הגיבור|וריאן, Nanowrimo 2024

הקטע הזה היה כל כך קשה תשאלו את קיילב לקח לנו המון זמן לחשוב מה לכתוב פה כי כל רעיון שהיה לנו לא אהבתי
ואני חייב להגיד
התוצר הסופי
הוא שלמות.
חוץ מזה זה הרבה יותר ארוך ממה שחשבתי שזה יהיה העיקר לוקה אומר שהוא לא יודע מילים.
תהנו ><

---

עד שלוקה הגיע אל בית החולים, כל הגוף שלו כבר כאב. ההליכה מבית הספר השאירה את הריאות שלו דואבות מחוסר בחמצן, אבל הוא עצר רגע מחוץ למבנה בשביל להסדיר את הנשימה. הוא לא רצה שגאמינג יראה אותו ככה, בגלל שעם איך שהוא הכיר את גאמינג, זה היה גורם לו להרגיש רע על כך שהוא גורם ללוקה ללכת את כל הדרך הזאת מההתחלה.
כמובן שלוקה היה יכול לחזור הביתה אחרי הלימודים, במקום ללכת ברגל לצד השני של העיר, אבל הוא תמיד הרגיש יותר בנוח עם גאמינג - בין אם זה היה בבית או בבית חולים.
לוקה נכנס פנימה ועלה שתי מדרגות בכל פעם, להוט כבר לראות את חברו הטוב ביותר. אבל ברגע שהוא פנה במסדרון הוא ראה אחות יוצאת מהחדר של גאמינג. היא שמה לב ללוקה ישר - כנראה הוא היה די בולט, עם השיער האדום שההורים שלו תמיד אמרו שהיה מחריד - וחייכה אליו חיוך מתנצל. ״באת לבקר את גאמינג?״ היא שאלה. ״סליחה, הוא בדיוק נח עכשיו. אולי עדיף שתחזור מחר.״
הלב של לוקה נפל מהמחשבה שגאמינג היה צריך להישאר בבית החולים גם מחר, אבל הוא רק הנהן ופנה להתיישב על אחד הכיסאות שנחו במסדרון, איפה שמבקרים היו יכולים לחכות.
האחות נראתה מבולבלת. ״אתה נשאר פה? אני חושבת שעדיף שלא תיכנס היום.״
״זה בסדר,״ ענה לוקה, והניח את התיק שלו על הרצפה. האחות נראתה אפילו יותר מתוסכלת, אבל הפסיקה להתווכח. לוקה צפה בה נעלמת במסדרון, לפני שהוא נשען אחורה בכיסא ועצם את עיניו. כמובן, הוא היה יכול לחזור הביתה, אבל הוא העדיף להישאר כאן. היה משהו מרגיע בלהיות באותו הבניין עם גאמינג, אפילו אם הוא לא היה יכול לראות אותו.
ולכן, במקום לחזור הביתה, לוקה עשה את מה שהוא תמיד עשה כשגאמינג היה עסוק והוא לא היה יכול לבקר אותו. הוא התחיל להמציא לעצמו סיפורים בראש. את הסיפורים הטובים יותר הוא היה דואג לזכור עד יום המחרת בשביל שיוכל לספר עליהם לחברו בניסיון לעודד אותו. אבל היו גם סיפורים שהוא היה משאיר לעצמו, ולא מספר לאף אחד. סיפורים שעודדו אותו.
היום, הגיבור של הסיפור היה רק נער פשוט מכפר פשוט, לא יותר מיוחד מכל נער אחר בעולם. אבל מסיבה כלשהי, הוא היה המטרה לקללה של מכשפה מרושעת מהיערות המכושפים שהקיפו את הכפר הקטן - המכשפה קיללה את הגיבור בקללה איומה ומפחידה. הגוף שלו יתקמט וידעך, בזמן שנפשו עוד תישאר צעירה. אם יהיה לו מזל, יהיו לו רק עוד כמה שנים לחיות.
אבל כמו כל הגיבורים, גם הגיבור הזה סירב להשלים עם הגורל שלו. ולכן הוא נפרד מהמשפחה והחברים שלו, לא בטוח מתי יראה אותם שוב, ואם בכלל יחזור, ויצא למסע אל תוך היערות המכושפים כשבידיו רק חרב פשוטה ותיק קל עם אוכל ושתייה. הוא עמד למצוא דרך להסיר את הקללה הזאת. הוא לא התכוון לוותר על חייו.
אבל היערות היו מסוכנים, מפחידים, עם עצים מאיימים שענפיהם נראו כמו טפרים חדים של מפלצת, או היללות המרוחקות של חיות פרא שמחפשות טרף קל. היערות המכושפים לא היו מקום לבן אדם כמוהו, ללא שום יכולת קסם.
אבל למרות הסכנה הנשקפת והפחד משתק העצמות, הגיבור המשיך עמוק יותר ויותר בתוך היערות. הוא לא התכוון לוותר.
