השני הוא לא משהו, אלא מישהו - לוי. לוי היה ילד שהצטרף בתחילת כיתה ג', חודש או חודשיים לאחר תחילת הלימודים. הוא היה יחסית נמוך לשאר הילדים בכיתה (אבל בגובה מושלם בשביל שרן תוכל לקרוא את השפתיים שלו אם היא צריכה), היו לו משקפיים ובאופן מפתיע הוא לא היה חנון כפי שניתן לצפות, אלא בעל קשיים בלימודים. מהר מאד רן הפכה להיות אחד משני קורבנות של ביריונות, כשלוי הוא השני. היא לא השתתפה בהצקות כמובן, והיא לא נהנתה שמתעללים בעוד ילד פרט אליה, אבל זה לא העניין. העניין הוא שיום אחד כשהמורה חילקה אותם לזוגות, רן מצאה את עצמה קמה - מרצונה החופשי - והולכת - מרצונה החופשי! - ומתיישבת - מרצונה החופשי!!! - ליד לוי, ושואלת אותו בשקט אם הוא רוצה לעבוד איתה. הוא הינהנן, ויחד הם היו לא מאד מוצלחים אבל מספיק מוצלחים בעבודה יחד. בשלב מסוים הוא שאל את רן אם זה בסדר לשאול מה קרה לה בפנים, והיא אמרה שזה פשוט כתם לידה. ואז הוא שאל אפילו יותר בשקט אם זה בסדר לשאול על מכשיר השמיעה שלה, ורן מצאה את עצמה מספרת לו שהיא לא שומעת טוב במיוחד באוזן ימין ושומעת יחסית בסדר אבל לא כלכך בסדר באוזן שמאל, ושהיא תשמח שהוא ירים טיפה את הקול כשהוא מדבר איתה, אבל לא יותר מידי - אין צורך לצעוק. אחרי זה היא שאלה אם זה בסדר לשאול על הראיה שלו, כי היו לו משקפיים עבים מאד וסיקרן אותה לדעת עד... ובכן, כמה הוא לא רואה. והוא אמר לה שיש לו בעיות ראייה מילדות, ושבלי המשקפיים הוא ממש ממש לא רואה.
ופתאום, לרן היה ידיד, חבר. כמה מתאים זה, ששני הילדים המנודים יהיו יחד. אבל היא לא הייתה צריכה לשקר יותר להורים שלה לגבי החברים שלה אלא יכלה להתבסס על דברים אמיתיים שהיו עם לוי, והיה לה עם מי לשבת בהפסקות, והיה מי שינחם אותה כשהיא בכתה כי קראו לה בשמות וזה כאב קצת יותר מידי. וזה היה... נחמד. לוי גם דיבר הונגרית, ורן דיברה הונגרית בבית והרגישה יותר נוח לשוחח בהונגרית מאשר בגרמנית, אז בכלל הם הסתדרו מאד טוב. רן כמובן לא אהבה עדיין את בית הספר, ועדיין לא הייתה תלמידה מוצלחת במיוחד פרט לשיעורי אומנות. לוי לא הפך את הכל ליותר טוב, אבל הוא הפך אותו ליותר נסבל. והיא עדיין התחמקה מידי פעם מהלימודים, ואפילו הציעה ללוי להצטרף אליה. והוא הסכים, ופעם בכמה זמן הם היו בורחים מחוץ לבית הספר בתחילת היום, ורן הייתה יושבת ומציירת ולוי היה מספר לה סיפורים או סתם מדבר איתה על דברים. והכל היה קצת פחות גרוע, שזה עצוב כי לאחר מכן הכל נהיה הרבה יותר גרוע.
ועכשיו הגיע הזמן לדבר על השנה הכי גרועה בחיים של רן, מכל הבחינות. השנה התחילה יחסית רגיל, עד שבערך חודש לאחר תחילת כיתה ד' של רן, המשפחה יצאה לטיול. טוב, זה לא החלק הלא רגיל, כי המשפחה של רן אהבה לצאת לטיולים והייתה עושה את זה הרבה. אבל בערך באמצע הטיול אבא של רן התחיל להתלונן על כאבי בטן. זה היה מוזר לרן, כי אבא שלה לא מתלונן על שום דבר בערך. אבל הוא ממש התקפל והיה נראה שמאד כואב לו, אז המשפחה בחרה לחזור הביתה. זה קצת הבהיל את רן, אבל היא לא חשבה שזה הולך להשפיע יותר מידי על החיים שלהם כמו שהשפיע. בפועל, בשבועות שלאחר מכן, אבא שלה המשיך להתלונן על כאבי בטן, והוא אפילו הקיא מידי פעם. הוא התעקש שזה שום דבר (משפחה של מכחישים, אמרנו?) ורן התחילה להיות מעט לחוצה מידי מזה, מה שהוביל אותה גם פחות להקשיב בשיעורים, לקבל יותר הערות מהמורה ולמעשה לבכות בבית הספר יותר או לברוח מאחורי חצר בית הספר לפני שהיום התחיל בכלל. אחרי משהו כמו שלוש שבועות שאבא של רן התלונן לסירוגין על כאבים, אמא של רן אמרה שהיא לא מוכנה להקשיב יותר והיא דורשת שהוא ילך לרופא. רן לא בדיוק בקיאה בכל הפרטים, אבל היא זוכרת יום אחד היא חזרה הביתה ואבא שלה לא היה שם. הוא היה בבית החולים. בשלב הזה היא כבר ממש נכנסה ללחץ (ובכתה), והתעקשה ללכת לבית החולים לראות אותו - לראות שהוא בסדר. הוא לא נראה בסדר כשהם הגיעו לבית החולים. הוא היה נראה נורא. ועצוב. ואמא של רן לא אמרה כלום, ואז אמרה שהם צריכים לספר לה משהו. רן יכלה ממש להרגיש את השמיים קורסים עליה כשאמא שלה הסבירה לה בעדינות למה אבא שלה לא מרגיש טוב - יש לו סרטן בלבלב, עם גרורות (לא שרן הבינה יותר מידי מה זה גרורות).
ומכאן החיים של רן הפכו לסיוט. היא בילתה יותר זמן בבית החולים מבבית, מפחדת כל רגע שאבא שלה ימות - יעזוב אותה. רן היא ילדה של אבא, כמו שכבר אמרנו. היא לא יכלה לתפקד כשהיא רואה אותו דועך. היא התחילה להיעדר הרבה מבית הספר (הפעם באישור של אמא שלה שלא היה לה כוח להכריח אותה ללכת והבינה איך הבת שלה מרגישה, ולא בגלל שהיא שיקרה שהיא הולכת בשעה שהיא לא), היא התחילה לדבר פחות עם לוי, ועברה את החודשים הבאים פחות או יותר כצל. בקושי מדברת, מוציאה את כל הרגשות שלה בציורים שהיא מציירת בשעה שהיא יושבת לצד מיטת בית החולים של אבא שלה. התקופה הזו מעט מעורפלת לה, מעט להרגשה החזקה שזכורה לה, חוסר האונים. העובדה שהיא לא יכלה לעשות *כלום* כדי לעזור לאבא שלה. הוא אמר כל הזמן שהוא יהיה בסדר, ואמא שלה גם התעקשה לומר כל הזמן שיהיה בסדר, כאילו אם הם יגידו את זה מספיק זה יהפוך את זה למציאות. רן לא חשבה שיהיה בסדר. היא ראתה איך לאבא שלה קשה אפילו לקום מהמיטה, ואיך אין לו כוח לדבר איתה. בשביל אדם חולה, אי אפשר לומר שאבא של רן לא ניסה לעודד אותה - הוא סיפר לה סיפורים והיא ציירה אותם, הוא שאל איך היה לה בבית הספר בשבוע האחרון, והוא ניסה להיות כמה שיותר שם. במבט לאחור, רן חושבת שאולי הוא רצה להשאיר לה כמה שיותר זיכרונות.
אבל לא תמיד יש ניסים בחיים, וממש מעט לאחר היום הולדת העשירי של רן, אבא שלה נפטר. זה היה בערך שבוע לאחר מכן, תלוי אם מסתכלים על שעת המוות עצמה או מתי שרן גילתה, כשקמה בבוקר והבינה מההבעה של אמא שלה שזה נגמר. ההלוויה, השבעה, הכל מעורפל לה. היא רק זוכרת שזה הרגיש שהדמעות שלה לא יפסקו לעולם. היא לא הלכה לבית הספר שבועיים רצופים לאחר מכן, ויחד עם כל ההיעדרויות הקודמות שלה, המורה כבר התחילה לרמוז שהם כאן בשבילה והיא מבינה שהמצב קשה אבל כדאי שהיא תתחיל להגיע יותר לבית הספר. כאן בשבילה, איזה בדיחה. לילדים בבית הספר של רן לא עניין את קצה הזרת שהיא חוזרת לבית הספר לאחר שאבא שלה נפטר (למרות שהמורה עידכנה אותם שרן נעדרת בגלל זה), ורק לוי אמר שהוא משתתף בצערה.
באופן לא מפתיע במיוחד, השנה הזו לא הפסיקה להיות נוראית אחרי שרן חזרה לבית הספר. כמו שאמרנו, לילדים בכיתה של רן לא ממש עניין שהיא עברה חוויה טראומתית למדי, והם המשיכו לצחוק כל פעם שהיא בכתה בשיעור (מה שקרה עכשיו כמעט כל שיעור, שכן רן הייתה ממש מאחורה בחומר וחוותה תסכול רב מחוסר ההבנה שלה) ולהעיר הערות נבזיות לה וללוי. זה לא היה שונה מבדרך כלל, אבל זה הפריע לרן יותר מהרגיל. היא הכריחה את עצמה ללכת לבית הספר בעיקר כי היא לא יכלה לסבול להישאר בבית- איפה שאבא שלה כבר לא נמצא, ןאמא שלה יושבת כאילו היא שכחה את כל מה שתיכננה לעשות כשהיא קמה בבוקר, פרט ללהכין לרן אוכל ולאכול בעצמה. גם משהו.
