איזו התלהבות!!חברים,שיניתי את השם ל'לוליפופ' וזהו. תהנו!!
אף אחד לא שם לב למכשיר הקטן שנמצא על הסוכרייה שהפרופסור לקח לי. רק אני שמתי לב,והתקשיתי שלא לשים לב אלייה לזמן רב. לבסוף,הפרופסור זרק את הסוכרייה לתוך תיקו. יש!הוא לא זרק אותה לפח! "טוב,תלמידים,אני חושש שאצטרך ללמד אתכם שיקוי קשה מאוד היום-שיקוי פלרפוזין.מי יודע למה הוא גורם?" אף אחד לא הרים אצבע,מלבד רוז וויזלי,החכמולוגית של הכיתה.היא ממש קפצה על המקום שלה,כמו תרנגולת שמשתוקקת שביצייה יבקעו לאחר דגירה רבה כל כך. גלגלתי עיניים וחזרתי לצייר את הסקיצה שעשיתי על אוליבר. יצא לי נחמד.אני צריכה לשים את זה בתיקייה כדי שאף אחד לא יקרע לי את זה. בהיתי באוליבר צופה בי בעיניים מאוהבות(בסקיצה.הלוואי שזה היה אמיתי),וראיתי את המחשבות שצפות בראשו,כל פעם המחשבות כתובות אחרת בראשו.גיכחתי קלות-עכשיו הוא חשב על לגרור אותי למיטה. שמחתי שאני יושבת לבד.הרי,מי יישב ליד משוגעת כמוני שלאיודעת כלום מהחיים שלה,ומתאהבת במישהו מקובל ולא משוגע-שלא כמוה-שבחיים לא היה אפילו חושב שאני-אני-הילדה עם השיער הגי'נגי המדובלל והעיניים הירוקות-מטורופות תרוץ אחריו במטרה להיות איתו. נאנחתי בעצב.למה אני לא ברת המזל? הפרופסור התחיל לכתוב על הלוח(לא הבנתי כלום ממה שהוא כתב),והתחלתי להעתיק,בלי לדעת מה אני כותבת למחברת. ואז,פתאום,בדיוק כמו שתכננתי- בוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הבנות החלו לצרוח,והבנים לקחו פיקוד על החברות שלהן.ראיתי את אנדי תופס את מישל,לפני שאחד מזרקורי האש פגעו בה-ושרפו את שרביטו לעפר. מסכן.לא התכוונתי לפגיעות ברכוש כלשהו.אבל הייתי חייבת לעשות את זה. נעלמתי בחשכה,בערפל שהפיצוץ גרם לו.
יש!!!הצלחתי.הצלחתי.הידד! תוכנית א' פעלה. חיפשתי בין כל התיקים,השמיכות,קסת דיו עט נוצה וקלף. מצאתי את כל הדברים,והתחלתי לכתוב במרץ,שורות שורות שחזרתי ועברתי וחזרתי עליהן לפני חודשים:
אוליבר. אתה לא יודע. אין לך מושג קלוש. זאת לא בדיחה. שלוש מילים בפי: אני אוהבת אותך. ואף על פי שאף אחד לא שם לב... ליבי שייך לך.קח אותו מתי שתחפוץ.
גמרתי לכתוב את המכתב שהשתוקקתי לכתוב כבר חודשים על גבי חודשים.השארתי אותו ללא חותמת או שם הכותב,ויצאתי בסערה מתוך חדר השינה של אוליבר.
תגובות?...
|