- "אני לא יודע מה אמורים להגיד לקופאית בחצות וחצי כשמניחים על המסוע שפמנונים במשקל של שישה קילוגרמים, ויט, שפופרפרת וזלין בגודל אבא שמן, שישיית פחיות מאונטן דיו, מכל ספריי כחול ו-12 צבעונים. אבל זה מה שאמרתי: "זה לא מוזר כמו שזה נראה."
האישה כחכחה, אבל לא הרימה את מבוה. "עדיין מוזר," מלמלה."
(ערים של נייר, ג'ון גרין, עמ 38)

(המקור לקודם: דרך המלכים חלק א' - ברנדון סנדרסון, 111)


- "מבחינה מסויימת טוב לדעת שהאלים היוונים קיימים, כי יש לך מישהו להאשים כשעניינים משתבשים. לדוגמה, כשאתה בורח מאוטובוס שהותקף על ידי חבורת מכשפות מפלציות והתפוצץ במכת ברק, ובנוסף על כל זה יורד גשם, רוב האנשים היו חושבים שמדובר במזל רע; כשאתה חצוי, אתה מבין שכוח אלוקי כלשהו באמת מנסה להרוס לך את החיים."
פרסי ג'קסון וגנב הברק, עמ 177)

(המשך)
"הוד בהירותך, את וודאי משתעשעת איתי."
"ממש לא, האמת היא שאפילו לא התחלתי."
"אני-"
"עכשיו," היא אמרה. "צדקת בכך שהשווית בין המוח לבטן."
"אבל-"
"יותר מדיי אנשים," היא אמרה, "משגיחים בשבע עיניים על הדברים שנכנסים דרך הפה ופחות מדי מאיתנו דואגים באותה מידה למה שנכנס מעיניים ומהאוזניים. אינך חושב כך?"

- "האמת היא שלא, לא נראה לי." הוא חייך שוב חיוך גדול ומלא שיניים שנועד להרגיע את האדם שמולו. "אני רואה שאת אישה בעלת טעם משובח."
"אכן," אמרה שאלאן, קולה קשוח אף שליבה פעם במהירות. האם היא צריכה להכנס לויכוח עם כל אדם שהיא פוגשת? "אני באמת אוהבת שמכינים לי ארוחות טובות. החך שלי רגיש במיוחד."
"סליחה, התכוונתי לומר שיש לך טעם משובח *בספרים*. "
"האמת היא שמעולם לא אכלתי ספר."

אני דורשת חותם מעוטר שקשור לפחות לארבעה פאנודמים שונים לא פחות.

יובלוק 33>