בכל מקרה, באחד הימים רן החליטה שהיא רוצה לצאת לחצר - לצייר את הסביבה שלה - כי לוי לא נמצא בבית הספר, והיא התחילה להרגיש חנוכה בכיתה. והיא אכן יצאה, ובשעה שהיא מסתובבת בחצר בניסיון להחליט לאן ללכת, פגע בה כדור. חזק ובראש. בשעה שהיא עפה קדימה היא רק הספיקה לחשוב "שיט" ו"זה בטח היה בטעות" שניה לפני שהיא נמרחה על הרצפה, המחברת והעיפרון שלה מתגלגלים רחוק. אבל זה לא היה החלק הכי גרוע, כמובן. החלק הכי גרוע היה שמכשיר השמיעה שלה התנתק מהמקום ועף גם הוא על הרצפה - ספק שבור ספק לא - וכל העולם התערפל לרן כשהקולות התחילו להישמע לא ברורים או לא להישמע בכלל ושדה הראיה התטשטש מהדמעות. ממש שניה לפני שהיא עמדה להושיט את היד למכשיר השמיעה שלה היא קלטה שהיא מוקפת בילדים, והיא לא בטוחה מה הם צעקו - משהו על זה שהיא מטומטמת ושמגיע לה שהיא קיבלה כדור בראש כי היא לא הסתכלה שהיא נכנסת להם למסלול - אבל ברגע הבא אחד מהילדים החליט לדרוך על מכשיר השמיעה שלה. ובכן, עכשיו הוא בהחלט היה שבור.
רן רצתה לברוח משם. לצרוח. לבכות. טוב, היא בהחלט בכתה. היא אפילו לא יודעת מה היה הרעיון בלעמוד סביבה ולצעוק עלבונות וקללות כשהיא לא שומעת בכלל את מה שהם אומרים כמו שצריך, אבל בשניה שהיא ניסתה לקום וללכת משם אחד הילדים בעט בה, מה שגרם לעוד ילדים לחשוב שזה רעיון מעולה, וככה רן בעצם נכלאה במעגל, בקושי שומעת ובוכה בהיסטריה, כשהילדים מסביב צועקים שהיא פריקית ובכיינית ומפלצת ובלתי נסבלת ובועטים בה כל פעם שהיא מנסה להתרומם. רן לא יודעת כמה זמן כל העניין - ככל הנראה ממש כמה דקות, אבל לה זה הרגיש כמו נצח - אבל הדבר הבא שהיא זוכרת זה שהילדים התפזרו והמורה לאומנות העמידה אןתה, ולקחה אותה למנהלת.
לקח להם כמה דקות לקלוט שמכשיר השמיעה של רן לא על האוזן שלה והיא לא מצליחה להבין מה הם אומרים כשהעיניים שלה מלאות דמעות והיא לא מצליחה לקרוא את השפתיים שלהן. אחרי משהו כמו 20 דקות הדמעות שלה נגמרו, והיא שתתה את כוס המים שמישהו הביא לה ואפילו הבחינה סוף סוף שהמורה לאומנות מלטפת את הגב שלה. הפעם כששאלו אותה מה קרה היא הצליחה לגייס את האוזן השומעת שלה וקריאת השפתיים הסבירה שלה (כי חשוב לציין שהיא לא הצטיינה בזה - הלקות שלה לא מספיק חמורה, ולכן היא לא הרגישה צורך) והיא גמגמה שאחד הילדים זרק עליה כדור, ושהיא דיי בטוחה שזה היה בכוונה כי היא לא באמת הייתה באיזור המשחק שלהם כמו שהם טוענים, ושהם צחקו עליה וקיללו אןתה ושאחד מהם, היא לא זוכרת מי, שבר את מכשיר השמיעה שלה. אחרי זה היא לא אמרה שום דבר, אפילו ששאלו אןתה עןד שאלות. היא רק שתקה עד שאמא שלה הגיעה לקחת אותה, ואז בכתה עוד קצת.
וכאן נגמרה קריירת בית הספר המפוארת של רן. היא לא הסכימה ללכת יןתר לבית הספר. ןלא, זה לא היה משבר שנמשך יומיים כמו שאמא שלה חשבה. אחרי חודש תמים שבו רן לא הוציאה את עצמה מכותלי הבית שלה, והתחילה לבכות ולצרוח על אמא שלה שהיא לא מוכנה לצאת מהחדר כל פעם שאמא שלה ניסתה להציע שילכו לאן שהוא, אמא של רן החליטה להוציא אןתה מבית הספר. נכון, זה לא היה דרך התמודדות. אבל קודם כל, כבר שמנו לב שיש פה דפוס של חוסר התמודדות במשפחה. אבל הסיבה האמיתית היא שזה לא היה רק היתרון הקל, אבל באמת מה שככל הנראה היה הכי טוב לרן באותה התקופה. לא היה רק בכי וצעקות, היו גם כמה שיחות אמיתיות שבהן רן עשתה כל מה שהיא יכולה לעשות כדי שלא ישלחו אןתה לבית הספר - כולל להסביר לאמא שלה על כל הבריונות שסבלה ממנה יום יום, בלי פילטרים. אז אמא של רן החליטה שעד שהיא תמצא בית ספר אחר לבת שלה, עדיף שלא תלך. היא לא חוזרת למקום הזה, היא אמרה, ורן הרגישה פחות כאילו החיים שלה הם אסון שנמשך ונמשך.
הבעיה היא שרן לא הייתה מוכנה ללכת גם לשום מקום אחר. לא לקניון, לא לטיולים אפילו, המקסימום שהיא הסכימה היה לצאת מהחדר לסלון ופעם אחת נדירה שהיא הסכימה ללכת לסבא וסבתא מצד אבא שלה. בהתחלה אמא של רן ניסתה לתת לה זמן, אבל זה בבירור לא התקדם לשום מקום טוב, אז היא התחילה לשקול את האפשרות של טיפול פסיכולוגי. הגיע הזמן, מה שנקרא.
הבעיה הייתה לשכנע את רן ללכת לטיפול הפסיכולוגי. בהתחלה אמא שלה ניסתה לשוחח איתה בעדינות, וכשרן הגיבה כמו ילדה מתבגרת למופת (על אף שהייתה רק בת 10 וכמה חודשים) ןטרקה את הדלת של החדר שלה בצעקות של "אני שונאת אותה!" היא הבינה שזה לא הולך לקרות כל כך בקלות. אחרי כמה ניסיונות שיחה לא נעימים בכלל אמא של רן פשוט קבעה כעובדה שהם הולכים לפגוש מישהי, ולא משנה כמה רן התנגדה. היא הייתה צריכה פחות או יותר לגרור את רן פיזית לחדר של הפסיכולוגית, כי רן בכתה שהיא רוצה הביתה ושמסתכלים עליה וצוחקים עליה ןהיא לא רוצה לצאת לא רוצה לצאת לא רוצה לצאת לא רוצה לצא- היא הפסיקה כשהיא ראתה את כל הציורים על הקיר בחדר של הפסיכולוגית, שמשכו את תשומת הלב שלה. היה מרענן לראות בעיניים אומנות של אדם שהוא לא היא לפתע. כן, זה סיטואציה מוזרה למדי, אבל רן לא הייתה בחוץ לכל כך הרבה זמן שאפילו משהו כזה גרם לה לרגע לעצור ולנשום. הפסיכולוגית שאלה אותה בעדינות אם היא אוהבת את הציורים, ורן גמגמה שכן.
ואיך שהוא, כשאמא של רן יושבת מחוץ לחדר ורן סוף סוף לא בוכה, היא הסכימה לשתף פעולה עם הפסיכולוגית. באיזה שהוא מקום, היא פשוט הרגישה שנמאס לה להיאבק ונמאס לה לבכות. אז היא הסבירה לה שהיא לא רוצה לצאת מהבית כי היא מרגישה את המבטים של כולם, והיא מרגישה שאם היא תצטרך לדבר, או לעשות משהו שעלול למשוך תשומת לב בפומבי, היא תשתגע. ושנמאס לה שהיא בוכה מכל דבר אבל היא לא מצליחה לשלוט על הדמעות שלה אף פעם. ושהיא לא רוצה לחזור בחיים לבית הספר, גם לא לכיתה אחרת, כי היא לא תהיה מסוגלת לשבת בחדר אחד עם עוד 30 ומשהו ילדים ששופטים אןתה במבטיהם ובטח חושבים שהיא מגןכחת ובכיינית ונוראית למשך שארית השנה.