הוא לא ידע אם הלך כמה שעות או כמה ימים, אבל בסופו של דבר הגיבור נתקל במראה שלא התאים כלל ליערות המפחידים והמאיימים. מולו עמדה אחוזה, שזהרה באור כה בוהק עד שהכאיבה לעיניו. הגיבור לא היה מסוגל לעצור את הסקרנות שלו. הוא עלה במדרגות האחוזה ודפק על הדלת, שאותה פתחה אלפית יפיפיה בעלת אוזניים מחודדות. כשהיא ראתה את הגיבור, היא פלטה נשיפת הפתעה.
״מה אתה עושה פה, נער צעיר?״ היא שאלה. ״אתה ודאי יודע שהיערות הם לא מקום מתאים לבני אדם.״
הגיבור, שהוקל לראות עוד נפש חיה במקום הזה, הסביר לאלפית היפה על המסע שלו. עיניה של האלפית נמלאו ברחמים למשמע הסיפור על הקללה, והיא מיהרה לסמן לגיבור להיכנס פנימה. ״בוא, בוא. אנחנו נעזור לך למצוא דרך להסיר את הקללה. ועד אז, אתה יכול לתפוס אצלנו מחסה כמה זמן שתרצה.״
הגיבור נכנס פנימה בהקרת תודה. המזון והשתייה שהביא לדרך כבר החלו להיגמר, והוא לא ידע מה לעשות במידה ואחת מחיות הפרא ששמע בדרכו תמצא אותו. הידיעה שהיה לו מקום לנוח ולאכול מילאה אותו בהקלה.
הגיבור אכל ארוחת ערב עם משפחת האלפים הקטנה, לפני שהאלפית טובת הלב הובילה אותו אל חדר ריק, שבו מיטה יחידה. ״אתה יכול לנוח כאן.״ היא אמרה בחיוך כנה, לפני שפנתה והלכה.
הגיבור נשכב על המיטה באנחת סיפוק. הוא היה יכול לישון כאן הלילה, באחוזה הזוהרת, ולצאת שוב לדרך עם עלות השחר. הוא לא היה צריך לנסות את מזלו בחוץ מתחת לטפרים המפחידים של העצים.
אבל ברגע שעצם את עיניו, שמע הגיבור יבבה דקה. הוא פקח את עיניו ושמע את זה שוב. כן, זה בהחלט היה קול בכי חלש. ולא רק זה - הקול נשמע אנושי.
הגיבור יצא מהחדר ועקב בשקט אחר הקול, עד שהגיע לחדר מוסתר עמוק בתוך האחוזה. הקול בהחלט הגיע משם. הגיבור הניח את ידו על הידית בהיסוס, מפוחד ממה שהוא עלול למצוא בפנים, אבל כשהדלת נפתחה לרווחה המראה שנגלה לפניו היה של נער, בערך בגילו שלו, שישב במרכז החדר הריק ובכה אל כפות ידיו. מה שהפתיע אותו יותר מכל היה המראה של הנער - כן, ללא ספק, זה היה נער אנושי.
״מה קרה? מה אתה עושה כאן?״ שאל הגיבור, שכן היערות המכושפים לא היו מקום מתאים לבן אדם.
הנער חדל לבכות והרים את מבטו בהפתעה. ״אני גר כאן,״ ענה. ״זה הבית שלי.״
״אבל אתה בן אדם, והיערות המכושפים הם לא מקום לבני אדם.״
״נולדתי כאן, באחוזה הזאת,״ סיפר הנער. ״אבל המשפחה שלי מתביישת בי, בגלל שהם אלפים ואני נולדתי בן אדם. לכן הם מסתירים אותי, כאן בחדר הזה, במקום שבו אף אחד לא יוכל לדעת שאני קיים.״
למשמע הסיפור, חזהו של הגיבור התמלא בזעם. הוא נכנס אל תוך החדר ותפס בידיו של הנער בעדינות. ״בוא נברח מכאן,״ הוא אמר, ״אתה ואני. ואחרי שאסיים את עיסוקיי כאן ביערות, אקח אותך איתי חזרה אל הכפר. אתה לא תצטרך יותר להסתתר כאן לבד בחדר חשוך.״
הנער היה מופתע מההצעה, אבל הסכים. באותו לילה, השניים התגנבו החוצה דרך החלון, מבלי להגיד להתראות למשפחת האלפים הקטנה שגרה בפנים, ובידיהם רק חרב פשוטה ותיק מלא במעט מזון ומים.
הגיבור סיפר לנער על הקללה שהמכשפה הטילה עליו, והנער, שגדל ביערות והכיר אותם, הציע שהם ילכו לעיירת הפיות וינסו לשאול אותם לגבי הקללה. הרי הפיות היו מומחים בקסם, אם היה מישהו שידע איך להסיר את הקללה - זה הם.
הנער הוביל את הגיבור אל העיירה הקטנה, ובדרך הצליח להתחמק במיומנות מכל חיה טורפת שהייתה יכולה להיתקל בהם, והראה לגיבור את כל הפרחים היפים שעברו על פניהם.
לבסוף הם הגיעו לעיירה, שהייתה בקושי גדולה יותר מהחדר של הגיבור חזרה בכפר. ברחובות העיירה התרוצצו אנשים קטנים בעלי כנפיים בצבעים שונים - פיות, כמובן. כשהם ראו את שני המבקרים החדשים, התחילו התלחששויות ומבטים חוששים. הרי היערות המכושפים לא היו מקום מתאים לבני אדם. בסוף בן פיות זקן אחד בא לקבל את פניהם, ושאל אותם מה הם מחפשים.
