הרבה זמן לא פרסמתי כאן. איזה כיף :>
לאתגר עם נריה.


תחושת גועל עלתה בה כשהתמקמה בבטנו של הזאב. זה היה רטוב, דביק ומלוכלך.
רצון עז להעביר על הכול סמרטוט עם אקונומיקה, אם אקונומיקה הייתה דבר קיים.
אֶלְפְרִידֶה-מרדית'-אדומה נאנחה. כמובן שזאב יבלע אותה, היא תמיד ידעה שזה יקרה. ומה הפלא? הרי ויליהם-ג'ייקוב-אדומה, בעלה המנוח, התעקש על מגורים בקצה היער, רחוק מכל שאר אנשי הכפר. היא לא דאגה יותר מדי מכך שתתעכל על ידי טורף שעיר מדבר, רק נרגזת מחוסר הנימוס.
''באמת, עם השיגרון שלי...'' היא רטנה וניסתה לעשות סדר במחשבותיה. היא אהבה סדר, במיוחד כשהדבר לא הופיע בבית כלתה, הדבר היחיד המבולגן בחייה היה ארון התרופות שלה שהכיל ארבעים ושבעה קופסאות שרובן פגות תוקף.
''אתה יודע, ארחי פרחי שכמוך, שאתה לא יכול פשוט לבלוע אנשים''. היא קראה בקול רם. ''פעם ליצורי פרא היה כבוד לסבתות, הם היו עוזרים להן לחצות את הכביש''. הזקנה האמינה שפעם הכול היה טוב יותר; המחירים, הפוליטיקאים והמאכלים.
בתגובה הוא השמיע קול גרעפס רועש להדהים.
''איזה גס רוח''. אלפרידה נזפה בו בטון הסבתאי המאוכזב שלה, ''תמשיך ככה ואני לא אופה לך עוגיות''.
הזאב לא השיב לה על כך.
'זה בסדר. תתעלם. אני פשוט אשב לי פה בחושך, בקור, לבד. זה בסדר. רק בקבר אני אנוח, אם יהיה לך מספיק כבוד לקבור אותי''.
היא הרגישה אותו נשען על המיטה שלה בקול חריקה. ''אני מקווה מאוד בשבילך שהורדת נעליים, בחור צעיר!'' היא צעקה.
קול דפיקה נשמע.
''סבתא אלפי! זאת אני!'' נשמע קולה של נכדתה מבעד לדלת העבה.
הזאב כחכח בגרונו וקרא בקול דקיק, ''היכנסי, יקירתי''.
''מוטב לך לקחת לכסנית לגרון, או תה עם דבש. זה מאוד מאוד לא בריא מה שאתה עושה, הבת של האחיינית של הגיסה-לשעבר שלי מתה בגלל שטויות שכאלה''. יעצה לו אלפרידה.
כיפה נכנסה לבית וככל הנראה לא ניגבה את רגליה על השטיח, כמו תמיד. אלפרידה תמיד חשבה שכיפה זה שם מגוחך, וגורם לשם המשפחה המפואר שלהם, אדומה, להישמע כמו תואר ותו לא, אבל האישה שבנה בחר משום מה התעקשה על כך.
''סבתא, למה העיניים שלך גדולות כל כך?'' הילדה שאלה.
הזאב קרא בקול המצייץ, ''כדי לראות אותך טוב יותר, חביבתי''.
שטויות. חשבה אלפרידה. עם המראה שלה, עדיף להיות עיוור.
''סבתא ולמה העיניים שלך גדולות כל כך?''
הזאב המשיך: ''כדי לשמוע אותך טוב יותר, מתוקתי''.
הזקנה פלטה נחרת צחוק. הזאב בבירור לא מכיר את כיפה.
''סבתא, ולמה השיניים שלך כל כך גדולות?''
אלפרידה התרגזה. בגיל שלה היא צריכה להגיד תודה שבכלל יש לה שיניים.
הזאב הסתער על כיפה, ''כדי שאוכל לטרוף אותך טוב יותר, חמדתי!''
לעניות דעתה של אלפרידה, הדבר היחיד שצריך להיקרא חמדתי הוא טבעת מרושעת, אבל כמובן שלא שאלו לדעתה, היא רק זקנה מטופשת. הנוער של היום.
כיפה צרחה, סבתה שנאה כשהיא עושה את זה. חוסר התחשבות מוחלט.
הדלת נפתחה בחבטה. באמת! מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו להחריב ככה את ביתה של אלפרידה?
נשמעו מספר קולות רמים כשאחריהם היא כוסתה למרבה האימה בדם. ראשו של הזאב נכרת מעל ראשו ובטנו שוספה.
''סבתא אלפי!'' קראה הנכדה באושר וחיבקה אותה בדמעות, ''אוי, סבתי. אני נורא מצטערת. לעולם לעולם לא אדבר עם זרים, נשבעת לך. נודרת באמשל'י''. היא מתבגרת ומתערסת כל כך מהר.
''מה עשית?'' צעקה אלפרידה על הצייד, ''אתה יודע כמה זמן ייקח לי להוריד את כל הדם הזה מהרצפה או שאפילו לא אכפת לך שאני קורעת את עצמי יום ולילה?! פושטק בן נעוות המרדות!''
הצייד נראה נבוך, השפיל את מבטו אל נעליו הכבדות ונאנח, ''נורא מצטער, אלפרידה, לא אעשה זאת שוב''.
הזקנה הביטה בו בטינה השמורה רק לנשים שימיהן הטובים מאחוריהן, ''כדאי לך להצטער''. היא השתחררה מחיבוק הדוב של נכדתה ונעמדה על רגליה הצמוקות.
''מה אני יכול לעשות כדי לפצות אותך?'' שאל הגבר המוצק מבחינת שם תואר כמו ילד מוצק מבחינת שם פועל סביל.
אלפרידה-מרדית'-אדומה התרוממה למרום מטר ובמבה גובהה. ''שלא תעז לנסות להציל אותי שוב''. אמרה ופסעה לכיוון הדלת השבורה.
''לאן את הולכת, סבתא אלפי?'' יבבה כיפה.
''למצוא זאב שיסכים לטרוף אותי''. השיבה סבתה, ''אני עם האגדה הזו סיימתי''.
הסוף.

****
מה אתם סתם בוהים כאן?
תגיבו!