הדרך שלי || אוונס, קטע קצר

כל הקטעים שקשורים לגלקסיה הזאת נמצאים במדף שלי (לחיץ) תחת הכותרת "שחר הגלקסיה".
בשביל הקטע הזה כדאי גם לקרוא את הקטע הכקודם שפירסמתי, הזקן.
ת"ב? :)

• הדרך שלי •

מ י ק ו ם :  ב י ת  מ ס ת ו ר  ק ר י ס י י ה
ז מ ן :  7 1  מ ח ז ו ר י  א ו ר

"אנחנו לא מביאים להם את זה!" צעק ליאוס ובעט בכעס בכיסא.
"ליאוס, תירגע," פקדה איארה ונעמדה מולו בזרועות שלובות.
ליאוס התיישב על הכיסא והעביר יד ביאוש בשערו האדמוני. זה היה צבע נדיר מאוד לשיער, ובדרך כלל גם היה נראה מוזר, אבל דווקא הצבע האדום התאים לגוון עורו הירוק-כחלחל, גם כן צבע ייחודי אצל הגאניירים. באופן כללי מראהו היה שובבי מאוד עם עיניו הכחולות וריסיו הארוכים, והגומה הקטנה שהופיעה כל פעם שחייך חיוך אמיתי. סימן הזיהוי שלו היה זיהוי-אי ירוק-כחלחל, שהיה בצבע כל כך דומה לצבע עורו שהמון גאניירים אפילו לא שמו לב אליו.
"אנחנו לא יכולים, איארה. אני אומר לך שהם מתעסקים עם כוחות הטנאברי. בשביל המטבע הזה הייתי במשך כמעט שני מחזורי אור בכלא עבודה מחורבן והייתי צריך להיראות ממש רע בשביל זה, ותאמיני לי שזו לא הייתה מסיבה, ואני לא עשיתי את כל זה בשביל להגיש אותו על מגש של כסף לבוגדי האופל האלה!"
"ליאוס-"
"לא, אל תעשי לי 'ליאוס'," הוא קם בכעס מהכיסא והחל להסתובב בחדר, נושם נשימות עמוקות בניסיון להירגע.
"אין לנו ברירה, ליאוס! נראה לך שזה קל לי לתת להם את זה? נראה לך שאני לא הקרבתי כלום בשביל המטבע הזה?" היא צעקה עליו, וליאוס חשב שראה ניצוץ של דמעות בעיניה, וידע שהיא חושבת על דיירה.
"אז בואי לא," התחנן ליאוס. "אנחנו כבר שנים מצליחים לברוח מהם ולשמור על המטבע. הם יגיעו בסוף לקחת אותו, ואנחנו חייבים לשמור עליו בשבילם. זה יותר ממני וממך. זה יותר מדיירה."
איארה נרתעה מעט כשאמר את שמה.
"איארה, אני יודע שהיא חשובה לך. תאמיני לי, היא חשובה גם לי. לעזאזל היא כל כך חשובה לי ואם הייתי יכול הייתי מציל אותה עכשיו, אבל אנחנו לא יכולים! היא בעצמה לא הייתה רוצה שנציל אותה ככה."
"אני לא יכולה, ליאוס," דמעה בוגדנית זלגה על לחיה של איארה. "הם יהרגו אותה. אני לא יכולה פשוט... לא לעשות כלום. אנחנו נמצא דרך להשיג את המטבע שוב, אבל דיירה... מה נעשה אם היא תמות?"
ליאוס הביט בה בכאב, ודמעות זלגו גם על לחייו. "נדע לפחות שעשינו את הדבר הנכון. נדע לפחות ש..." הוא השתתק לרגע. "שלא גרמנו בעצמנו לחורבן העולם."
איארה ניענעה בראשה בעצב. "אולי אני יוצאת אנוכית שאני שמה את טובתה של אחותי לפני טובת העולם, אבל כנראה אני לא חזקה כמוך. מעולם לא הייתי, ליאוס."
"אנחנו נעשה את זה ביחד," ליאוס חיבק אותך בחוזקה. "נמשיך לברוח עם המטבע, ונמצא דרך להציל את דרייה. אנחנו לא ננטוש אותה. לעולם לא. אנחנו נמצא דרך," הוא הרחיק אותה מעט והביט בה בנחישות, מוחה את הדמעות מלחייה. "אני אמצא דרך."
"אבל עד שתמצא..." היא החזיקה בידו ודמעות זלגו על לחיה. "אני כבר מצאתי את הדרך שלי."
לפני שהספיק להבין מה קורה היא הצמידה את הסיכה שהוחבאה בידה לחיבור בין מפרק ידו הימני לזרוע והוציאה משם את אבן החן האדומה - נקודת החיבור שלו הביתה, נקודת החילוץ שלו. הוא הביט בה בתדהמה כששני אנשים לבושי שחורים כמו נפלו מהשמיים כששרשרת כסף קטנה בעלת תיליון של ניב זאב בצבע ארגמן מיטלטלת על צווארם. החץ שנורה עליו היה כל כך מהיר שאם היה ממצמץ הוא היה מפספס אותו.
הוא היה בטוח שהוא אמור להרגיש את הכאב מהחץ, שהוא אמור לשמוע את הקולות שמסביבו... אבל כל מה שהוא ראה היה עיניה הבוכות של איארה.
החיטוט הגס בפה שלו החזיר אותו למציאות, ולפני שהוא הספיק לומר כלום הם הוציאו מתוך פיו מטבע מוכר בצבע תכלת בהיר, שמצויר עליו כתר חצי זהוב חצי כסוף.
"איארה," הוא לחש רגע לפני שהתעלף, כשתחושת הבגידה עוד ממלאת את כל כולו.

יא אין לך מושג כמה חיכיתי שתפרסמי עוד קטע
כרגיל, קטע מעולה עם כתיבה מדהימה ועלילה מעניינית, גם כשמכירים את הרקע של המקום וה'סיפור' אז ממש כיף לקרוא את זה.
וואלה הייתי בהלם מהסוף, הייתי כלכך בטוח שיהיה מוצא, דרך שבה איכשהו הם יצליחו גם לשמור את המטבע וגם להציל את דרייה. והסוף היה כלכך ל א!!! אבל אהבתי, לא את הסוף אלא איך שעשית אותו, שהוא שונה ממה שמצפים, אני לפחות. וכבוד על זה.
אה כן הפסקה האחרונה הייתה פחות מובנת?

נראה לי התיאור של השרשרת צריך להגיע לפני שהם יורים עליו חץ כי קצת מבלבל אם השרשרת על החץ או על האנשים.
ושוב, הכתיבה שלך מדהימה ממש ואני ממש אוהב את התיאורים וממש אהבתי את הקטע ואני ממש אשמח לקרוא עוד דברים שלך (:

מסכימה במאה אחוז. אני מתה על הסדרה הזאת.
זה מיוחד שמצד אחד אלו קטעים עמצאיים ומצד שני הם משלימים זה את זה כמו רשת קורים אינסופי.
מתחחח

קטע מקסיםםםם
הקטע נכתב בצורה מרגשת כמו שרצית רק החלק שבו היא בגדה בו היה מהיר מדי
כאילו כל התהליך עצמו של הסיכה עם הפגיעה ואבן החן ואז בום חיילים למרות שזה אמור להיות בום חיילים כדי שלא יספיק לתקוף חזרה.

אנחנו רוצים דרמה! אנחנו רוצים מתח! אנחנו רוצים מוות!!!
סתם הקטע כתוב מעולה