מועדונים

אני רוצה לספר לכם על כמה ימים קרים ועל כמה ימים חמים.
סיפור ראשון, יום קר:
זאק ואני מיהרנו לנקודת המפגש. את זאכ הכרתי ביום הראשון שלי בהוגוורטס. אין לי מושג למה המצנפת בחרה לשבץ אותו בהפלפאף- הבן אדם גאון, רייבנקלו מובהק. בחדר, אחרי סעודת פתיחת השנה פרשתי את הציוד שלי על המיטה מול ילד שחום עור ושמנמן. פתחתי חבילת עוגיות ביתיות והצעתי לו להתכבד באחת. הכרנו. זאכ סיפר לי על עצמו שהוא ילד יתום. הייתי צעיר מאוד והמפגש עם ילד בלי אבא ואמא זיעזע אותי מאוד. החלטתי באותו רגע להיות לחבר הכי טוב שלו. לא משתי מצדו של זאק לרגע אחד. לא שהוא היה צריך את עזרתי. הוא היה אחד הילדים הכי חכמים והכי חברותיים בשכבה. כולם אהבו אותו.לא הייתי מקובל כמוהו אבל זה לא היה אכפת לשנינו. הוא אהב אותי כמו מאוד, ולמרות היותו אהוד על כולם, את רוב זמנו הוא בילה במחיצתי.
בלילה שלפני החזרה הראשונה הביתה לחג המולד זאק לא היה בחדר. חיפשתי אותו שעה ברחבי הטירה, מתחמק מפטורלים ומסתתר מדיוקנות שעקבו אחרי וניסו לקרוא למורים.
מצאתי אותו יושב בפינה של כיתת הלחשים. פניו היו רטובות מדמעות והוא קינח את אפו שוב ושוב. לא ידעתי מה קרה לו אבל הבטחתי לו שהוא יוכל לספר לי את כל הסיפור על הרכסת כשנחזור ביחד לחג המולד אצלי בבית. הבכי שלו נפסק באחת והוא הביט בי המום. שכחתי לספר לו שאני מזמין אותו אליי לחופשה.
מאותו חג זאכ בילה אצלי כמעט כל חופש שקיבלנו מהלימודים. הוא הפך לבן בית אצלנו והוריי התייחסו אליו כמעט כאל בן משלהם.
באותו יום קר זאק ואני מיהרנו לנקודת המפגש מתפוצצים מהתרגשות. הוא הצליח לארגן לי קרב ב"זירה". בקרוב תבינו מה היא "הזירה".
פילסנו את דרכנו בשלג לעבר היער האסור, מתבוננים כל כמה שניות מעבר לכתפינו כדי לראות שאין אחרינו מעקב. עצי היער היו ערומים מעלים ושכבה לבנה עיטרה את הענפים כמו סדין על מיטה. שקט מוזר שרר בפאתי היער ווהוא העמיק ככל שאנו העמקנו. זאק הביט בי כל כמה שניות כדי לוודא שאני עדיין בעניין ושאני לא משתפן. תבינו, תלמידי שנה רביעית לעולם לא הורשו להיכנס ל"זירה".
אאחרי כרבע שעה של הליכה הגענו לעץ ענק שבלט במוזרותו. הגזע שלו היה סגול. נזכרנו בהנחיות קיבלנו וחיפשנו בעיניים עץ נוסף בסביבה. אמרו לנו שנמצא את הדרך אם נלך בעקבות הסימנים הסגולים. מצאנו של חץ סגול על נץ כשני מטר ליד העץ גדול וכך עקבנו אחרי חיצים סגולים אל תוך היער. החץ האחררון הצביע על גל אבנים ענק, הקפנו אותו ומצאנו את עצמינו בקרחת יער ענקית. ברגע שהקפנו את גל האבנים צלילים וריחות חדרו לתודעתינו. מיהו הטיל פה לחש שגרם לכך שאי אפשר יהיה להבחין בדברים כם לא עובגים את האבנים. מדורות דלקו בכל מיני מקומות וכארבעים נערים ונערות ישבו ליד האש. כמה מהם ניגנו מוזיקה מהירה, מישהו חילק לכולם שוקולד וקולות צחוק נששמעו מכל עבר.
"מקמרפי! לכאן בחור!"
נער גבוה ונאה עם שיער חום ארוך סימן לזאק ולי להתקרב אליו.
"זה פין באקניגהם, ראסל. תהיה קול".
התקרבנו בחשש, שני שנה רביעית בתוך ים של שנה חמישית שישית שביעית. כל העיניים ננעצו בנו.
זאק ופין לחצו ידיים ופין הושיט לי את ידו. לחצתי אותה בחשש. פין סקר אותי מכף רגל ועד ראש.
"אתה ראסל, חבר?"
הנהנתי.
"יש לך מבט חבר, יש לך מבט... אף אחד לא עקב אחריכם לכאן?"
"אף אחד פין, בדקנו כל דקה,"
"מצויין. ראסל אתה מוכן?"
