דור יחיד מסוגו|| יעל שרה

[יעל שרה]

בס"ד

הסיפור הזה נכתב לתחרות כלשהי בנושא ספרות ספקולטיבית (ומסיבה זאת הוא כל כך ארוך), זאת סוגה (ז'אנר- עברי דבר עברית!) שמעולם לא יצא לי להתנסות בה ורציתי לראות את כוחי בנושא, לקח לי הרבה זמן לכתוב אותו ולא תמיד הייתי בטוחה שאני יודעת מה אני רוצה להגיד. בנוסף, הייתי במחסום כתיבה קטן וזאת גם הסיבה למה עדיין לא כתבתי את הסיפור שהבטחתי לכם אשר היה צריך קצת להבהיר את הסיפור הקודם. בעז"ה יפורסם בקרוב (אולי).
אתמול סיימתי ושלחתי אותו והיום החלטתי לפרסם אותו גם פה, תגובות בונות ישמחו אותי מאוד.
הסיפור נכתב עם מספר פונטים שונים (כמה מהם של המיזם המדהים אות.חיים), במקור, בכל פעם שדמות כלשהי כותבת משהו זהו בכתב יד שונה, לצערי פה אין לי אפשרות לכך ולכן אני אסמן זאת בכתב נטוי, מקווה שזה לא יהרוס את חווית הכתיבה ומי שרוצה לקרוא את הסיפור על גופניו השונים מוזמן לבקש ממני את קובץ הוורד ואת הקישור לגופנים.
המידע בסיפור לוקח מאת הפרק "איך לעשות דרקון" בהסכת (שוב- דברו עברית!) "התשובה" וכן מפרק ההמשך "איך לעוף".

המדף שלי
2,230 מילים


במקום אחר, רחוק מאוד מכאן, לאחר שבני האדם הפכו כל פלנטה אפשרית לכדור הארץ נוסף:

"אבא, אני רוצה דרקון."
מורן נשענה על שולחן המבטח הגבוה והצר למול ליאור, אביה.
"דיגי לא מספיק בשבילך?"
בובת הדרקון שהוריה קנו לה כשהייתה ילדה ופנתה אליהם בבקשה זהה כבר מזמן נהרסה ובוודאי לא מתאימה עתה, כשהיא בת עשרים ושלוש.
"לא מצחיק." אמרה על אף שחיוך ריחף בזוויות פיה.
"אני רוצה דרקון אמיתי, אני רוצה שתביא לי דרקון."
"אם דרקונים לא קיימים, מאיפה אני אביא לך אותם."
"מאיפה שאני באתי."
"מהבטן של אמא שלך?"
"לא, מהמעבדה."
הוא מצמץ לרגע, מופתע.
"יש הבדל גדול בין להנדס עובר לבין להנדס דבר שלא קיים כלל. חוץ מזה, במקרה שלך לא אנחנו הנדסנו אותך, היינו רק סטודנטים צעירים, היינו רק לעזר."
"זה לא משנה אבא, אבל לצורך הדוגמא- מאיפה שהבאתם את נוי."
"ההבדל הוא עצום, דבר ראשון, הנדסנו רק חלק קטן מהרצף הגנטי שלכם על מנת שלא יתממש אצלכם הפגם שאני ואמא נושאים, זה לא אותו דבר כמו להנדס יצור שלם, אין לי את היכולות הדרושות לכך."
היא ידעה את זה כמובן, היא ידעה שאסור להתערב במטען הגנטי מעבר להכרחי ולאחר שנחשף קיומו של צבא האדם החוקים בנושא הפכו לנוקשים. היא שמעה מספיק פעמים על שטוב שהם לא התערבו בשאר תכונותיהם, שיצאו להם ילדים מדהימים שלא היו מחליפים לעולם, אף על פי שהייתה להם את היכולת.