אין סיבה לפרט את כל תוכן הפגישות של רן עם הפסיכולוגית שלה, אז נתאר את התקופה הקרובה יחסית בכלליות. קודם כל, רן עברה אבחון ואובחנה עם חרדה חברתית. עם הפסיכולוגית היא עבדה בעיקר על זה, ועל דרכים להתמודד עם הכישלונות שלה בצורה קצת יותר טובה - כלומר, לא לבכות כל פעם שמשהו לא הולך לה. מבחינת הלימודים, בינתיים אמא של רן שכרה מורים והחלה ללמד את הילדה בבית. היא לא יכלה להרשות לעצמה שהבת שלה תדרדר בלימודים אפילו יותר. והאמת שרן הרגישה שהיא מצליחה ללמוד הרבה יותר טוב בלי העיניים של בני כיתתה עליה, ולאט לאט היא התחילה לתפוס את הפער הגדול שהיה לה. החיים שלה התחילו לאט לאט לחזור למסלול- בהתחלה היא יצאה מהבית רק לפסיכולוגית ולחווה של המשפחה, אבל יום שבת אחד היא הציעה לאמא שלה שהן ילכו לטיול אחרי שבועות ארוכים שלא. והיא התחילה גם לעסוק קצת בספורט, פשוט כדי שהיא תרגיש מחויבות לצאת מהבית. היא התחילה להבין את הבעייתיות שלשבת בבית כל היום בגלל החרדות שלה, והאמת שהיא גם הרגישה רע שאמא שלה משקיעה כל כך בשיעורים של לימוד ביתי כשלשלוח את רן לבית ספר יכל להיות הרבה יותר חסכני. וככה בעצם עברו החיים על רן מסביבות הקיץ של גיל 10 עד גיל 11 ושלושה חודשים, כלומר סוף כיתה ה'. לימודים בבית, פסיכולוגית, יציאה לחווה ולריצה ועוד.
מבחינה חברתית, החיים של רן לקחו תפנית גם. לא בגלל חברים אמיתיים כמובן - בתחום הזה היה לה רק את לוי, שהשיחות איתו התמעטו והתמעטו עכשיו כשרן לא הייתה מגיעה יותר לבית הספר. אבל יום אחד רן העזה לפרסם ציור שהיא ציירה של דמות שהיא אוהבת מדוקטור הו, וזה קיבל הרבה יותר מידי תשומת לב בכל הרשתות החברתיות. ואז היא פירסמה עוד ציור, ועוד ציור, ופתאום היה לה טוויטר וטאמבלר שמוקדשים בעיקר לציורים שלה, ואנשים שאהבו אותה. טוב, הם לא אהבו אותה אלא את הכישרון שלה, אבל הם העריכו אותה באמת. ואז היא ענתה למישהי שכתבה לה שהציורים שלה מקסימים, ותוך כדי שיחה היא הבינה שהיא בכלל לא חייבת לדבר על העובדה שהיא לא שומעת טוב או שיש לה כתם לידה בולט- היא יכולה להיות רן, בלי כל החלקים שהיא לא אוהבת ברן. טוב, לא בלי *כל* החלקים כי אם זה היה תלוי ברן היא הייתה משאירה לעצמה רק את צבע העיניים וכישרון הציור, אבל היא יכלה לשים פילטרים על מה שהיא לא אוהבת בעצמה (כמו לא לספר שהיא עדיין בוכה כל כך בקלות) או להעלים את העובדה הזו לגמרי (כמו קיום כתם הלידה). וככה רן בעצם השיגה דבר חשוב - חברים, אנשים לתקשר איתם שלא שופטים אותה. לא שאני מזלזלת בלוי, כמובן, אבל רן קצת רצתה גם חברים מהסוג שאפשר לדבר איתם על איפור, מה שקצת פחות עניין אותו.
רן הייתה כל כך מרוצה מהחיים שלה כמו שהם שהיא הרגישה שהיא הולכת להקיא בפעם הראשונה שאמא שלה אמרה שהיא רוצה שהיא תחזור למסגרת חינוכית לא ביתית. היא באמת ובתמים לא הבינה למה היא צריכה לחזור - החיים שלה כל כך טובים כרגע, והיא סוף סוף קצת פחות מרגישה בפער בלימודים, והיא שמחה, היא באמת שמחה. אז בשביל מה להרוס עכשיו עם עוד מקום שבו יצחקו עליה? מה אמא שלה חושבת לעצמה? אבל אמא שלה התעקשה שהיא והפסיכולוגית של רן דיברו וחשבו שזה יהיה רעיון טוב, והשיחה נגמרה בזה שרן הולכת לחדר ומנסה לומר לעצמה לא לבכות בשעה שהיא טורקת את הדלת (היא טינאייג'רית מוצלחת, כמו שאמרנו). בשיחות הבאות על הנושא רן כבר בכתה, וצעקה קצת, והתחננה, ובסוף היא הפסיקה לילל רק כשאמא שלה אמרה שהיא חשבה לשלוח אותה לבית ספר שידוע בתוכנית האומנות המתקדמת שלו. או, היא הייתה צריכה להתחיל מזה. זה אומנם לא היה בית ספר יהודי, אבל במילא רוב הקשרים של המשפחה של רן ליהדות היו מקרים בהחלט. וחוץ מזה, כולנו ראינו מה גן ובית ספר יהודי הביאו לחיים של רן.
וככה רן התחילה חטיבה בבית ספר חדש. אי אפשר לומר שהיום הראשון היה הצלחה, אבל הוא גם לא היה כל כך גרוע כמו שהיא חשבה שהוא יהיה. זאת אומרת, את רובו היא בילתה בלהיצמד לקירות, לומר לעצמה לנשום נשימות עמוקות ולהזיע בטירוף מרוב לחץ. אבל אף אחד לא הציק לה בכיתה, וילדה אחת אפילו פנתה אליה בהפסקה ואמרה שהיא חושבת שיש לה מראה "מגניב". רן חשבה שהיא לא שמעה אותה נכון, שלא לדבר על העובדה שהיא כמעט נכנסה להתקף חרדה מלא בשניה שהיא ראתה את הילדה מתקרבת אליה. אבל פרט לתחושה האישית של הפאניקה, הכל באמת היה בסדר ביום הראשון שלה בחטיבה. ואתם יודעים מה אפילו יותר מדהים? שגם היום השני היה בסדר. והשלישי. והשבוע.
זה לא שרן הפכה עכשיו למלכת הכיתה, אבל אף אחד לא הציק לה. היא עד היום לא בטוחה מה היה ההבדל, אבל היא חושבת שפשוט ילדים בחטיבה הם יותר בוגרים מילדים ביסודי, ובנוסף לכך מאמינה שהעובדה שהיא למדה לשלוט יותר על הרגשות שלה (מה שאומר שהיא הפסיקה ליבב בבכי בכיתה כשלא הלך לה משהו, כמו שהיא נהגה לעשות הרבה ביסודי) תרמה גם. לא יכלו לתייג אותה יותר כבכיינית, אולי רק כמוזרה קצת ושקטה. ומי יודע, אולי היא בכלל פשוט נפלה על כיתה של ילדים טובים. היא חייבת להודות שהם באמת, באמת לא נראו לה מרושעים כמו הכיתה הקודמת שלה. אולי זה כי הם נוצרים, אין לה מושג, מה היא כבר מבינה. תוכנית האומנות של בית הספר גם לא הייתה אכזבה - היו שם בדיוק את המורים שיעזרו לפתח את הכישורים של רן ולתת לה את התמיכה שהיא זקוקה לה, ורן הרגישה שהיא באמת לומדת דברים חדשים על ציור דרך השיעורים הללו.
הדבר האחרון שצריך לדבר עליו בחיים של רן הוא קבוצת התמיכה לילדים שאיבדו הורה אחד או את שניהם. זה היה רעיון של רן - היא ראתה מודעה בלוח המודעות ליד החדר של הפסיכולוגית שלה, והיא העלתה את הנושא בפני הפסיכולוגית שאמרה שהיא חושבת שזה רעיון מצוין. כמובן שההזעה המוגברת, הצורך להגיד לעצמה לנשום בלי הפסקה והרעידות לקחו גם חלק בפגישה הזו, אבל רן הרגישה שהיא במקום שמבינים אותה. במקום שהיא יכולה לדבר על הכאב של המוות של אבא שלה, לדבר באמת ואפילו לבכות, ואף אחד לא יקרא לה בכיינית. אף אחד לא ישפוט אותה. בקבוצת התמיכה הזו היא הכירה גם את מגי וליליבת' (שדרשה שיקראו לה או לילי או בת' אבל לא גם וגם, לעולם). למגי לא הייתה אמא, וליליבת' הייתה יתומה וגדלה אצל סבתא שלה. הן היו קצת יותר גדולות מרן, והן חשבו שרן מגניבה עם ה"כתם המעניין" שלה ומחברת הציורים שהיא הייתה מציירת בה לפני כל פגישה. והן התחילו לדבר, ואז יום אחד ליליבת' הציעה שהן ילכו יחד לקניון. וזה קרה, והיה לרן ממש נחמד. ואז הן התחילו להיפגש לפחות אחת לשבוע, ופתאום לרן היו עוד חברים בחיים האמיתיים שלה, שכן עד עכשיו היה לה רק את לוי (מסכן, מגיע לו יותר הערכה) ואת החברים שלה מהטוויטר והטאמבלר.
רן לא כל כך בטוחה שהיא סטרייט. צריך לציין את זה, כי הסיבה לכך היא שהיא דיי פיתחה קראש על ליליבת', שהיא בוחרת לקרוא לה בת' דרך אגב. הפגישות עם בת' הן השיא של השבוע שלה, והיא מבלה הרבה יותר מידי שעות במחשבה על הגומות של בת' או על העיניים החומות כמו שוקולד שלה והשיער הכהה והמתולתל שלה ו- כן, הבנתם. אז יש גם את העניין הזה. היא לא חושבת שהיא תגיד משהו לבת' כי החברות שלהן חשובה לה מידי, אבל הרגשות ללא ספק שם.
סטטוס התקדמות: סיימתי
צבע שבו אתם מעוניינים אכתוב את הדמות שלכם: אני אשמח ל LightGreen
הערות\הארות: משום מה כל השמות שבחרתי לדמויות בטופס הזה הן מהספר פאנגירל וזה ממש מצחיק כי זו לא הייתה הכוונה בכלל
+ מה זה פיסקאות