הגיבור הסביר לזקן על הקללה, והזקן עצר לרגע לחשוב, לפני שענה. ״הדרך היחידה לבטל את הקללה שהוטלה עלייך היא לשכנע את המכשפה שהטילה אותה להסיר אותה.״ הוא ענה. ״אני לא יכול לעזור לך למצוא את המכשפה שאתה מחפש, אבל כדאי שתנסו בשבט הקנטאורים מהדרום. הקנטאורים ידועים בשל אהבתם לידע. אם יש מישהו שידע למצוא את מה שאתה מחפש, אלו יהיו הם.״
הגיבור הודה לבן הפיות הזקן, והשניים שוב יצאו אל הדרך. הנער, שידע היכן שבט הקנטאורים נמצא, הוביל את הדרך פעם נוספת, הראה לגיבור איך לזהות פירות אכילים ביער ואיך להקים מחסה ללילה.
רק בבוקר למחרת השניים סוף סוף הגיעו אל השבט. הקנטאורים היו יפיפיים, בעלי חלק עליון של אדם וחלק תחתון של סוס. הם כמעט ולא הבחינו בשני המבקרים החדשים, ורק דהרו מסביב בחיפוש אחר פיסת המידע החדשה שילמדו. רק קנטאורית צעירה אחת עם פרווה שחורה כלילה שמה לב שהם שם, ובאה לקדם את פניהם.
״ומה אתם עושים פה, בני אדם?״ היא שאלה בקול חביב. ״אתם ודאי יודעים שהיערות הם לא מקום מתאים לבני אדם.״
הגיבור סיפר לה על הקללה, והסביר לה מה הם חיפשו.
״אה, אתה בטח מתכוון למכשפה האדמונית. היא אוהבת לגרום לצרות. כדי למצוא אותה, כל שעליכם לעשות הוא ללכת על גדת הנהר, עד שתגיעו למקום שבו המים לא זורמים. היא תהיה שם.״
הגיבור הודה לקנטאורית הצעירה על עזרתה, והשניים שוב יצאו לדרך. הפעם הנער נראה מבולבל בדיוק כמו הגיבור - גם הוא מעולם לא שמע על נהר שבו המים לא זורמים.
הם לא ידעו אם עברו ימים או שבועות, והגיבור שם לב בדאגה שהקללה התחילה להשפיע - שיערו הכהה החל להלבין, והעור בכפות ידיו החל להתקמט. הוא נמלא בכל כך הרבה הקלה כשהגיעו ליעדם, שאפילו לא הספיק להתפלא ממראה המים העומדים בנהר.
ושם, מרחפת מעל המים, הייתה אישה צעירה בעלת שיער ארוך ואדום. המכשפה האדמונית. היא חייכה כשראתה את השניים מתקרבים, ממש כאילו ציפתה לבואם.
״ברוך הבא אל היערות המכושפים,״ היא קיבלה את פניו של הגיבור בתנועת ראווה. ״אני יודעת מדוע הגעת, ואני כאן בשביל להציע לך עסקה. אני אסיר ממך את הקללה, ולא תצטרך לדאוג משיער לבן או מקמטים בעור במשך שנים רבות. אבל בתמורה, אני אבקש רק משהו אחד. את הזכרונות שלך מכל מי שאתה אוהב.״
למשמע דבריה, הגיבור היסס. הנער, ששם לב להיסוס של הגיבור, ניסה להרגיע אותו. ״זה בסדר. זאת עסקה טובה. תגיד כן.״
למראה התקווה בעיניו של הנער, הגיבור הגיע להחלטה. הוא פנה חזרה אל המכשפה האדמונית והכריז את תשובתו. ״אני מסרב.״
המכשפה האדמונית רק חייכה, כאילו ידעה שזאת עומדת להיות התשובה של הגיבור, ונעלמה. הנער הסתכל על הגיבור, בעיניים קרועות לרווחה. ״למה סירבת? מה הטעם בזכרונות, אם לא תחיה בשביל לזכור אותם?״
״מה הטעם לחיות, אם לא בשביל האנשים שאני אוהב?״ ענה לו הגיבור, ואז חייך והושיט את ידו אל הנער. ״קדימה, עדיין לא קיימתי את החלק שלי בעסקה. בוא נחזור הביתה.״
״אתה עדיין פה?״
לוקה פקח את עיניו, וראה מולו את האחות ממקודם. הפעם היא באמת נראתה מודאגת.
הוא חייך בהתנצלות והרים את התיק מהרצפה. ״אני מצטער. אני אלך.״ הוא הבטיח.
הוא הרגיש את העיניים של האחות שננעצו בגבו כשהלך. הוא היה כל כך עסוק בסיפור שהוא אפילו לא שם לב שהשמש כבר החלה לשקוע. הוא יצטרך לחזור הביתה בחושך היום.
לוקה חשב שוב על הסיפור שכתב במוחו, ושמר אותו עמוק בזכרונו. הוא ידע כבר שאת הסיפור הזה אף אחד אחר לא ישמע.
הסיפור הזה נועד בשביל עצמו.