"אבא, אם אפשר להכחיד כל פגם גנטי שנוצר אי פעם, ליצור חיות ממושמעות עד כדי בחילה וצבא שלם מאנשים משופרים כביכול, אם אפשר ולו לנסות לשלב בין גוף אדם לבינה מלאכותית, אז בטח אפשר גם ליצור יצור חדש. חוץ מלפגוש את אשתך, להנדס איתה חמשת ילדיכם לאורך התקדמות הלימודים והקריירה ולהנדס עוברים של אנשים נוספים, אתה עוסק במעבדה במחקר, זה יכול להיות המחקר שלך."
"מחקר פיראטי."
היא נעצה בו עניים.
"את כבר בן אדם בוגר מורן, את יכולה להבין שזה בלתי אפשרי."
היא המשיכה לנעוץ בו עניים.
"את מבינה מה את מבקשת ממני ומאמא?"
היא הנהנה, עינה עוד תלויות בו.
"מה את רוצה?" אמר בליווי אנחה.
"אפשר דף וכלי כתיבה?" ביקשה מחלל האוויר.
לאחר רגע הופיע מולה דף לבן חלק ועט פיילוט.
"תודה" היא חייכה אל עבר הרובוט, היא אהבה להיות נחמדה למכונות.
דרקון:
גוף לטאה, אבל גדול יותר, הרבה יותר, מספיק בשביל שאני אוכל לרכב עליו. כנפיים, לא משנה כמו של איזה חיה, אבל שיראה נורמלי. יכול לירוק אש (הכי חשוב). טפרים (לא חובה, אבל זה מגניב).
ליאור סובב את הדף אליו ולקח את העט.
צריך דנ"א של: לטאה, פרה, צלופח חשמלי, ציפור/עטלף/משהו עם כנפיים, (חתול כלשהו?).
הוא לקח דף נוסף והחל לשרבט ולכתוב עליו דברים נוספים שאביטל לא ניסתה להבין.
היא החליטה לתת לו את הזמן להחליט.
"באטרקאפ, אני רוצה ללמוד."
היא זרקה שוב לחלל האוויר, מתקדמת לעבר פינת העבודה הקבועה שלה- הספה. כפי שציפתה, כשהגיעה לשם כבר עמד המחשב האישי שלה על השולחן, יחד עם השייק הקבוע שלה ומספר חטיפי בריאות, באטרקאפ החליטה לבד בכל יום מה לספק לה לנשנש בזמן שהיא לומדת על פי שאר הארוחות שלה באותו יום, כבר אחת עשרה שנה והיא עדיין לא הביאה לה שוקולד מבלי שביקשה במפורש.
"דרך אגב, אני חושבת שכדאי להחליף לך את השם, קראתי עוד כמה ספרים טובים בזמן האחרון, את יכולה לבחור בעצמך איזו דמות הכי אהבת."
"לי אין העדפה אישית, אעשה כל מה שתרצי. אבל אוכל לעזור לך לבחור."
הציות הכנוע שלה וההתלהבות שלה לעזור לפעמים עצבנו.
היא שקעה עמוק לתוך הקורס "מתמטיקה מודרנית בראי הבינה המלאכותית", היא נרשמה לתואר במתמטיקה רק בגלל שהתחום היה נראה לה מגניב, היא בוודאי לא לקחה אותו ברצינות המספקת, אבל עד כה קיבלה ציונים סבירים עד טובים, כולם סביבה תהו אם יש לה עתיד בתור מתמטיקאית וזהו אכן התחום המתאים לה, אותה זה לא עניין, במקרה הכי גרוע תעשה משהו אחר בחייה, יש עוד זמן להחליט בנושא.
"אבא שלך מנסה להגיד לך משהו, אם את רוצה להמשיך להתעלם ממנו אגיד לו שאת לא פנויה עכשיו, אבל אני חושבת שכדאי שתקשיבי לו."
היא מצמצה, היא אפילו לא ראתה שהתחיל להחשיך, אולי כדאי לאכול ארוחת ערב.
