הקסם המודע הראשון שלי || מאיר, לפעילות "קוסם בגיר"

[כינוי בעברית]

שם הפאנפיק: הקסם המודע הראשון שלי
שם הכותב: מאיר
דירוג: Nc17 אם תבינו. PG אם לא.
שיפ:
ז'אנר: מציאות אלטרנטיבית. בקרב של אלבוס, אברפורת' וגלרט, אריאנה לא מתה.
ויתור זכויות: רולינג
צריך בטא בימינו? אני בטא בעצמי, בכל אופן.

שימו לב: מציאות אלטרנטיבית. בקרב של אלבוס, אברפורת' וגלרט, אריאנה לא מתה. כמו כן, הפאנפיק עלול לעורר טריגרים מסויימים.

לאריאנה כאב הראש. ממש. היא לא הייתה יכולה לקום מהמיטה. וגם אם הייתה יכולה, היא לא רצתה לקום מהמיטה. כל כך טוב לה שם, בין השמיכות והכריות. היא כל כך מוגנת. היא הרגישה שהיא יכולה לטבוע במזרן הרך ולא לצאת משם לעולם. ובעצם, מה רע בזה?
דפיקה עדינה על דלת החדר הסתוותה והתעמעמה מבעד לשמיכות שכיסו את אוזניה. אבל את קולו של אברפורת', בניגוד לדפיקה, לא ניתן היה לעמעם. אברפורת' היה גוש של כוונות טובות, אבל הוא היה האדם המגושם והגס ביותר שאריאנה הכירה. לא שהיא הכירה המון אנשים, כן? אבל אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים, ואברפורת' לא היה יכול להיות עדין, לא משנה כמה ניסה. כך שכשפתח את דלת החדר וקרא בשמה של אריאנה, לא משנה כמה עדין הוא ניסה להישמע, אריאנה הרגישה את אוזניה מצטמררות לקולו. על אף שהבינה את כוונותיו הטובות והטהורות, משהו בה חשב שהוא מאיים. אפילו מפחיד. והמחשבות האלה מילאו אותה צער וייסורים.
"אריאנה..." הוא אמר בשנית, וניסה ללטף בעדינות (ככל יכולתו! זה עדיין היה מחוספס, מרתיע ולא נעים) את השמיכה שאריאנה הייתה מכורבלת בתוכה, "אריאנה, מזל טוב."
היא הוציאה עין בודדת מתוך השמיכה. הוא נשמע ממש עצוב, אבל הוא חייך. והלב של אריאנה נמס.
"בוקר טוב," היא אמרה.
אברפורת' צחקק במבוכה. "השמש ברום השמיים, בואכה מערבה. אבל בוקר טוב," הוא אמר, "ושוב, מזל טוב."
מזל טוב, מה? אריאנה שרדה עוד שנה אומללה, והפעם היא הצליחה שלא להרוג אף אחד. בפעם הראשונה, הייתה זו אמא שלה, שנהרגה לפני שלוש שנים באחת מאותן ההתפרצויות של אריאנה. בפעם השנייה, כשאלבוס, גלרט ואברפורת' ניהלו את הקרב המטופש הזה, והעיקוב שחל באותו הזמן על אברפורת' הטריג משהו איפשהו, פקיד של משרד הקסמים בא לנסות לאסור את אחיה הקטן, אלא שהתפרצות נוספת שלה הרגה גם אותו, הבריחה את גלרט, והשאירה את אלבוס ואברפורת' מיוסרים יותר מאי פעם. אריאנה כבר תקופה ארוכה לא נתנה חשיבות לזמן, ורק נתנה לו לרוץ ולסיים איתה לפני שימשיך להמיט אסונות על קורבנו הבא.
"תודה," היא לחששה מתוך השמיכה שלה.
"רוצה לרדת לאכול? אלבוס הכין פנקייקים," אברפורת' לחשש בקולו הצורמני. אחרי התקרית שהייתה לו עם העזים, הוא סירב להתקרב למטבח, על אף שבישול היה כשרונו המפורסם. כעת, אלבוס היה צריך ללמוד להכין אוכל, ומדובר היה בקסמים סבוכים אפילו בשבילו, אם כי כישרון הבישול שלו הלך והשתפר עם הזמן.