הקטע של לוקה!!! סוף סוף!!!
וכמובן שהוא עוסק בגאמינג. כל הקטעים עוסקים בגאמינג. לוקה הוא הדמות הראשית? איזה לוקה? רק גאמינג עכשיו. הוא רודף את כולם, ובעיקר את האופה עם השיער האדום האהוב על כולנו.
ממש התרגשתי לגבי הקטע הזה כבר בהתחלה כי מן הסתם זה הקטע של לוקה אז זה בטח עומד להיות מדהים, ואז קראתי את זה ואמג. אני אוהב את מה שעשית עם המבנה שלו והצורה שבה סיפרת את האגדה ואת איך שאתה כותב אותם!

גאמינג מזדהה
אופס

זה כל כך חמוד. הם כל כך חמודים. אני רוצה חברות כמו שלהם! זה כן נהיה קצת עצוב כשאני חושב על העובדה שגאמינג לא ממש נהנה כל הזמן מהביקורים התמידיים של לוקה ובינתיים לוקה עצמו יושב במסדרון בחוץ ולא מודע לרגשות של גאמינג בכלל.
הם ראויים ליותר ><

הם טועים מאוד. הוא נראה כמו העגבניה הכי טעימה שראיתי.

W אחות

זה קצת מטריד בצורה חמודה. אני אוהב את זה.
גאמינג הוא תרופה לכולם חוץ מעצמו וזה מצחיק כי הוא האחד שהכי צריך תרופה.

זה קצת מפריע לי שיש שני ו החיבור כל כך קרוב אחת לשניה. אולי כדי לשנות את הראשונה ל"או אם בכלל יחזור"?
אבל לא קריטי

נכון מאוד!!!

הוא קרא לאלפית יפיפיה ולוקה הוא משפחה של האלפים האלה אז הם נראים דומה וזה אומר שגאמינג חושב שלוקה יפה. קאנון. אני מחליט.

אני מנסה לדמיין איך נראית האחוזה הזוהרת הזו אבל כל מב שאני יכול לחשוב עליו זה קרני לייזר זוהרות כמו בסטארוורס

אני רוצה לחבק אותו :<
יש בזה משהו קצת אישי, לדעת שככה לוקה בחר לתאר את עצמו בסיפור שלו. כל העניין שהוא מודע לזה שהוא בחדר שמוסתר עמוק באחוזה כאילו כולם מתביישים בו, ושהוא בוכה בכי שחזק מספיק כדי שיגיע רק לאוזניים של גאמינג ולא לשל אף אחד אחר. יש בזה משהו יפה גם מילולית וגם מטאפורית, כי גאמינג היה האדם הראשון שבאמת שם לב עד כמה לוקה לא היה הבסדר והיה צריך עזרה (כלומר, שמע אותו בוכה) והציע לו מחסה (זמם לברוח איתו).
אני אוהב כמה זה אותנטי ויפה ואמיתי

קצת צבוע, אתה לא חושב?

גם כשהוא כועס הוא עדין איתו D:
גאמינג הוא ממש הנסיך על הסוס הלבן של לוקה.

אוי ואבוי.

זה משפט כל כך יפה

הביתה!!!
זה גם הבית של לוקה D:

ובשבילי

זה היה קטע כל כך חמודדדד אני אוהב את זה. המבנה של האגדה הרגיש כל כך נוסטלגי ונעים, והסיפור עצמו גרם לי לחייך כל כך הרבה. אני אוהב את שני האידיוטים האלה בכל הלב שלי.
לא רציתי שהקטע יגמר ><