"כן אבא?"
"חשבתי על זה, התייעצתי הרבה עם אמא."
היא שתקה, מחכה.
"גם אם נצליח לעשות את זה, ייקח לנו הרבה מאוד זמן, אמא מניחה שעד שנצליח את כבר תתחרטי ותבקשי ממנו לזרוק את הכל ולהשמיד ראיות, דבר שמאוד אשמח לעשות."
"זה אומר שכן?"
"אמא חושבת שכרגע כדאי להגיד לך כן, אבל בתנאי שתעזרי לנו ככל יכולתך."
"אני סטודנטית לתואר ראשון במתמטיקה, לא פרופסור להנדסת ביולוגיה."
"אז הסטודנטית היקרה שלנו מוכנה לקחת מחר יום חופש בשביל לעזור בדבר מה פעוט לפרופסורים להנדסת ביולוגיה?"
"טוב נו, במה אתם צריכים עזרה?"
הוא הרים מולה את רשימת המכולת של הדנ"א שהם צריכים.
"נו שוין."
למחרת, הקול המתלהב של באטרקאפ העיר אותה, בדיוק הזמן כמו תמיד, לרגע ציפת לראות את השעון השחור מורה על השעה, היא תמיד אוהבת לדעת כמה שעות שינה הייתה צריכה באותו יום, אבל לאחר רגע נזכרה שהיא בחדר ילדותה ולא בדירה. לאחר רגע נוסף זינקה מהמיטה בהתרגשות והתארגנה במהירות, החיוך דבוק על פניה.
"מוזיקה!"
מוזיקה מחרישת אוזניים כפי שהיא אוהבת החרישה את אוזנייה והדביקה אף יותר את החיוך על פניה, היא עדיין לא הייתה בטוחה מה השעה וכמה זמן ישנה ובעיקר לא הייתה בטוחה האם ההורים שלה עוד ערים, לבאטרקאפ לא הייתה גישה למכשירים שבחדר שלהם.
באמת הגיע הזמן להחליף לה את השם.
היא פתחה את הפלאפון והופתעה, תוהה למה באטרקאפ החליטה שהיא צריכה לקום עכשיו, ואיך זה שהיא עדיין הרגישה שזאת השעה הנכונה לקום.
"בוקר טוב מורנוש." אמא שלה, אביטל, התפרצה אל החדר.
"יש לנו הרבה דברים לעשות היום."
"נכון נכון נכון!"
לטאה- הבסיס, מהאוסף של אביתר.
"ארוחת בוקר והתחלנו בנסיעות, אבל לפני כן כדאי לקחת מהלטאות"
"אבל ממש אכפת לו כשנוגעים באוסף ההזוי של החיות שלו."
הן עמדו מול הדלת של החדר של אביתר, מורן חששה להיכנס, הוא לא אוהב שנוגעים בדברים שלו, בטח בחיות שלו.
"הוא יבין, את צריכה את הלטאות שלו, ואנחנו לא נעשה להן כלום במילא, אבל אם את רוצה, עלי הוא לא יכעס, אני אכנס." אביטל חייכה אליה.
"תודה, אמא" היא חייכה אליה בחזרה.
ציפור- לא משנה איזו, נוכל להתאים בכלים במעבדה.
היא הסתובבה בבית, לא היה בו אף אחד מלבדן, היא הרגישה שהוא ריק מידי.
"איפה אבא?"
"אבא הלך להביא לך."
"הלך להביא מה?"
"נוצה"
"מאיפה?"
"מהתוכי של השכנים."
"אז פשוט נחכה לו?"
כשליאור נכנס ובידו שתי שקיות שיין התנפלו עליו שתי הנשים.
"הם ממש שמחו לתת לי את הנוצות שלו, הילדים שלהם לא היו מוכנים לזרוק את זה ולא היה להם מה לעשות איתן."
