עיניים

הפרק מוקדש לרוונה רייבינקלו המשתמשת המדהימה והתומכת.

תודה רבה לך!

קמתי בבוקר, ולקח לי דקה עד שהבנתי איפה אני.

כשהבנתי חייכתי חיוך קלוש.

קמתי וראיתי שיובל עדיין ישנה, והשותפה השנייה כבר ערה ומאורגנת.

היא הסתובבה אליי.

היא הייתה בעלת שיער ארוך ועבה, הקלוע לצמה, בצבע שטני, ועיניה החומות הגדולות סקרו אותי.

הרגשתי לא בנוח.

ידעתי שתכף הילדה הזאת תתחיל ללעוג לי ולבקר אותי.

למרבה הפתעתי, היא פרצה בצחוק רם, והטילה את ראשה לאחור.

כשהתאוששה הושיטה לי את ידה.

״אני מארי, מה שלומך?״ שאלה אותי, משועשעת למראה הבעת הפנים שלי, שכנראה הייתה מצחיקה מאוד.

 הייתי המומה.

לא הבנתי למה היא צחקה.

היא בטח צחקה עליי.

אבל.....

למה היא חייכה אליי והושיטה לי את היד?

בסוף החלטתי שהילדה כנראה לא צחקה עליי, ולחצתי את ידה.

״א-אני ג׳ול, קיצור של ג׳ולייט.״ אמרתי, עדיין בוהה בה.

לא הייתי רגילה שיתנהגו אליי כל כך יפה.

יובל הייתה חברתי היחידה, ונראה שגם זה רק בגלל שהיא כל כך טובת לב.

״שם נחמד ביותר- כמו יחידת המידה ממערכת היחידות הבינלאומית לאנרגיה ועבודה וסימנה הוא J. היא קרויה על שם הפיזיקאי האנגלי ג'יימס פרסקוט ג״ אמרה מארי בהבעה מעט מתנשאת.

באותו הרגע יובל קמה, והציגה את עצמה בפני מארי.

שתיהן פיטפטו, ואני רק בהיתי בהן בפה פעור.

לא האמנתי.

בכל אחד עשר שנות חיי לא היו לי חברים, וביומיים האלה השגתי שתי חברות!

כשמארי ויובל ראו אותי הן צחקו.

״את יכולה לסגור את הפה עכשיו, ג׳ול.״ חייכה אליי יובל ואני מיהרתי לסגור את פי, מאדימה במבוכה.

הלכנו יחד לשיעורים, כשאני מאושרת.

הפרק הקודם		הפרק הבא