עיניים

הפרק מוקדש ליובל המהממת!!!!!

תודה על כל התמיכה והפיטפוטים בווצאפ!!!!

את מושלמת!!!!❤❤❤❤

נכנסתי לתא אחד והתיישבתי, מצונפת בכסאי.

לפתע נפתחה הדלת, וילדה נכנסה אל תוך התא.

היא הייתה יפה.

שיערה היה זהוב, עורה היה בהיר, ושתי גומות חן יפות היו בלחייה כשחייכה אלי.

אבל מה שמשך את תשומת לבי יותר מכל, היו עיניה.

פעם, לפני שאבא שלי מת, הוא נהג להגיד לי בכל לילה משפט:

״זכרי תמיד, ג׳ול שלי, העיניים הן הפתח לנשמה ולנפש. השתמשי בפתח.״

הוא תמיד אמר לי זאת.

והעיניים של הילדה היו טובות לב.

עיניה היו ירוקות נוצצות כמו איזמרגד, בצורת שקד.

כשהסתכלתי על עיניה ראיתי התלהבות, שוויונות, טוב לב, אומץ.

ראיתי בן אדם טוב.

היא סרקה אותי, וחיוכה לא התערער גם כשראתה את שיערי המוזנח, את בגדי הקרועים, דווקא כשראתה את עיני התערער חיוכה.

הוא לא הפך להבעה של גועל או רחמים, אלא להבעה של הבנה.

ואז חזר חיוכה והיא התיישבה על ידי.

״היי, אני יובל, מה שמך?״ שאלה אותי בחיוך רחב.

״אני ג׳-ג׳ולייט, אבל תקראי לי ג׳ול.״ עניתי, נדהמת מכך שלא לעגה לי, נגעלה ממני, ריחמה עליי, ועוד מיליון ואחת דברים אחרים ורעים.

״היי, ג׳ול, מה שלומך?״ שאלה אותי בחיוך רחב.

גם אני חייכתי אליה.

זה היה מוזר, שכן לא חייכתי הרבה מאוד זמן.

המשכנו לפטפט כל הנסיעה.

יובל הייתה נחמדה, מצחיקה, כיפית, טובת לב, אמיצה, והיא הייתה בת מוגלגים.

זה לא שזה שינה לי משהו.

הייתי מאושרת מכך שמצאתי חברה.

כשהחלפנו לגלימות, והיא סירקה את שיערי במהלך ההתלבשות, הרגשתי כמו אדם חדש.

אבל לא הייתי.

כל פעם שצחקתי עם יובל הרגשתי טון חדש של רגשות אשמה צונח עליי.

איך אני מסוגלת לצחוק פה, בעוד שאימא בקרוב תמות?

חשבתי לעצמי.

ואז, עלינו על סירות.

נכנסנו אל תוך האולם הגדול אחרי מישהי מפחידה בשם פרופסור מקגונגל.

ראיתי מצנפת קרועה ומלוכלכת.

זו הייתה מצנפת המיון, כפי שהפרופסור הציגה אותה.

ראשונה הייתי אני.

כמה צפוי.

התיישבתי על הכיסא ומשכתי את הכובע על ראשי.

כעבור פחות משנייה, בלי ששמעתי כלום, למרות שהאחים שלי מספרים שהמצנפת מדברת לך בתוך הראש, הייתה צעקה:

״גריפינדור!״ רעמה המצנפת.

התיישבתי בשולחן מריע, בצבעי אדום וזהב.

גם יובל התמימה לבית גריפינדור, ויחד דיברנו כל הארוחה בהתלהבות.

טוב, היא בהתלהבות.

אני....

בקצת פחות.

לאחר הסעודה הלכנו אל חדרי השינה.

למרבה שמחתי התברר שאני ויובל בחדר אחד: רק עם עוד שותפה אחת.

נראה שהשתתפה הגיעה לפנינו וסגרה את הכילות שלה סביבה.

יובל נרדמה מיד, אבל אני לא.

הייתי מוטרדת.

ידעתי, על פי איך שצחקו עליי בזמן המיון, שזאת לא תהיה שנה טובה.

קיוויתי שאני טועה, וחשבתי לעצמי:

״מה כבר יכול לקרות?״ 

פה אתן לכם ספוילר קטן:

אם אתם דמויות בספר, או פאנפיק, תמנעו מלשאול שאלה זו.

לרוב התוצאות גרועות ביותר.

הפרק הקודם		הפרק הבא