חתול- לא חובה בכלל, לא ברור אם יהיה משהו לעשות איתו, אבל אפשר לנסות ולהשיג של חתול בית.
בשקית נוספת שהחזיק היה משהו שנראה כמו כדור גומי שעוותה צורתו ואכן זה מה שזה היה.
"זה כדור שחתול לעס אז לקחתי, אם לא יועיל כנראה שלא יזיק."
אחרי ארוחת הבוקר הם נכנסו לרכב, שותקים, מהורהרים.
"אז למה את בכלל רוצה דרקון?"
"לא יודעת, כי זה מגניב?"
"אני לא רוצה לעשות משהו אם אין לו סיבה אמיתית."
"לא יודעת, אני מרגישה שאני רוצה, אני לא באמת יודעת מה אני רוצה."
היא שתקה רגע.
"אני חושבת שאני רוצה דרקון, אני רוצה אותו בשביל צורך מסוים שלי, אבל אולי אני טועה."
הגלגלים המשיכו להתגלגל בשקט על האספלט השחור.
ביציאה מהשכונה נראה שלט גדול:
כפר רענן
השלט, כמו כל הכפר, היה מעוצב כך שישווה תחושה כמה שיותר כפרית, אבל בעקבות עיצוב הבתים הפרטיים ואופי התושבים במקום, הוא נקרא בפיהם "השכונה". הוא הוקם על ידי חבורה של אנשים שהדבר היחיד המשותף בניהם היה שהם עשירים מאוד ושהם רוצים לתת לילדיהם מרחבים לגדול בהם, לפחות על פי דבריהם. מרחבים אכן היו בשכונה, והרבה מאוד צמחייה וירוק, אבל היא תהתה האם זאת אכן הסיבה האמיתית.
היא, כמובן, כונתה בפי כל "המשוגעת של השכונה".
פרה- ברפת הקרובה אלינו.
הגלגלים המשיכו להתגלגל באותה הדממה עד אשר הגיעו לבניין לרפת הקרובה ביותר אליהם.
גדר גדולה הקיפה שטח זרוע עשב וחציר, הפרות רעו בו במין שלווה שעוררה חוסר נוחות בצופה ובמראה שהיה מיועד להיות פסטורלי, אך הגדר המסיבית קלקלה את התמונה וגרמה לתהיות מדוע היא נמצאת שם ומפני מה היא שומרת. הם נכנסו לביתן קטן אשר היה מיועד למנוחת העובדים במקום, אך בוודאי לא היה בשימוש תדיר. היום הרפתן היה שם, הם ביררו מראש באלו שעות. הביתן היה נעים מבפנים, כורסאות נוחות היו מפוזרות שם, תמונות שונות היו תלויות על הקירות לצד טלוויזיה גדולה, ויסות הטמפרטורה הנשיב עליהם רוח נעימה שהתאימה לשדה הפתוח, אף על פי שלא הצליח לסלק את ריח הפרות, הביתן היה מעוצב שחור-לבן שהיה דומה לדוגמאות על עורה של פרה.
איש רזה וצעיר נחפז לצאת מהדלת שככל הנראה הובילה לשירותים.
"שלום, אתה הרפתן?"
"בוודאי"
למשך רגע עמדה באוויר אי נעימות.
"מה אתם צריכים?" הוא שבר את השתיקה.
"רק דגימת דנ"א לצורכי מחקר."
"של פרה?" הוא היה מופתע.
"של פרה" אביטל אישרה.
"למה? כלומר-" הוא התחיל לגמגם "רוב האנשים חושבים שאלו סתם יצורים גסים וחסרי חן, עוד לא פגשתי מישהו שראה את היופי שבהן-" הוא הסמיק במבוכה, אבטיל חשבה שבצדק "-כלומר, כל מה שהן עושות זה לאכול ולהוציא לאוויר גזים." הוא נשם עמוק "נכון שהגזים מועילים לנו ושנעשים מחקרים עליהם אבל לא צריך בשביל זה דנ"א של פרה."