שמור לחלי.
שימו לב - שמירה תנתן רק כשתסיימו סעיף גדול (מראה, אופי, רקע) אחד באופי, ולשבוע בלבד - והמשך השמירה יהיה מותנה בסיום של סעיף נוסף.

צונזרינג.

שם + כינוי: קלישה
שם הדמות: ביילי טרינקט || Bailey Trinket
גיל: 12-20
מגדר: נקבה
מוצא ושפות: דוברת אנגלית בעיקר, יודעת לא רע סינית. נולדה סמוך לסין, בהמשך חייה עברה לסין ואחר כך לארה"ב.
מראה: לא הייתם מצפים שלנערה כמו ביילי תהיה חזות עדינה כל כך. רגע, קבלו תיקון, לא הייתם מצפים שלנערה כמו ביילי תהיה חזות עדינה בכלל. למעשה, לו הייתם פוגשים את ביילי בבית קפה, לאחר זמן רב שהתכתבתם בינכם בפייסבוק, לעולם לא הייתם מצליחים לקשר בינה לבין הנערה הלוחמנית והתוקפנית שאיתה התיידדתם. כי, בפשטות, המראה של ביילי לא היה יכול להיות שונה יותר מאישיותה, החל בשערה הבהיר וכלה בעור החיוור. תווי פניה העדינים, ריסיה המעוגלים, וגופה האצילי, כל אלו יוצרים רושם שונה לחלוטין מאופיה האמיתי של ביילי.
צבעה עורה של ביילי שזוף למדי - יש לו גוון שנע בין אפריקאי שוקולד לזהבהב עדין, מן הסתם בגלל כל הזמן שהיא מבלה בים - שעות על גבי שעות בשחייה תחת השמש הרותחת או סתם התרפקדות על פני החול. לפיכך גם יש אזורים בגוף שלה שבהירים מהאחרים - אלה שמוגנים על ידי בגד ים בחוף. זה עשוי להיראות משעשע בעיני אנשים מסוימים, הצורה שבה עורה השזוף־טיירה־בנקס מנוקד בכתמים חלביים קטנים וחיוורים, כמו הנימפאים שפורחים בביצה רחבת הידיים שליד בית סבתה, כי הצבעים מנוקדים אחד לשני באופן כל כך מוחלט, אך לא סביר שתראו זאת כיוון שהיא לובשת בגדים שלרוב מכסים את החלקים הללו בעורה.
עורה של ביילי שעור למדי, עד שהיא נאלצת לגלח את רגליה כמעט מדי יום ביומו. היא לא מקפידה על כך כל כך, ולכן ניתן לראות לפעמים זיפי שיער באזורים אקראים ברגליה - בעיקר מאחורה ולמטה. ואם כבר מדברים על הרגליים שלה - אז הרגליים של ביילי הן אחת מסיבות הגאווה הכי גדולות שלה. לא בגלל הגילוח הכושל או העור השזוף משהו, אלא בגלל הרזון שלהן; במשך שנים הייתה ביילי שומעת את חברותיה מתלוננות על השוקיים השמנות שלהן, אך היא מעולם לא נתקלה בבעיות האלה. זה לא שהרגליים שלה ישרות כמו עמוד ורזות כמו מקל, הן פשוט פחות נמתחות, כי לרוב השומן נוהג להצטבר באזורים יותר עליונים של גופה של ביילי. האם זה טוב יותר או לא, זה עניין של דעה. אך לצערה, הגילוח הכושל שלה והמנהג שלה לא להחליף סכין גילוח במשך שנים גורם לכך שפצעונים אדומים קטנטנים פזורים על רגליה. לא ברמה שתגעיל אנשים ותגרום לסובביה להציע לה משחות נגד פצעונים, אבל כן ברמה מספקת כדי שביילי תפסיק לגלח את רגליה לפעמים למשך כשבועיים כדי להיפטר סוף סוף מהפצעונים הארורים האלה, שכמובן יחזרו שבוע־שבועיים אחר כך. אין מה להגיד, הפצעוניים הללו הן פשוט סיוט מהלך (סלחו לי על משחק המילים הגרוע, אני לא מאוד חדה היום).
העור שלה קצת מקומט מהמגע התמידי עם המים, ואצבעותיה מעט מחוספסות בשל כך. זה אחד הדברים המנוגדים היחידים לחזותה העדינה - אחד הדברים היחידים שניתן להבחין במעשיה דרכו - שכן הוא התעצב באיטיות בעקבות בילוייה בים ובעבודה בבית המרקחת. גם העדינות שבה נעות ידיה המלומדות בשחייה וברקיחה מדגישה זאת. אפשר לראות את החלקים המחוספסים בקצוות אצבעותיה – בין אם מהשחייה המרובה בים, או מהנגינה בגיטרה, בה משקיעה זמן רב. בתחילת למידתה היתה מתעוררת כל בוקר עם פצעונים עגולים ואדומים באצבעות שפעמו בכאב כשהיתה פורטת על המיתרים ואילצו אותה לקחת שוב אחר שוב הפסקות של ימים מהנגינה, אך כעת הפצעים הללו חוזרים רק כשהיא מנגנת במשך שעות רצופות, ולרוב היא לא תעשה את זה. הציפורניים שלה נקיות למדי – עוד יתרון בשחייה המרובה שלה בים ובנגינה בגיטרה שלעיתים קרובות הצליחה לחלץ במיתריה ההדוקים את הליכלוך שהצטבר אי שם בתחתית הציפרון, אם כי זו כמובן לא השיטה המועדפת עליה לנקות את הציפורניים. הן אכן התלכלכו לעיתים קרובות מהעבודה בבית המרקחת, אך גם בנושא זה ביילי צברה מיומנות עם השנים כך שזה נפסק כמעט לגמרי. היא לא מורחת לק על ציפורניה, כי הוא ירד מכל הטבילות בים וכסיסת הציפורניים תוך ימים ספורים. וזה עוד נושא שהייתי רוצה להקדיש רגע להסביר עליו – כסיסת הציפורניים של ביילי. היא כוססת ציפורניים באובססיביות כל הזמן, והציפורניים שלה כל כך דקות שהיא בקושי מסוגלת לפתוח בקבוק קולה בלי עזרה. ושלא תחבו שהיא לא ניסתה למרוח על הציפורניים את המשחה המגעילה – היא פשוט אכלה גם אותה. נכון להיום היא כבר התייאשה מכל דרך שהיא לנסות להפסיק עם המנהג המגונה, וממשיכה לכסוס את ציפורנייה בחופשיות עד לעור.
פניה של ביילי לא עגלגלות מאוד ולא מאורכות מאוד, אלא פנים די סטנדרטיות. היא מה שנקרא ברקו האמצע – לא בעלת תווי פנים חדים וחיננים, אך גם לא בעלת שומן מוגזם בלחיים ועור סמוק לגמרי. היא פשוט ביילי; סנטר מחודד במקצת, מצח גבוה למדי ולחיים רזות ופשוטות. היא לא שלד ולא זקוקה לדיאטה, ותופתעו לגלות שלמרות שהיא בת נוער היא חשה עצמה מרוצה מהמראה שלה בינתיים. מילת המפתח היא בינתיים, כיוון שביילי משנה את המראה שלה כל הזמן, אבל לזה נגיע אחר כך. בינתיים בוא נחזור לתווי פניה – תווי פנים שדוניים למדי, עם ניצוץ שובב בעיניה. הן כמובן מתאפיינות באותה חזות עדינה כמו שאר גופה של ביילי, אבל יש בהן משהו קצת שונה, קצת יותר... ביילי. קשה להניח על זה את האצבע. אולי אלו עיניה הצוחקות או אוזניה המחודדות, או אולי פשוט הדרך שבה משתרבבות שפתיה כשהיא צוחקת.
אפה של ביילי נראה יותר מכל כתפוח אדמה גבשושי שמישהו תקע במרכז פניה. הוא עצום בגודלו, מעוקם בצורה בלתי טבעית בעליל ומלא גבשים ובליטות עד שמזכיר מדרון הר. הוא מן הסתם הדבר שהכי מושך מבטים בפניה, או בכלל בגופה. גודלו של האף משפיע במידה מסוימת על שדה הראיה, אך היא לא מתקשה לקרוא ספרים או להסתכל למטה - הוא פשוט מכוער במיוחד. וכשאני כותבת "פשוט" אני לא באמת מתכוונת שזה פשוט, כי אפה הוא אחד הדברים השנואים על ביילי. הוא כל כך עצום וגבשושי, ואף ניסיון להפוך אותו לקצת יותר נורמלי לא עוזר אפילו במעט. אז כן, ביילי שונאת את אפה. נקודה. מה גם שהיא גם לא באמת מבינה למה הוא כל כך חיוני בגופה – גם כך יש לה חוש ריח נורא והיא לא מסוגלת להבדיל בין ריח של בואש מת לריח של עוגת שוקולד, אז מה הטעם בו, בכלל? מבחינתה של ביילי היא יכלה פשוט להיוולד בלי אף וזהו. גם בבית המרקחת, בניגוד לדבריו של אביה, היא מסתדרת מצוין בלי חוש ריח. היא לא חייבת להריח את הבקבוקונים, היא יכולה פשוט לבחון את הצבע והמרקם שלהם. כן, האף שלו הוא סתם גבשושית עצומה במרכז פניה.
העיניים של ביילי הן אולי החלק הכי פחות מיוחד בה, ועם זאת החלק שהכי מדגיש את האופי שלה - אולי בגלל הניצוץ השובב או הברק ה"ביילי" שתמיד נמצא בהן. הן ירוקות מעורבות בחום, מהסוג שרובכם כבר ראיתם מספר פעמים בחייכם - מן שילוב לא כל כך נדיר, שמזכיר בעיקר יער ומשלב בתוכו גוונים נפוצים של ירוק וחום. אם תסתכלו היטב תוכלו לראות פזילה קלה בעין הימנית, שנוטה לצד גלגל העין הרחוק מהאף. זה משפיע בכך ששדה הראיה שלה בעין הזאת מוגבל יותר, אף כי האף שלה מציק לה יותר מהפזילה הזאת. מכיוון שבמקור היא באה מאזור די דרומי של אסיה, ועינייה מעט מלוכסנות בצדדים בצורה שמזכירה את הסינים ומדגישה את מוצאה האסייתי. הליכסון הזה לא מספיק כדי שאנשים מיד יניחו שהיא אסייאתית ברגע שהם יראו אותה, אך מספיק כדי שלא תתביישו לשאול. היא לא מתעסקת עם העיניים שלה, כי יש לה פחד רציני מכל מה קשקור אליהן - היא בקושי מעיזה לשים מסקרה על הריסים לפעמים. ובפעם היחידה שהיא נאלצה להשתמש בטיפות עיניים (בגיל שבע), אביה נאלץ להחזיק את העיניים שלה פתוחות בכוח ולהזליף לתוכן את הטיפות.
הריסים שלה ארוכים ודי פשוטים. היא מורחת עליהם מסקרה לעיתים רחוקות יחסית מתוך הפחד המתמיד שלה מלגעת בעיניים או בכל דבר שקשור אליהן, ולכן היא גם לא תשתמש במעגל ריסים בדרך כלל. הגבות שלה כבר נחשבות בשבילה מספיק רחוק מטווח העיניים כדי שהיא תסכים למרוט אותן מדי כמה זמן או לעשות שעווה, אבל פחות מרוב הנערות בנות גילה כי היא שונאת לעשות שעווה בגבות אפילו יותר משהיא שונאת לגלח את הרגלים. וזה אומר הרבה, למקרה שתהיתם. הגבות שלה בהירות ממש כמו השיער שלה, ומאתפיינות באותו מראה רך שלו, אבל הן הרבה יותר נוקשות משהן נראות, והן דורשות עבודה רבה מביילי גם ככה, למרות שהיא לא ממש משקיעה בהן.
ואם כבר מדברים על צבע השיער של ביילי, אז אולי כדאי שאני אתחיל כבר לדבר עליו, כי זה יקח זמן. השיער שלה הוא מסוג השערות שכל הילדות היו עשויות להתקנא, במיוחד בנות שש שאוהבות ברביות ורודות. הוא רך וארוך, מגיע כמעט עד לשכמות של ביילי. הוא לא מאוד מציק לה, וביום רגיל היא היתה משאירה אותו פזור, אלא אם כן היא הולכת לעבוד בבית המרקחת. כשהיא עובדת היא נוהגת לאסוף אותו כדי שלא יכנס לה לעיניים או, במקרים מסוימים, לתוך בקבוקון תרופה כלשהו. היא מעדיפה לאסוף אותו בפקעת הדוקה כי מקוקו הוא תמיד, אבל תמיד, בורחות לה קצוות שיער, ולרוב כמעט כל הפוני שלה. בסך הכול אין לה יותר מדי בעיה עם האורך שלו, אבל הוא כן קצת מציק לה לפעמים ולפעמים היא באמת פשוט לוקחת מספרים וגוזרת אותו ברשלנות, אבל הוא תמיד צומח שוב, בדיוק אותו הדבר, תוך זמן קצר להפליא. והפוני שלה - הוא בהחלט מדגיש שביילי לא לחלוטין מבינה באופנה העדכנית. היא פשוט מניחה לשיער שלה לגדול עד כמעט לעיניים (כמובן, מספיק רחוק כדי שהיא לא תהיה מודאגת מהנושא) וגוזרת אותו בקו ישר, והוא מתעגל תמיד כלפי מעלה. לביילי אין הרבה כוח לעצב אותו או משהו, אז היא פשוט גוזרת אותו בלי הרבה השקעה פעם בכמה זמן. ואם כבר מדברים על לגזור את השיער - אז את קצוות שערותיה ביילי אף לא גוזרת, ולפיכך אתם יכולים שממש כל החלק התחתון של השיער שלה שרוף בשמש לגמרי וחיוור כמו חלמון. זו הסיבה שקצב הגדילה שלו הואט, כי הוא צומח בקצב די מהיר. אבל כיוון שהיא כלל לא מסתפרת השיער שלה צומח ממש לאט. אתם עשויים להניח שהיא צובעת את השיער בגלל הצבע של החלק השרוף שלו, ולמרות שלפעמים זה נכון (יפורט בהמשך), דווקא בחלק הזה בשיער ביילי לא נוגעת ופשוט משאיה אותו כמו שהוא.. הצבע הטבעי של שהיער שלה הוא בלודיני מעורב בחום כזה - בשמש הוא נראה בלודיני מוחלט, גוון חיוור של צהוב מסוים, אבל בצל בדרך כלל הוא יראה הרבה יותר כהה, בגוון של חום בהיר שפה ושם שזורות בו שיערות זהבהבות. אבל לרוב, כשהיא לא במקום יותר מדי מוצל או מואר מאוד, הוא היה נראה כמו בלונדיני כהה מאוד שנוטה לחום. בעבר היא היתה קולעת אותו בצמה משוחררת, אך כיום, כאמור היא מעדיפה פשוט אוספת אותו בפקעת. המרקם שלו - ובכן, קצת קשה להגדיר אותו. הוא לא מתולתל, והוא גם לא חלק או גלי, משהו מכל דבר. באזור הפוני ובתחילת הראש, נגיד, עד הכתפיים, הוא יחסית חלק. בהמשך הוא נהיה גלי יותר, ובסוף הוא מעין שילוב של מתולתל וגלי - לא מתולתל־מתולתל, אלא מין תלתלים עדינים שנוצרים רק לפעמים בגלל הלחות, ומתפרקים תוך זמן קצר. בכל אופן, ביילי תעדיף שלא לקשט אותו, אבל אם היא תלך לאירוע מיוחד אולי היא תתקע בו איזה סרט או תעצב אותו בצורה קצת יותר חגיגית.
ועכשיו נעבור לחלק האחרון – סגנון הלבוש של ביילי. כמו שציינתי קודם, ביילי אוהבת לשנות את המראה שלה לעיתים קרובות עד כדי יאוש. היא צובעת את השיער בכל מיני גוונים, משנה את המלתחה שלה כל חמש דקות בערך ובקיצור משנה את המראה החיצוני שלה כל כמה זמן. היא לא ממש סגורה על הסגנון שלה, ולכן היא מתנסה בסגנונות שונים; היא ניסתה לבצוע את השיער בגווני אדום בוער, ורוד מעורב כסף ושחור לילה; היא ניסתה ללבוש חולצות S ליידי פולו גולף טניס, חולצות V מבד כותנה, חצאיות L טרטן פלייר פוליאסטר ושמלות סירה שקופות, ובקיצור התנסתה כמעט בכל סגנון בעולם, אך היא עדיין לא סגורה על עצמה. בינתיים היא מסתפקת בשיערה הרגיל, ובבגדים פשוטים כמו טריקו וג'ינס נוחים, בלי צבעים אהובים או שום דבר שמדגיש אותה. אפילו האיפור שלה משעמם להפליא ובקושי ניתן לראות שהיא מאופרת.
אופי:
רקע: לפחות 25 שורות.
סטטוס התקדמות: מראה גמור, עובדת על האופי.
צבע שבו אתם מעוניינים אכתוב את הדמות שלכם: CornflowerBlue
הערות\הארות:

שם + כינוי: עלמה,הארליקווין
שם הדמות: איזי, קיצור של איזבל
גיל: 16
מגדר: נקבה
מוצא ושפות: ניו יורק, אנגלית ואיטלקית כי אבא שלה איטלקי.
מראה: .איזי יחסית גבוהה, מטר שבעים.
יש לה שיער שטני בהיר עם כמה פסים בלונדינים (טבעי, לא צבוע) חלק עם בקבוקים בקצוות עד הכתפיים.
יש לה עינים ירוקות בורקות, שבשמש נראה שיש בהן רסיסים של זהב.
המראה החיצוני שלה נותן לה מקום טוב בחברה והיא מאוד מקובלת.
איזי לרוב לא מתאפרת, והיא אוהבת מראה טבעי.
ותמיד היא
עם שרשרת מזהב עם תליון משובץ יהלומים שהיה שיך לאמא שלה.
לאיזי יש שלוש עגילים באוזן שמאל, יהלומים וזהב לבן, שבאוזן ימין יש לה שתי עגילים, ואליקס, האליקס הוא חישוק קטן מזהב.
הסטייל של איזי הוא מאוד פשוט, ולרוב היא עם מכנסי ג'ינס משופשפים, וטישרט בצבעים.
איזי יודעת שהמראה החיצוני שלה יפה, אבל היא לא מרגישה בנוח עם מחמאות עליו.
לאיזי יש מניקור שהיא עשתה לה בעצמה,
כל האצבעות בצבע תכלת ים, ועל הקמיצה יש ציור של כוכב ים כתמתם.

אופי: לפחות 15 שורות.
רקע: לפחות 25 שורות.
סטטוס התקדמות:
צבע שבו אתם מעוניינים אכתוב את הדמות שלכם:COLOR=Gold
[b][color=DimGrey]הערות\הארות:
אני יאריך את המראה עוד מעט, כי יצא לי קצר

שם + כינוי: יעל, סתכלו בצד
שם הדמות: אוליביה (ויה) אברנתי
גיל: 15
מגדר: נקבה
מוצא ושפות:
שיקגו- דוברת רק אנגלית ואולי צרפתית
מראה: לפחות 10 שורות.
אוליביה רזה והגובה שלה ממוצע יש לה שיער קארה קצר חום שלרוב צבוע בפסים כתומים ואדומים חטפה בראש מהוריה אחרי שצבעה את כל שערה הקצר לאדום לאחר מכן למדה להבא לצבוע רק פסים
הולכת לרוב עם ג'ינס שחור ארוך ונעלי הרים תמיד עם ז'קט בצבעים שחורים/ אפורים.
לק שחור ומזה אפשר להבין שהיא בתקופה גותית
אוהבת את טבעת המשולש הזהובה שלה שקיבלה מדודתה ג'ו שמתה מסרטן אפשר להגיד שהשיער האדום היה הרעיון של דודה ג'ו כששערה התחיל לצמוח בחזרה.
שערה של אוליביה תמיד לא אסוף ולרוב חלק.
באוזניים יש לה עגילים ארוכים שחורים וחור שני.
סריג שחור עם כתובת בצרפתית.
היא מתאפרת לפי מצבי הרוח שלה איילינר כבד אומר שהיא כועסת
וצלליות בצבעים סגולים וכחולים כהים אומר שהיא במצב רוח נחמד.