"אולי יותר מאוחר," אריאנה ענתה.
אברפורת' נאנח. "מתי אכלת משהו בפעם האחרונה? אולי לפחות היום, ביום ההולדת שלך, תבואי לאכול איתנו?"
אריאנה שתקה.
"בבקשה," אברפורת' המשיך, וכשראה שאין תגובה מפי אריאנה, הוא שאל, "את חוששת שתהיה לך התפרצות נוספת?"
אריאנה הנהנה. עם הזמן, הם גילו שכשהיא שוכבת סטטית במיטה, שיעור ההתפרצויות קטן משמעותית. כלומר, הוא עודנו קיים, אבל נמוך. ובשנים האחרונות, כשיש התפרצות, אז זו התפרצות. לפני כחצי שנה הם עזבו את מכתש גודריק לאחר שביתם נשרף בגלל התפרצות, וכחלק מחורבן הבית, פיגום נפל על שכנתם בתחולדה בגשוט שבדיוק טיילה בגינה. בתחולדה נותרה משותקת מהצוואר ומטה, כשסועדת אותה גמדונת בית שהוקצתה לה ממחלקת הרווחה במשרד הקסמים.
לו אריאנה לא הייתה סודית, כך היא חשבה לעצמה מדי פעם, בוודאי משרד הקסמים היה מוצא גם לה פתרון כזה או אחר. אולי היא הייתה נשלחת לאזקבאן, ואז הסוהרסנים היו שואבים את כוחותיה. או שאולי משרד הקסמים היה מוצא דרך מהירה יותר לגאול אותה ואת הסובבים אותה מהייסורים שהיא בוודאי גורמת להם ולעצמה.
"את לא צריכה לחשוש מהתפרצות נוספת," אברפורת' אמר, "היום, רשמית, לפי החוק, את אחראית יותר. מה הסיכוי שתהיה לך התפרצות?"
נכון.... גיל 17 – העיקוב יורד ממנה. אוי לא.
"אריאנה?" אברפורת' נשמע מודאג. אבל דווקא אריאנה נהייתה מודאגת, כי דמותו היטשטשה פתאום וקולו – מי היה מאמין – נשמע מעומעם יותר.
"אריאנה? לא!" קולו נשמע מרוחק כל כך ואריאנה לא ראתה דבר, ואז פתאום היא מצאה את עצמה על אדמת הגן המקיף את ביתם המבודד בערבות אנגליה, כשהשמש קרובה לשקוע, ועיניו הכחולות והחודרות של אלבוס מביטות בה בעיון. מה קרה?
"ברוכה השבה," אלבוס אמר כשהוא מחייך את חיוכו הכובש. החיוך שאריאנה ייחסה בהתחלה לחיבה ואהבה. בהמשך היא למדה לא לבטוח בחיוך הזה, בעיקר כי אלבוס היה משתמש בו בכל פעם שרצה להרגיע אותה ואת אברפורת' לפמני שיצא לעוד בילוי מפוקפק עם גלרט. אבל כעת החיוך עלה על פניו כמעט מיד כשהבחין שהתעוררה.
"הכל בסדר, התעלפת," אלבוס המשיך, "אבל את מתאוששת באופן נפלא. את חזקה, אריאנה, ואת גיבורה."
חזקה. בטח. חזקה מדי אפילו, הוא לא חושב?
"את חוששת מזה שהוסר ממך העיקוב, נכון?" אלבוס שאל. אלבוס אינו איש תם, ישר ודובר צדק כמו אברפורת'. אבל אלבוס יכול להיות עדין, מרגיע, מחבק ומכיל, גם אם אין לדעת מה באמת מתחולל בקרבו. איזה מבין שני האחים עדיף?