למען האמת, זה בדיוק מה שהם היו צריכים, חיה שמסוגלת לפלוט את הגזים האלו.
"יש לך בעיה להשיג בשבילנו דנ"א של פרה?"
"לא, זה בסדר, אתם יכולים פשוט ללכת לפרות." הוא נתן בהם מבוהל "אני אלך, זה בסדר."
היא משכה בכתפיה ויצאה אחריו יחד עם ההורים.
הוא ניגש בצעד רחב לפרה מסוימת והתחיל להאכיל אותה, הוא כבר לא נראה חושש ומבוהל, נראה שהפרות השרו בו ביטחון.
אחר זמן מה שהם צפו בו מאכיל את הפרה בסבלנות הוא חזר אליהם עם גוש של עשב לעוס.
"הנה הדנ"א שלכם, תעשו איתו מה שתעשו." הוא הצליח להשחיל חיוך.
"אבל למה רוק?"
"רצית דנ"א, לא?"
"בורות" מלמל אביה, היא לא ידעה אם הרפתן שמע אותו.
הוא פתח שקית שיין נוספת, תמיד טען שאלו השקיות הכי מתאימות והכניס לתוכה את הגוש חסר הצורה והרטוב.
צלופח חשמלי- אפשר להשיג בגן החיות.
הגלגלים נשאו חרישית את המכונית הגדולה, המותאמת למשפחתם, והוסיפו להתגלגל, מתקרבים במהירות לעבר גן החיות. בתוך הרכב לא היה שקט, בזמן הנסיעה הקצר הם הספיקו להחליף מספר נושאי שיחה, רובם לא על הדברים החשובים באמת.
"אז אנחנו צריכים את החלק שבצלופח שמייצר ופורק חשמל כדי שהדרקון יוכל לחשמל את הגזים שהוא פולט כמו הפרה ותיווצר אש?"
"בערך, כן."
הרכב עבר בעד הבודק האוטומטי, חנה במקום המיועד לכך, דומם את מנועו ופתח את הדלת, הם השאירו ברכב כל דבר אשר עלול לתעד את מעשיהם ויצאו אל החום הכבד.
הם פנו לאזור האקווריום, עוברים לצד כלובים של מים ובהן חיות מים רבות ומגוונות, אף אחד לא היה באזור, הם לא עצרו להסתכל על החיות, הם כבר הכירו את מבנה גן החיות ואת החיות שבתוכו, את כולן, הם הגיעו לשם לעיתים קרובות כשמורן הייתה קטנה.
הם צעדו לעבר המקום היחיד שבו לא היו מעולם, המקום שממנו הזהירו לא מעט את המבקרים שלא להיכנס אליו ולא נעלו אף פעם כיוון שהניחו שאף אדם שפוי לא יכנס לשם, או לפחות כך אמרו המדריכים בכל פעם שילד ניסה לפתוח את הדלת הזאת ולפעמים גם הצליח.
זה היה המקום אליו העובדים זורקים את הגופות של החיות לאחר שמתו, שם היו התנאים הטובים ביותר להתכלות מהירה ביותר של גופה.
ההתכלות אכן מהירה ביותר ולכן הגופות אינן ממלאות את כל החדר ותמיד יש מקום לעוד אחת, אבל לצערם של עובדי גן החיות ולשמחתה של מורן, הצלופחים אינם שורדים טוב בשבי ותמיד כשהגיעו הם שמעו שבדיוק מת להם צלופח אחד.
זה אומר שגם בדיוק עכשיו מת אחד.
ואף אחד משלושתם לא התנדב להיכנס לשם ולהוציא חלק מהצלופח.
