ריצת פחד חייו|| יעל שרה

[יעל שרה]

בס"ד

שלום לכם, הרבה זמן לא פרסמתי יצירה חדשה ולא רק כי התמקדתי בסיפור (הגמור!) שלי, אלא גם כי הייתי עמוסה אבל בעיקר כי פשוט לא מצאתי מה לכתוב, לא מצאתי בפנים משהו שאני רוצה להגיד לעולם, התחלתי בערך חמש סיפורים לפני שפרסמתי את זה, חלקם התקדמו יותר וחלקם פחות אבל את כולם נטשתי לבסוף, לא היה לי מסר להעביר באמצעותם, לא היה בי משהו שבער לצאת בניגוד גמור לתחושה שאני ממש ממש רוצה לכתוב ולפרסם כבר משהו, הייתה בי תחושת דחיפות לכתיבה ולא היה לי מה לכתוב, מתסכל כל כך.

המדף שלי
404 מילים

הוא רץ.
הוא בורח.
הוא לא יודע ממה, הוא יודע שזה רודף אחריו, הוא יודע שהוא לא רוצה לפגוש בו, הוא יודע במעורפל למה. הוא יודע שזה יכאב.
הוא רץ מתוך טירוף, לא מסתכל קדימה, רק אחורה, לראות שמה שרודף אחריו לא משיג אותו, לא פוגש אותו.
הוא לא יודע למה זה רודף אחריו.
למה למה למה
המילה מכה בו בקצב הלמות ליבו המהיר, מהיר מידי אולי, הוא חושש שיתעייף, שיפול.
אין לו יעד מוגדר, רק לברוח, לרוץ, לרוץ עד שימצא מקום להתחבא, מקום להתחמק, מקום בו לא יוכל לפגוש את זה.
הוא לא רוצה כאב.
הוא בורח ממנו.
הוא רץ.
רץ.
הוא מועד, מסתבך, מתלכלך מאדמה, הוא לא בודק במה נתקל, זה לא משנה, הוא בודק שהרודף לא משיג אותו, הוא רחוק, זה טוב.
הוא קם, מלוכלך, לא מתעכב, ממשיך, הוא רץ מתוך פחד, בעתה, בהלה.
האנדרנלין מופרש, לוקח את כל הגוף איתו הלאה, רחוק מאותו דבר, לא נותן לו לשמוע את צעקות הרודף אחריו, הוא שומע רק את דפיקות הלב המשתוללות.
הרגליים מורמות, מדלגות במהירות כמעט בלתי אפשרית מעל הארץ, כמעט מתעופפות, הלב מתאמץ לספק להן חמצן שיעבדו מהר.
מהר יותר.
מהר מהר מהר
הוא לא חושב, הוא לא מצליח לחשוב, הוא לא נח, הוא לא עוצר, הוא רץ, אין לו זמן לחשוב, אין לו יכולת לחשוב.
הקורטיזול הצטרף מזמן, עוזר לו לשרוד גם אחרי זמן רב בו רץ מבלי הפסקה, אבל עוד מעט גם בזה הוא לא יעמוד, הוא חייב למצוא מקום להתחבא רגע. רק רגע.
הוא חייב להתחבא.
הוא רץ.
הרודף לא נראה כמתעייף.
לרגע התחמק ממנו, לרגע לא נראה לעיניו, לרגע התחמק ממנו, חשב שהתחמק ממנו, לרגע נח.
ברגע שלאחריו התנער מאשליותיו שהצליח להתחמק מזה, הוא לעולם לא יצליח.
הוא ממשיך לרוץ.
הוא רץ במעגלים, הוא בקושי שם ליבו לכך, הוא בורח, לא משנה לאן.
"חכה! עצור! אנחנו חייבים לדבר!!!"
צעקות רודפו האלמוני מגיעות אליו מעבר לרעש והשקט של בריחתו.
הוא יגע, הוא רוצה להפסיק לרוץ, אבל הוא מפחד.
הוא מאט, ריצתו נחלשת, הוא לא מסוגל להמשיך עוד.
"עצור!!!"
הוא משיג אותו.
הוא משיג אותו.
זה מסוכן. זה יכאב.
הוא נרתע לאחור, מרגיש את האנדרנלין מתחדש בגופו, מרגיש את חושיו מתחדדים, מרגיש את רגליו וליבו מותשים.
הוא נעמד מול רודפו, זיעת הריצה וזיעת הפחד שוטפת את גופו כשני מפלים, הוא מבוהל.
הרודף שלו לא מתקרב אליו יתר על המידה, רק מישיר אליו מבט, שטוף זיעה גם הוא.
הוא כושל לאחור, הוא נופל, הוא מבועת, הוא מחזיר מבט לאותה דמות הנשקפת אליו כמראה, אל עצמו.
הוא עוזר לו לקום.

[Sam I am]

בתור התחלה, אני מעריצה אותך על היכולת להמשיך הלאה. אני נכנסתי לדיכאון רציני אחרי שסיימתי את אוויר חם :(
וואו, איזה קטע
הבחירה בלעשות אנטרים ומשפטים קצרים יחסית מציונת, זה מדגיש את תחושת הבהילות שלו.
אשמח לקרוא עוד מזה.
צום קל ומועיל וחג שמח :)