אבל אלבוס צדק, היא באמת חוששת, ולכן ראשה העדין הנהן. אברפורת' הופיע גם הוא לצד אלבוס – כנראה הוא עמד מאחוריו – ויחד הם הביטו בה מהנהנת. היא הרגישה את שיערה הרך והבהיר מתנועע סביב ראשה, והאושר שהבזיק על פניו של אברפורת' אישש את חששותיה – שוב השיער שלה יפה מאוד לאור השקיעה, כמו שאברפורת' היה מרבה לומר לה. כמו שאבא שלה, פרסיבל, היה אומר לה לפני שנשלח לכלא. כמו שאותם מוגלגים אמרו לה, לפני שעשו לה את מה שעשו. לפעמים היא חששה שהגברים בחייה (למעט אלבוס וגלרט, משום מה) לא היו בריאים בשבילה, אבל היא לא תמיד הצליחה להבין מה שגוי בזה. היא רק הצליחה להבין שהשגיאות, המחלות והקלקולים, מקורם בקרבה, בנשמתה המושחתת.
"למה היא חוששת אני לא מבין אבל," אברפורת' אמר.
"רוצה להסביר?" הציע אלבוס, ומאחר שאריאנה לא הגיבה, הוא ענה במקומה, "כי אם עד היום היה סיכוי כלשהו שמשרד הקסמים ידע על ההתפרצויות האלה ויושיע אותך, לא עוד. כעת, כשהוסר העיקוב, אין אכיפה. איש לא יוכל לדעת."
איש לא יוכל לדעת. היום הזה מלא בטריגרים. היא הייתה ערה רק דקות ספורות, וכבר הרגישה שיום הולדתה ה־17 היה יותר מדי.
"אני צודק?" ביקש אלבוס אישור להשערתו, ואריאנה הנהנה. היא הבחינה שמבטו של אברפורת' ניצת מחדש, והיא קפאה במקומה.
אברפורת', שרק ניסה לעזור אבל הפך את הכל לנורא יותר. אלבוס, שדווקא עזר במידת מה לאריאנה להרגשה טובה יותר, אם כי אין לדעת מהי מטרתו האמיתית. אלה הם חייה. זוהי משפחתה.
"אני חושב," אלבוס המשיך, "שכדי להרגיש טוב יותר, חשוב למצוא את הטוב בתוך הרע. ומה טוב בזה שאין עוד אכיפה ומעקב אחר צעדייך, אריאנה?"
אריאנה לא הגיבה. לאן הוא חותר?
אלבוס לא ענה. השמש שקעה מאחוריו והוא קם ונכנס אל תוך הבית. אברפורת' נשאר לצידה והושיט את זרועותיו כדי לחבקה. חיבוק עם כוונות טובות, אבל מדובר באברפורת'. גס. לוחץ. נוגע. אינטימי.
אריאנה הקדימה אותו וחטפה את השרביט שלו מכיס מכנסיו. בלי לחשוב. אולי כי הבינה לאן אלבוס ניסה לקחת אותה במחשבתו, היא הכירה את אחיה הבכור ושאיפתו להביא לעולם טוב יותר, למען טובת הכלל, גם אם לאחר הקרב הנורא, אלבוס הצהיר שהוא בורח משררה.
"אריאנה," אברפורת' צחק שוב את הצחוק המובך שלו, "מה את עושה?"
ואברפורת' לא אשם. באמת שהוא לא אשם. יש לו לב טוב ורחב. הוא אוהב אותה כמו שאח צריך לאהוב אחות.
אבל אברפורת' קשה, מסורבל, לא נעים. היא מוללה את שרביטו בידה, חשה עוצמה שלא חשה כמוה בעבר, והיא כבר השתוקקה להטיל את הקסם המודע הראשון שלה, לו רק הייתה יודעת מאיפה להתחיל.
כל מה שעשתה היה לחשוב שמעכשיו אף גבר לא ייגע בה יותר. זה היה מספיק בשביל שידיו של אברפורת' תתמלאנה שלפוחיות מוגלתיות.

[Dolphin]

נהדר.
לדעתי דירוג R יותר הולם את הפאנפיק בגלל שהרמיזות המוזכרות הן די קלות, ואין פה פירוט רציני מדי.
ייצגת את בית דמבלדור בצורה מדויקת להפליא, וגם גרמת לי לחייך מההערה על התקרית עם העזים.
אהבתי. יאללה, עד 120 פאנפיקים.