הם פתחו את הדלת של החדר ומיד נרתעו מהצחנה העזה, והצלופח היה שם, במרחק נגיעה. בעודה מתחלחלת ומנסה כמה שפחות לנשום, מורן משכה יד וקירבה ומשכה אותו לכיוונם, הוריה, בהבעה לא פחותה של סבל, התקרבה לעבר החיה ומורן התרחקה במהירות ולא ראתה מה בדיוק נעשה שם על ידם, אבל לאחר רגע הדלת נסגרה ואביה, גאה, החזיק עוד שקית מלאה.
"יש לנו כל מה שאנחנו צריכים! אנחנו למעבדה ואת תאלצי לחכות עד שנסיים, זה ייקח הרבה זמן, במקרה הטוב חמש שנים."
"זה בסדר אבא, תודה ענקית לשניכם!" היא קפצה בהתרגשות.
את החיוך שלה אף אחד מהסיור שהגיע מיד לאחר מכן לא פספס.
*****
"למה לא? המשוגע של השכונה עם המשוגעת של השכונה, ברור שאתם צריכים לפחות לנסות."
לביא נענע בראשו.
"אני לא מחפש משוגעת, אני לא צריך מישהי שתציע שיגעונות, אני צריך מישהי שתקרקע את השיגעונות שלי, חוץ מזה, היא הרבה יותר משוגעת ממני, זה לא יעבוד."
"תנסה, מה אכפת לך? מקסימום תחתוך אחרי דייט אחד."
"אני לא יודע מה להגיד."
"שכן."
הוא נאנח.
"טוב, בסדר."
היא אכן הייתה יותר משוגעת ממנו, הרבה יותר, היא אפילו לא הכחישה את השמועה שהיא יצרה דרקון אבל הוא לא חתך אחרי הדייט הראשון.
וגם לא לאחר מכן.
הוא בדיוק היה איתה כשהשיחה נכנסה.
"אבא?"
"כן? בואי!"
"למעבדה?"
"כן, ממש חשוב שהוא יעבור החתמה."
"הוא?"
"הדרקון שלך, נו, בואי!"
"לא האמנתי שזה באמת יקרה!"
"גם אני לא, זאת הסיבה שהסכמתי לכך, אבל עכשיו הוא באחריותך, בהצלחה."
היא עלתה במהירות לרכב עם דמעות בעיניים, מאושרת לחלוטין, מתאפקת שלא לצרוח.
הוא אהב לראות אותה מאושרת.
"איך תקראי לו?"
"דור"
"אירוני"
היא חייכה אליו על שהבין, הרי הדרקון יחיד מסוגו, לעולם לא יהיה שוב יצור שכמותו, הוא מייצג מין שלם שאין ולא יהיה לו דור.
את אותן דמעות מאושרות ראה שוב לאחר מכן, כשדור כבר לא היה ממש גור, כששם לה טבעת על האצבע.
*****
דור מעופף בשמיים, היא נתנה לו היום, הרי אין סיבה שאיש יראה אותו, בשטח המבודד השייך רק להם. היא הסתכלה עליו מבעד לחלון, עוקפת אחר סלול מעופו, שכמעט חזר על עצמו בכל פעם, אך השתנה מעט, שינוי כמעט בלתי מורגש. המתרחש בבית לעומת זאת, היה ממש מורגש, כמדי יום, רעש בלגאן ומריבות מילאו את החלל מאחוריה על ידי ילדיה, אשר כולם הגיעו באופן טבעי ואינם מהונדסים כלל.
לביא הסתכל עליה מסתכלת על דור.
"בוא נשתלט על העולם."
"למה?"
"זה כיף."
"את משוגעת."
"אני יודעת, גם אתה."
"בואי נשתלט על העולם."

[Sam I am]

אהבתי את הסיפור הזה, בהחלט לא הייתי מתנגדת לקרוא את ההמשכים שלו. וזה אומר, יקירתי, שצריכים להיות כאלה. זה יכול להיות ספר נהדר, המון פוטנציאל.
הצחיקה אותי העובדה שהכול קורה בעתיד ויש שיבוטים גנטיים, אבל שיין עדיין קיימים בגדול.