אופי: לפחות 15 שורות.
היא אדישה והמבט שלה לרוב מזלזל לא אכפת לה שאנשים נועצים מבט בגלל שהיא מסתכלת חזרה ונועצת את המבט.
היא קצת מורדת כזאת וחוטפת בראש מההורים שלה די הרבה על זה
אני אחפור על האופי כשאני אגיע הביתה צ'או
רקע: לפחות 25 שורות.
סטטוס התקדמות:
צבע שבו אתם מעוניינים אכתוב את הדמות שלכם:
הערות\הארות:

צונזר :)

שם + כינוי: ליבי, בצד
שם הדמות: אלכס לקס פרקר// Alex Lex Parker
גיל: 15
מגדר: נקבה, סיסינג'רית יש סיכוי שהיא לסבית אבל גם יש סיכוי קטן שלא.
מוצא ושפות: המוצא שלה הוא ספרד, היא יודעת לדבר גם אנגלית מפני שכשהייתה בת 5 עלתה יחד עם הוריה ואחיה הגדולים לאנגליה ההורים שלה שבכלל לא רצו שיהיה לה שם ספרדי החליטו לקרוא לה אלכס שאת האמת זה באמת גם לא שם של בת היא אפילו ידעה את זה.
מראה:
חשוב שתדעו שאלכס לא ממש אוהבת את המראה שלה היא את האמת סולדת מעצמה לפעמים, למרות שאחרים אומרים לה שהיא נראית ממש יפה.
בואו נסביר לכם על השיער שלה קודם שיערה הקצר גזור בצורה לא אחידה בכארה, הוא חום בעל גוון דבש ויש בו פסי גוונים של חום בהיר ודבש יש לה פוני שגם הוא גזור בצורה לא אחידה אבל הוא נראה די ישר, את שיערה משאירה פזור לרוב, לא בגלל שהוא קצר ואין צורך לאסוף אותו אלא בגלל שהיא עצמה לא אוהבת את המראה שלה בשיער אסוף.
עכשיו אני אתחיל לספר לכם על הפנים אלכס.
יש לה פנים מאוד חלקות ואין לה חטטים בעור טווי פניה מאוד עדינים וילדותיים למרות שהם מאוד סותרים את האופי היחסית רציני שלה, יש לה אף קטן ולא סולד שפתיים קטנות ולא בשרניות למדי אבל ממש לא דקות מדי, גבותיה לא עבות ולא דקות היא מקפידה ללכת לקוסמטיקיות שיטפלו לה בפנים אבל הגבות שלה הן מטבען מסודרות, הריסים שלה קצרים וחומים-שחורים ועדינים שהיא לפעמים נוהגת למרוח עליהם מעט מסקרה, העיניים שלה חומות כהות גדולות ומהפנטות בחיים לא תראו מישהו שהעיניים שלו כל-כך מתאימות לו כמו של אלכס אבל מה שהכי מעניין ומהפנט אנשים זה הכוכב הקטן והכחול שבתוך העין הימנית שלה הרבה חשבו שזה ממש מוזר אבל אחרים אמרו שזה מאוד מיוחד אבל אלכס אומרת שזה פשוט היא עצמה.
הגוף שלה הוא הדבר בין ההכי רזים שתוכלו לראות היא דקיקה אבל לא ממש דקיקה כי אז היא הייתה מתה ממחסור ויש לה קימורים יפים אבל גוף לא מאוד מפותח ולכן היא גם ממש נמוכה וגם רגליה קצרות ודקיקות וכך גם הידיים שלה זה בגלל שהיא לא אוכלת הרבה.
אבל היא אחת היפות רק שלדעת עצמה היא לא.
אופי:
רקע:
סטטוס התקדמות: יש מוצא ושפות, גיל מגדר ושם יש, נשאר רק לגמור מראה ולעשות רקע ואופי.
צבע שבו אתם מעוניינים אכתוב את הדמות שלכם: לא משנה לי איזה צבע.
הערות\הארות:

הודעה זו נערכה ע"י Danger magic ב Apr 15 2021, 14:08 PM

שם + כינוי: ג'יני, ג'יני 337
שם הדמות: מאי ג'קסון
גיל: 14
מגדר: בת
מוצא ושפות: מאי גרה בארצות הברית, ולכן היא יודעת אנגלית, אבל היא יודעת גם צרפתית שלמדה בבית הספר.
מראה: למאי יש עור בהיר, בגוון חלבי, חלק, חוץ מכמה חצ'קונים מעטים שיש לה, שהיא מתאמצת להעלים בעזרת משחות, ובעזרת כך שהיא אוכלת אוכל דיאטטי- אוכלת בעיקר ירקות ומאכלים לא יותר מדי שמנים.
יש לה פנים אליפסיות, אף קטן, ושפתיים בהירות, לא יותר מדי מלאות.
החיוך שלה יפה: כשהיא מחייכת ממש רואים את האור בפנים שלה- בתנאי שהחיוך אמיתי. כשהיא מזייפת חיוך, לרוב קל להבחין בכך.
עינה מלאות הבעה, גדולות יחסית, בצבע חום עמוק יפה. בדרך כלל היא נוטה להימנע מקשר עין. הריסים שלה ארוכים ויפים, בצבע חום שתאום לצבע העניים שלה. גבותיה בנוניות בדיוק, לא גדולות מדי ולא קטנות מדי.
השיער שלה חום כמו העניים שלה, גלי, ומגיע עד אמצע הגוף.
לרוב היא משאירה את השיער שלה כך שיכסה חלק מפניה, פזור, מלבד כך שמדי פעם היא שמה סיכה בשיער שלה, בהתאם לצבע שאר הבגדים שלה.
היא נוהגת ללבוש חולצה קצרה צמודה, מכנסיים ארוכים וחצאית קצרה.
יש לה צמיד כסף שהיא כמעט לא מורידה, והיא לרוב לובשת נעליים גבוהות (כגון מגפיים) שמדגישות את הגובה שלה.
מאי בהחלט גבוהה, ויש לה גיזרה צמודה שמדגישה את עניה.
אופי: לפחות 15 שורות.
רקע: לפחות 25 שורות.
סטטוס התקדמות: סעיף מראה גמור
צבע שבו אתם מעוניינים אכתוב את הדמות שלכם: עדיף סגול בהיר
הערות\הארות:

B]שם + כינוי:[/B] להב/גריי Lord Gray
שם הדמות: לייט ברוס. לייט על שם המראה שלו, ברוס בגלל שהוא נצר של משפחת ברוס.
גיל: 19
מגדר: גבר
מוצא ושפות: טילברי, אסקס, אנגליה. דובר אנגלית ומעט צרפתית.
מראה: לא סתם קוראים לו לייט, הוא נראה אירופאי לגמרי, עיניים תכולות, ממש כמעט לבנות, ומסביב לאישון עיגול של כחול כהה יותר, והעור שלו בהיר. הפנים שלו זוויתיות מעט, אולי קצת יותר מדי, האף שלו ישר ובגודל המדויק, אולי האיבר הכי מושלם אצלו, והסנטר שלו מכוסה זיפים עדינים, בצבע חום בהיר.
השיער שלו בהיר מאוד, כמעט לבן, וחלקים ממנו אפרפרים, כמעט כחולים, ככה שמדי פעם נראים בשיער שלו מן הבזקים קטנים של כחול. הוא בדרך כלל גזור קצר מאוד, ומסודר הקוצים מבולגנים ועקשניים, שמשדרים לכולם ''תתרחקו''.
הוא מטר שישים, מבנה הגוף שלו ממוצע, אולי יותר לכיוון הרזה. הוא מעריך את שרירי הרגליים שלו, הוא ייטען שהסיבה היא שהוא רוצה להיות פעיל, אבל באמת, זה סתם גורם לו להרגיש פחות רכרוכי.
הגבות שלו די עבות אבל זה לא מפריע לו, "הן נורא בהירות ולא נראות מוזר כמו אצל אנשים עם שיער כהה" הוא חושב כשהוא בוחן אותן.
מגיל קטן הוא שם אייליינר מסביב לעיניים, כי זה ממש מבליט את העיניים הכחולות שלו, וכי זה ניגוד לכל החזות הבהירה שלו.
השפתיים שלו דקיקות, כמעט בלתי נראות, ויש לו צלקת קטנה מתחת לשפה תהחתונה, בצד ימין.
יש לו קעקוע של חמוס עם כנפיים, היוצא אל החופשי מכלוב ציפורים, קצת מתחת לכתף, על הזרוע.
בדרך כלל הוא לובש סווטשירט כחול כהה, שכבר בלוי לגמרי, וגורם לו להיראות כמו מן ילד נטוש, למרות שהוא בהחלט לא (ראו רקע), וג'ינס ארוך, בערך באותו מצב.
הנעליים שלו הן הדבר הכי מגונדר אצלו. אלו נעליים שאפשר להגדיר אותן כנעלי ספורט, בצבע שחור, ופס כסוף מקיף את הסוליה הגבוהה יחסית, שצבעה אפרפר.
אופי: הוא שונא סטיגמות, ממש, מאוד, ובעצמה בלתי יאומנת.
לייט גם חכם, לא חכם מאוד, אבל הוא יודע ללמוד, וכשהוא מתעמק במשהו, הוא נשאב לתוכו עד שהגיע למצב שבו למד את כל מה שאפשר לדעת על הנושא. חיות, לדוגמא. ללייט הייתה אובססיה לחיות מאז שהוא זוכר את עצמו, הוא למד את סוגי הציפורים הגרות בסביבתו, את הדרך בה שועלי הבר מתקשרים עם הלהקה שלהם, את מנהגי הנמלים ודרכיהן הסלולות, רק בני אדם הוא עוד מתקשה ללמוד.
בדרך כלל הוא שקט. הוא לא אוהב להוציא צלילים, זאת גם נראית לו דרך טיפשית להעביר את הזמן, והוא גם לא מוצא אנרגיה לנשוף החוצה את האוויר, לפתוח את הפה, ועוד בכלל, לחשוב על מילים? עדיף להיות לבד.
כשהוא כן מחליט לדבר, זה בעיקר כדי להעביר מידע. אם תמצאו חן בעיניו במיוחד, הוא ייפתח בפניכם על הנושא החשוב-מאוד שהוא לומד עליו כרגע, ו ותוכלו לראות את העיניים הבהירות שלו מתרוצצות לכל הצדדים, ותוכלו לדעת כמה עוד דברים מסתתרים מאחוריהן.
למרות זאת, לייט לא נהדר בתקשורת בין אישית. לפעמים הוא פוגע באנשים בלי להתכוון, מכיוון שקצת קשה לו לראות רגשות של אחרים, והוא לא תמיד מבין אותם, יש אנשים שיקראו לו חסר טקט - הוא מעדיף "כנה".
כשלייט כן בוחר לתקשר על שום התקשורת, הוא מתמצא במיוחד בסרקזם, מה שנהדר בשבילו ובשביל הדומים לו, אבל מקשה על כל בן אדם אחר להבין אותו. הוא טוען שהוא צריך לעבוד על זה, אבל באמת, הוא קצת מתגאה בזה, הוא חושב שככה חכמה מתבטאת.
הוא נאמן בצורה יוצאת דופן, מה שקצת מתנגש עם חוסר האמון שלו באנשים.
לייט לא היה מגדיר את עצמו כאמיץ, אך הוא עושה מה שהוא יכול אם הוא מרגיש מאוים, וזה יכול להתפרש כאומץ.
הוא מנגן על גיטרה, וממש אוהב לשיר, למרות שהוא שר נורא והוא יודע את זה.
קשה לו לראות אנשים מציקים לחסרי ישע, אבל אם הגיע לך לחטוף משהו, הוא היה לגמרי בסדר עם זה.
הוא יודע צרפתית, אבל לא מושלם, הוא עדיין לומד, והוא חושב שזו שפה מאוד רומנטית. הוא התחיל ללמוד אותה בניסיון להתחבר עם שורשיו הנורמנים. הוא בעצמו לא כל כך רומנטי כי קשה לו עם רגשות של אחרים, אבל הוא מאוד מעריך את התכונה הזאת, וממש רוצה להיות רומנטי.
הוא צייר מדהים, והוא מצייר בכל הסגנונות, אבל רישום אהוב עליו במיוחד.
לעיתים קרובות הוא שוקע במחשבות פתאום, או מתעמק כל כך בציור שהוא מתנתק מהעולם, והתכונות האלו מקשות עליו ליצור קשרי חברה.
רקע: הוא נולד ב 10.2.1998, עד גיל 3 אמו נשארה לצידו, ולא עזבה אותו אלא כדי לישון, אך בשנתו השלישית נפטרה מסיבוכים בלב. אביו שעבד בשדה של המשפחה רוב היום, נאלץ לשכור מנהלת משק בית שתטפל בלייט. הודות לירושה ולשלל המשפחה, תמיד היה להם הרבה כסף, אך אביו של לייט נותר מעורער מעט, בשל הפחד שיום יבוא והמטפלת לא תוכל עוד לטפל בלייט, והוא יצטרך למסור את ניהול השדה לאדם אחר.
רוב הילדות שלו הוא חיי בשפע והתפנק תחת הטיפול המסור של קני ווטסון, המטפלת שלו, אז הוא לא ממש יודע מה זה מחסור.
כשהיה צעיר, בסביבות גיל 6, אביו מצא בשדה חמוס, והביא אותו ללייט, כדי שתהיה לו חברה. לייט והחמוס נהיו בלתי נפרדים, לכל מקום שהלך דרש לייט להביא את החמוס, ואם לא הורשה לא עברה דקה מבלי שהזכיר אותו.
יום אחד כשהוא היה בן עשר בערך, החמוס ברח החוצה, אל הכביש שנמצא מאחורי הבית.
לייט, שאהב את החמוס יותר מכל, ניסה לרוץ אל החמוס, אך קני תפסה בידו, ומהתנופה הוא נפל על אבן, שפצעה את השפה שלו, והשאירה צלקת.
החמוס נדרס, ובאותו היום לייט צייר ציור של כלוב ציפורים פתוח, שממנו מעופף החוצה חמוס עם כנפיים.
החמוס בציור נראה קצת כמו דרקון סיני, מטיל אימה בגלל הפאר שלו והנוחכות שלו, אבל כל אחד היה יכול לזהות שזה החמוס של לייט, הוא היה צייר מחונן.
הוא תלה את הציור מול המיטה, וכשגדל קיעקע אותו.
הוא למד בבית הספר מטעם הכנסייה הקתולית, כנסיית ''כוכב הים של גבירתנו", ותמיד התקשה מעט עם החוקים, בגלל היותו אדם לא מאמין.
בסביבות גיל 13 הבין שבגילו הוא לא יכול להמשיך להתפנק, והחל לעזור לקני במשק הבית, ולאביו בעבודה בשדה.
בגיל 16 הוא התאהב בנער. זה נחת עליו בהפתעה, הוא כעס, הוא בכה, הוא ניסה לשקר לעצמו שהוא לא אוהב אותו, אפילו לא מחבב אותו, אבל כלום לא עבד. מובן שהוא שמר את זה בסוד, אך כשהודיעו בכיתה בחוסר רגש ש"ג'ייק וולף קפץ מהחלון, הוא היה נער חכם, אך עשה מעשה שטותי" והמשיכו בשיעור, הוא לא הצליח להסתיר את הדמעות שזלגו על פניו, וכל מה שנותר הוא לקוות שהנערים האחרים יניחו שהם היו פשוט חברים טובים.
לא פעם הוא חטף על העובדה שהוא מתלבש בצורה שונה ומתאפר, אבל הוא התעקש ללכת נגד הזרם, בטוח שמתישהו זה ישתלם לו, זה עוד לא קרה.
הוא בדיוק סיים לימודים, וכרגע הוא עובד בפאב, חוסך כסף לאוניברסיטה; הוא לא מוכן לקחת כסף מאביו.
סטטוס התקדמות: מתחיל לערוך - אסיים עד סוף היום כנראה
צבע שבו אתם מעוניינים אכתוב את הדמות שלכם: אפור או כחול בהיר
הערות\הארות:

