לא עורך תבכו.
אני אוהב את שרלוט ואני אוהב את פרמינט ואני אוהב את קלורנד ובנינו אני אוהב את כולם.
תאהבו אותם גם אתם.
תקראו את הקטעים של השבוע!!!
תהנו!!!

---

״אוקיי, מה אתה אומר על בית מקלט לפינגווינים? במיוחד תינוקות של פינגווינים?״
שרלוט צפתה בחיוך כשעיניו של פרמינט התרחבו בהתלהבות. אם היה משהו אחד שהאל הזה אהב, זה היה פינגווינים. הוא אפילו הראה פעם לשרלוט את פינגווין המחמד שהוא קיבל במתנה מההורים שלו! (עדיין לקח לשרלוט זמן להתרגל לרעיון שלאלים שלה יש הורים. איך זה שהיא מעולם לא שמעה על זה? כמובן זה נשמע הגיוני - הם היו צריכים להיוולד איכשהו - אבל זה לא אומר שגם להורים שלהם יש הורים? ולהורים שלהם? ולהורים שלהם? לשרלוט היה כאב ראש רק מלחשוב על זה).
פרמינט פתח את פיו להגיב, אבל יד קטנה משכה במעילו לפני שהוא הספיק. זאת הייתה קלורנד, הבת של נאביה וליני. אפילו אחרי חמש שנים, לשרלוט עדיין היה קשה להתרגל לעובדה שהיא דודה עכשיו, ובמיוחד למחשבה ששתי האחייניות שלה הן חצי אלות. גם לשרלוט ונאביה הציעו להפוך לחצי אלות - בדיוק כמו קאלוס. אבל לעומת קאלוס, שתיהן סירבו. המחשבה לחיות לנצח הפחידה את שרלוט אפילו יותר מהמחשבה על למות.
קלורנד לא אמרה כלום, ורק הושיטה לפרמינט פיסת נייר. הוא לקח אותה בהיסוס, ומהבעת פניו שרלוט יכלה להבין שהוא לא ממש יודע מה לעשות עכשיו - בדיוק כמו תמיד. כנראה זאת הייתה הסיבה שפרמינט תמיד היה האופציה האחרונה של נאביה וליני לבייביסיטר.
״אה… תודה.״ הוא הצליח לגמגם במבוכה.
קלורנד הנהנה פעם אחת לפני שהלכה חזרה למקום שממנו באה. שרלוט חיכתה עד שתיעלם מהעין לפני שהיא קפצה על פרמינט. ״תראה לי! תראה לי!״
״היי, תרדי ממני!״ פרמינט דחף לשרלוט את הלחי, אבל עדיין הושיט לה את פיסת הנייר מקלורנד. שרלוט הייתה צריכה להעביר על הציור שקלורנד ציירה רק מבט אחד לפני שהיא נמסה מחמידות.
״אוי, תראה את זה!״ היא קראה. ״היא ציירה אותך עם פינגווינים!״
פרמינט עיקם את האף. ״זה אמור להיות אני? זה לא נראה כמוני בכלל.״
״אויש נו באמת, היא ילדה בת חמש. יש כאן איש קו עם שיער צהוב, מי עוד זה יכול להיות?״
״אני מצליח לחשוב על לפחות עוד חמישה אנשים שעונים להגדרה הזאת.״
שרלוט גלגלה את עיניה. ״אתה כל כך גרוע עם ילדים. זה ברור לגמרי שהיא אוהבת אותך.״
״גם אני אוהב אותה.״ פרמינט מיהר להתגונן. ״זה פשוט ש… טוב…״ הוא השתתק והשפיל את מבטו. שרלוט הייתה בטוחה שאם הוא היה בן אדם הוא היה מסמיק עכשיו כמו עגבניה. שחושבים על זה, זה באמת מוזר שאלים לא יכולים להסמיק. למעשה, היא אפילו לא הייתה בטוחה שהם לא יכולים, בגלל שהיא ראתה את ליני מסמיק לפעמים. אבל באותה מידה, אלים גם לא יכולים לדמם. האם זה אומר שאין להם דם בגוף? ואם זה נכון, אז איך ליני יכול להסמיק? אולי הם פשוט מאוד מאוד עמידים? אבל אז למה פרמינט לא מסמיק?
אלים היו דבר מסובך.
״זה בסדר,״ הרגיעה אותו שרלוט. ״אתה מנסה וזה מה שחשוב. למרות שחשבתי שכבר יש לך ניסיון בילדים?״ כמובן ניסיון גרוע - שרלוט עדיין לא הבינה איך נאביה נותנת לליני להיות הורה אחרי מה שיצא מקאלוס.
״קאלוס הוא סיפור אחר. חוץ מזה, הוא אף פעם לא היה כל כך קטן.״
״אוי, פרמינט, יש לי חדשות רעות בשבילך.״
״נו, הבנת למה התכוונתי.״ פרמינט רטן וחטף את הציור חזרה מהידיים של שרלוט. למרות התגובה הראשונית שלו, הוא עדיין בחן את הציור כאילו היה מדובר ביצירת אומנות במוזיאון. כאילו זה היה אחד מסיפורי האגדות שהוא כל כך אהב. שרלוט חייכה לעצמה. היה ברור שהציור הזה היה חשוב לפרמינט - או זה, או שהוא ממש ממש אהב פינגווינים. אולי בעצם שניהם.
״היי, יש לי רעיון,״ הכריזה שרלוט. פרמינט הרים את מבטו בשאלה. ״מה דעתך להקריא לקלורנד סיפור אגדה? אולי האחד עם הפינגווינים?״ היה ברור שקלורנד רצתה להתחבר אל הדוד שלה. אולי פרמינט לא היה מסוגל להבין את זה עדיין - ואולי הוא כן הבין אבל היה לו קשה מדי לעשות משהו - אבל שרלוט קיוותה שהיא לפחות תוכל לעזור להם לעשות את הצעדים הראשונים.
פרמינט נראה מהוסס למשמע ההצעה. ״את באמת חושבת שזה רעיון טוב?״
״ברור!״ קראה שרלוט. ״תראה, היא ציירה לך פינגווינים! זה בטח אומר שגם היא אוהבת פינגווינים, לא? חוץ מזה, אתה יכול לשטוף לה את המוח בשביל שהיא תוכל להצטרף לכת הפינגווינים שלך.״
״אין לי כת פינגווינים.״
״אתה צודק, אני חושבת שצריך יותר מבן אדם אחד בשביל כת.״
פרמינט עיקם את האף, אבל התעלם מההערה של שרלוט. במקום זה הוא חזר להתבונן בציור. ״אולי אני אנסה באמת.״ הוא מלמל בסוף.
״נהדר!״ שרלוט מחאה בידיה בשמחה. ״אולי גם אני אצטרף אליכם. אני אוכל לעשות קולות רקע, או אולי להמחיש את הציור במשחק! אני שחקנית די טובה, אם יורשה לי להגיד.״
פרמינט נראה מזועזע מעצם הרעיון. ״אין סיכוי. את תהרסי את כל הסיפור.״
שרלוט חייכה. ״אנחנו עוד נראה.״