הודעה זו נערכה ע"י Lord Gray ב Apr 19 2021, 19:12 PM

חלי - שמירה מחודשת
אריאל - תלוי במתי אנשים יסיימו את הטפסים שלהם, מאמינה שיש לך קצת זמן.
קלישה - כרגע אין שמירה בינתיים, תעדכני בסטטוס ההתקדמות כשתסיימי את המראה ואז אשמור לך.
ג'יני - אין כרגע שמירה.

עלמה - היי! שמחה לראות שאת מעוניינת להרשם למ"ת. לצערי כרגע אין שמירה, אבל הנה כמה נקודות לשיפור, שאם תעבדי עליהן אשמור לך בשמחה.
- השם של הדמות: חסר שם משפחה.
- המראה שכתבת הוא רק התחלה. קודם כל, חסרים בו כמה פרטים חשובים על המראה (לדוגמא: תווי פנים, מבנה גוף, צבע עור ועוד). את מוזמנת להסתכל במדריך הזה - יש בו רשימה די מפורטת של פרטים במראה שמומלץ להתייחס אליהם. מעבר לכך, המראה שלך כתוב במה שאנחנו קוראים לו "רשימת מכולת" - רשימה של משפטים, שכל אחד מתאר פריט אחד במראה. הטופס כולו צריך להכתב כמו סיפור - בפסקאות שמתחברות אחת לשניה. תוכלי להסתכל על דוגמאות של טפסים אחרים - כמו לדוגמא הטופס של חלי. אם את רוצה דוגמאות את מוזמנת לשלוח לי ה"פ ואשלח לך כמה קישורים.
מוזמנת לשלוח לי הודעה אם את צריכה עזרה כלשהי.

יעל - היי, אשמח אם תסתכלי בהערות על המראה שכתבתי לעלמה מעלייך. הן כולן רלוונטיות גם אלייך.

נטע - אשמח אם תוכלי לתקן את הקוד (יצא ככה שכל השורות שלך צבועות ומודגשות), כרגע מאד קשה לקרוא אותו. מעבר להערה הטכנית הזו, את תצטרכי לעבור על הטופס ולשים בו סימני פיסוק. כרגע אין בו כאלה בכלל.
מעבר לכך, הטופס מאד קצר - חסרים בו פרטים רבים, בכל הסעיפים. אני חושבת שיעזור מאד להסתכל על טפסים של אחרים (אם את צריכה הכוונה את מוזמנת לפנות בפרטי) ועל המדריכים בפורום, זה יכול לעזור לך מאד לשפר את הטופס. תזכרי שאני צריכה לקרוא את הטופס ולדעת כמה שיותר על הדמות שלך - אני צריכה להיות מסוגלת לדמיין אותה בדיוק כמו שאת מדמיינת אותה.
ונקודה אחרונה, המשלב הלשוני - כרגע הטופס כולו כתוב בשפת רחוב, משהו שהיית אומרת לחברה. אני אישית מתייחסת למ"ת קצת כמו כתיבה יוצרת, ככה שתצטרכי לעבוד על זה ולראות איך את גורמת לו להשמע קצת יותר סיפורי.

ליבי - יש לך שמירה. בסך הכל המראה טוב, אבל יש כמה נקודות שצריך לתקן בשביל שאוכל לקבל אותו כמו שהוא.
קודם כל, מבחינת סימני פיסוק - את משתמשת המון בפסיקים ומעט מאד בנקודות. הטיפ שלי - תקראי את הטופס בראש שלך, ותשימי לב מתי את עושה הפסקות בקריאה. באופן כללי, הפסקה קצרה, רשימה של פריטים (כמו בתיאור הפנים שלה) = פסיק, הפסקה ארוכה, ובעיקר כשאת עוברת לנושא אחר = נקודה.
דבר שני - שפת הכתיבה. בסך הכל יש במראה את הפרטים שאני צריכה, חוף מלבוש, צבע עור, גובה (גם בערך זה בסדר). אבל בסך הכל, מבחינת הפירוט - את בכיוון ממש טוב. הדבר שכן צריך לשפר זה את השפה - עדיין יש הרגשה שהטופס כולו כתוב בשפה קצת נמוכה. מוזמנת להתרשם מהטופס של חלי או טפסים אחרים בפורום, וכמובן מוזמנת לדבר איתי אם את צריכה עזרה.

רינג - יש שמירה. בסך הכל המראה נראה בכיוון טוב, אבל יש כמה נקודות שאשמח אם תוכל לשפר אותן בשביל שאוכל בהמשך לקבל את המראה:
- קודם כל, הערות הביניים ("הידד לרקע", הסמיילי וכך הלאה) נורא מקשות עליי באופן אישי להתרכז במראה, אשמח אם תנסה להמעיט בהן ככל האפשר - רק מה שחשוב לדמות. אני יודעת שלפעמים יש צורך בהערות כאלו ואחרות, אבל אני לא חושבת שבמראה הן היו מאד רלוונטיות.
- על אף שהמראה לא נראה כמו סעיפים, הוא מרגיש לי מאד מתומצת. אם תסתכל על תיאור הפנים, לדוגמא, תראה שעל כל פרט בפנים יש בדיוק משפט אחד. אשמח אם תנסה לעבות אותו (בעיקר את החלק על הפנים, בגדים, שיער, מה הרושם שאדם שרואה אותו ברחוב מקבל). בנוסף, שכחת להזכיר צבע עור.
- הכתיבה כולה: אני חושבת ששווה לנסות להעלות קצת את המשלב הראשוני של המראה והטופס בכלל. כרגע, המשלב (הן ברמת הדקדוק והן ברמת אוצר המילים) מרגישים לי קצת נמוכים - כמו משהו שהיית כותב בהודעה לחבר, ולא בטופס. אשמח אם תוכל לעבור על המראה שוב ולנסות להפוך אותו לקצת יותר מסודר ורשמי.
כמו שאמרתי קודם, שמירה עד ה-25, ואתה מוזמן לפנות בה"פ אם אתה צריך עזרה, במראה ובכלל :)

להב - ברור לי שזו לא הפעם הראשונה שאתה נרשם למ"ת, אז אצלול ישר לעניין - הטופס שלך כתוב בצורה שמזכירה מאד רשימת מכולת. אני יודעת שאתה כותב בסס"ש, אז קח את זה כמו תרגיל כתיבה - אתה צריך לכתוב לא דמות, אלא סיפור על הדמות. במראה אתה כותב סיפור שהוא המראה.
מעבר לכך, במראה הדבר שהכי בלט לי הוא היעדר התיאור של התספורת - אין קישורים. אני לא לומדת על הדמות, אלא גם מתייחסת לשפה שבה אתם כותבים.
לגבי האופי - רשמת את רשימת התכונות, אבל אני רוצה לדעת איך הן מתבטאות. על כל תכונה שרשמת באופי אפשר לכתוב פסקה שלמה, ואני לא מבקשת שהיא תהיה ארוכה. חשוב לציין שאלו לא צריכות להיות דוגמאות למקרים שבהם הוא הפגין את התכונה, אלא פירוט עליה. לדוגמא, כתבת שהוא שקט. במה זה מתבטא? הוא עומד בפינה? הוא לא פותח בשיחה? הוא לא אומר את דעתו? הוא מדבר בקול חלש? הוא לא מדבר מול אנשים שהוא לא מכיר? יש המון דברים לפרש את המילה "שקט" ולכן תהיה חייב להרחיב עליה. זה נכון לגבי כל תכונת אופי שכתבת.
המראה - פשוט חסר פירוט. אני מרגישה שכתבת רק נקודות זמן משמעותיות בחיים שלו, ולא סיפרת לי עליהן. במה התבטא זה שהוא לא הסתדר בלימודים? איך הגיבו על כך בבית? בעצם, הסיפור היחיד מהחיים של לייט שאני יודעת עליו הוא הסיפור עם החמוס. מעבר לכך, אני לא יודעת עליו כמעט כלום. אני ממש ממליצה לך להסתכל על טפסים אחרים בפורום - אני מאמינה שאתה חשבת על הרבה יותר רגעים בחיים שלו מאשר מה שכתבת, ואני רוצה לדעת אותם גם.

שם + כינוי: הדס, Jake Peralta
שם הדמות: Mandla (משמעותו בשפת הזולו "כוח") Tshabalala (משמעותו בשפת הזולו "כוכב נופל"). התעתיק הכי טוב שהצלחתי: מאנדלה צ'אבאלאלה
גיל: 16
מגדר: נקבה, לסבית
מוצא ושפות: יוהנסבורג, דרום אפריקה.
שייכת לבני הזולו, ולכן דוברת את שפת הזולו- אחת מ-11 השפות הרשמיות של דרום אפריקה. מבינה גם את שפת הקוסה, עוד שפה רשמית במדינה, שבאה מאותו משפחה של שפת הזולו.
דוברת אנגלית, שזו שפה נוספת רשמית במדינה, וכיום זו שפת החינוך המועדפת ומשמשת ברבים מבתי הספר של המדינה.
מראה: מאנדלה בעלת מבנה גוף צר ונמוך. היא נראית כמו ילדה שהפסיקה לגדול בגיל 10, הגובה שלה הוא 1.50 ומבנה גופה צר ורזה. בהתאם הידיים והרגליים שלה דקות וכפות רגליה קטנות, מידה אחת מעל מידות הילדים. החזה שלה גם הוא לא מרשים במיוחד, לעתים קשה לראות אותו. מאנדלה מתאמנת באגרוף ובקרב מגע, אז היא לא חלשה כפי שהיא נראית. כאשר היא מרימה את הידיים ניתן לראות קצת שרירים, וגם כשהיא חושפת את הבטן יש התחלה של שרירים. הפנים שלה תואמות את המראה הילדותי של גופה. הן עגלגלות וקטנות, עם אף קטן יחסית, בשרני ומעט מעוך בקצה. שפתיה גם כן בשרניות ומעט עבות, ועצמות לחייה מעט בולטות. האוזניים שלה אף הן קטנות. העיניים שלה חומות, כיאה לנערה אפריקאית. כך גם צבע עורה, חום בצבע מוקה. צבע פניה חיוור יותר משאר הגוף, מפני שיש לה אנמיה. השיער של מאנדלה גם הוא בעלת מראה אפריקאית טיפוסי - שחור ומקורזל. הוא ארוך ומגיע כמעט אל ישבנה, ותמיד קלוע בצמות קטנות, אותן היא מחדשת אחת לחודש. את הצמות היא קולעת בעצמה ולעתים מוסיפה לקצה שלהן חרוזים יפים, בהשארת תרבות הזולו, או קולעת את הצמות יחד עם חוטי צמר צבעוניים. את הצמות היא לרוב אוספת בגולגול או בקוקו גבוה. מאנדלה אלופה בעיצוב שיער אבל לא מוצלחת במיוחד באופנה, אבל היא משתדלת להתלבש לפני טרנדים ולהיראות טוב. היא תמיד נעזרת בחברותיה בקניית הבגדים וכיצד לשלב אותם. בקיץ היא הולכת עם גופיות, חולצות קצרות וחולצות קטן ומשלבת איתן מכנסי גינס קצרים או חצאיות מעל הברכיים. אם זה לא יום של אימון, היא תלך עם כפכפים. בחורף מכנסים הג'ינס ארוכות, והיא אוהבת ללבוש סריגים מחממים ומגפיים נמוכות. ויש לה סוד קטן- מתחת לנעליים יש לה גרביים בצבעים משוגעים או עם ציורים. הצבעוניות בגרביים זה רק בשבילה, לא בשביל אף אחד אחר. כשהיא גורבת אותן וכשהיא מורידה אותן, היא מרגישה כמו ילדה קטנה שהגרביים הן כל עולמה. גם בתכשיטים מאנדלה לא מצטיינת, יש לה רק תכשיטים קבועים שהיא הולכת איתם. יש לה שני חורים בתנוכי האוזניים שסבתא שלה עשתה לה כשהייתה ילדה קטנה. היא עונדת זוג עגילים ושרשרת תואמים, סט זהב שהיא קיבלה מסבתא שלה. בנוסף היא עונדת על צווארה שרשרת חרוזים דקה, שגם אותה קיבלה מסבתא שלה. עבודות-חרוזים הן סוג של תקשורת של בני הזולו. הם יכולים לסמן כמה אתה עשיר, מה הסטטוס המשפחתי לך, מה גילך ועוד. השרשרת הזו הייתה של סבתה כשהייתה קטנה וזו השרשרת הראשונה שקיבלה. צבעי החרוזים בסוג נפוץ בשם "איזישונקה", והצבעים הם לבן, תכלת, ירוק כהה, צהוב בהיר, ורוד, אדום ושחור. לשילוב הזה אין משמעות ספציפית.
אופי:
רקע:
סטטוס התקדמות: מראה סיימתי. אופי ורקע בעריכה.
צבע שבו אתם מעוניינים אכתוב את הדמות שלכם: DarkGoldenrod
הערות\הארות: אני עורכת את הדמות מאנדלה מהמ"ת הקודם שלך. משנה אותה שתתאים למ"ת הזה, וכמובן מתקנת את ההערות שנתת לי אז

צונזר

חלי - :)

רינג - אתייחס בנקודות.
* אשמח אם תנסה לפרט יותר במראה על ההווה. בסופו של דבר אמורות להיות לפחות 10 שורות על המראה בהווה, ועדיף אפילו קצת יותר. הצלחת לתאר את האווירה שלו לא רע, אבל אשמח לקבל עוד קצת פירוט :)
* האופי של כל מני האדם משתנה בהתאם למה שקורה להם בחיים, אז ההערות בהתחלה מרגישות לי קצת מיותרות. מעבר לכך, אני חושבת שבמקום להתמקדם בכל התקופות שעבר וויל בחייו, כדאי להתמקד באופי שלו בהווה - עליו לא דיברת בכלל. כל התקופות שתיארת צריכות להכנס לרקע, ולא לאופי.
בכל אופן שמור.

קלישה -
אני לא מתכוונת לבקש ממך לשנות את המראה, אבל אני מקווה שיש הסבר כלשהו לעובדה שהדמות שלך אסיאתית אך בלונדינית באופן טבעי - שיער בלונדיני היא מוטציה אירופאית ולכן אם הדמות שלך אסיאתית לחלוטין, אין שום סיבה שיהיה לה שיער כזה.
השמירה נמשכת כמובן, אני שמחה לראות את הכתיבה שלך :)

עלמה, יעל, נטע, ליבי, ג'יני, להב - לא רואה התקדמות מאז הפעם האחרונה, אם הייתה שמירה - היא ירדה.

הדס - שמור, שמחה שאת חוזרת למאנדלה, בהצלחה :)

נעמי - שמורה.
* המראה מכיל את הפרטים הרלוונטים, אז אין לי המון הערות. כן חושבת שלנסות לפרט יותר יכול להיות תרגיל טוב בכתיבה :)
* בדומה למראה, גם ברקע אני מרגישה שיש לי תמונה יחסית מלאה של החיים של מרלין, ובכל זאת הייתי שמחה ליותר פירוט. מה היא הרגישה כשהיא גילתה שהיא לסבית? האם אמא שלה יודעת על כך? מה היא הרגישה לפני שהיא תפרה את אמא שלה? מה קרה כשהיא ואמה התרחקו, עד הרגע שבו סיליה פגעה בעצמה? למה היא לא המציאה סיפור על החתך באצבע אלא אמרה לאמה את האמת - מה היא הרגישה? מה היא רצתה? האם יש עוד דמויות משמעותיות בחייה מלבד אמה? מה לגבי התיכון החדש? איך היא הפסיקה עם הפגיעה העצמית? אלו שאלות שלדעתי הן חשובות וכדאי לנסות לענות עליהן. ושוב, תרגיל טוב בכתיבה בעיני :)