הנהנתי בשנית-" כן, אני מוכן".
"שמע, אף פעם לא ראיתי מישהו בגילך נכנס לזירה. אנחנו נסתבך כהוגן אם משהו רע יקרה- לא שמשהו רע יכול לקרות-"הוא מיהר להוסיף,"אנחנו חתומים על רמת הקללות שלנו, חתומים בקסם אבל אף פעם אין לדעת... אתה תתמודד היום מול יריב מנוסה. אין כמו להוכיח כישרון מול אתגר אמיתי, תראה לחבר'ה השחצנים פה מי אתה ואם באמת תהיה שווה משהו, נארגן לך עוד השתתפות."
פין לחץ לרגע בידידות על כתפי.
לפתע הואן ניער את שערו הארוך וקרא בקול רם: "הווווו-לההה" –
המוזיקה פסקה באחת. ארבעים נערות ונערים קמו על רגליהם וענו לפין בכל כחם:"הוווו-לההה"
פין קרא את הקריאה מספר פעמים ולאט לאט הנערים יצרו שני טורים ארוכים שהתפרסו משני צידי קרחת היער. פין טיפס על גזע עץ כרות במרכזז הקרחת והרים את ידו באוויר.
"בוקר יפה לכולם! שלג בחוץ, וקר-" עיניו נצצו,"אבל זה לא יפריע לנו נכון?" שאגת הסכמה עלתה מהקהל.
"בוקר ארוך ועמוס לפנינו. שישה עשר קרבות זירה, שישה עשר לוחמים ולוחמות חדשים! אני חייב להגיד שאני מתרגש ואני מקווה שגם אתם חברים.
אתם יודעים כמה אני שונא להאריך במילים כשכולם גם ככה על קוצים. מיד נתחיל את סבב הקרבות הראשון.אבל-" פין עצר והחווה עליי ועל זאק בידו.
"כולכם כנראה מכירים את זאק מקמרפי, אבל על החבר שלו פה מן הסתם לא שמעתם בחיים. קוראים לו ראסל, ומקמרפי פה טוען שהראסל הזה יכול להתמודד עם סיבוב בזירה," גל צחקוקים עלה מהקהל ואנשים הצביעו עליי ןניענעו בראשם.
פין פרס כפיים לפנים בתנועת הרגעה," אני יודע אני יודע חברים, אבל הפסדתי פה למקמרפי בהתערבות על ליגת הקווידיץ' של בית הספר שנה שעברה ואני חייב לו טובה. ראסל, תגיע אליי".
זאק דחף אותי למרכז קרחת היער. תבינו, אין לי פחד במה, אבל משום מה בכל זאת ברכיי רעדו.
העפתי מבט לאחור וראיתי את זאק מתחיל לאסוף הימורים מאנשים מסביבו. ניחשתי שההימורים לא לטובתי. נעמדתי במרכז הזירה מלא בחששות.
כנראה שאתם מצפים שאני אספר לכם עכשיו על איך התמודדתי עם יריב מכוער וטיפש, על איך הדהמתי את הקהל ביכולות קרב הקוסמים המרשימות שלי.
בולשיט. אלו לא החיים.
פין סימן בידו ליריב שלי להתקרב גם הוא למרכז הקרחת. לעזאזל. בחור ג'ינג'י ניגש אלינו כשבידו שרביט.
זה היה רוברט פריס. תלמיד שנה שביעית מגריפינדור, ולפי השמועות אלוף הזירה בשנה השעברה.
אם אתם חושבים שעכשיו אני אספר לכם איך ניצחתי אותו, לא הבנתם כלום.
בלעתי חזק את הגוש שהיה תקוע לי בגרון. תבינו, רציתי מאוד להתקבל לזירה. זאק לא דיבר שטויות. אני באמת לא רע בכלל בדו קרב קוסמים, וכבר ארבע שנים שאני מת להוכיח את עצמי במשהו בטירה הזאת.
פין הסתובב לקהל," זירה זו זירה חברים! נפלת על יריב מטומטם-שיחקת אותה נפלת על רוברט פרינס, אכלת אותה! עכשיו, יש פה בחור מהשנה הרביעית, קורים לו ראסל ווד והוא חושב שהוא יכול להחזיק מעמד בזירה. מטומטם מצדו? אולי. בסוף הסבב הזה נשפוט האם לצרף לקרבות תלמיד שנה רביעית בפעם הראונה בהיסטוריה. "
פין פנה אלינו בשקט
"ראסל, רוברט, תתרחקו לקצוות קרחת היער וחכו לגיצים ירוקים ממני. תזכרו, גיצים אדומים- ואתם חודלים מיד את הקרב. השבתת את היריב, ניצחת, עד אז, הקרב ממשיך. אני מזכיר, רמת קללות בינונית, קללות בגמה קשה לא תצליחו להטיל פה הודות ללחשים שהטלנו ולהסכם הקסום שחתמתם ושנמצא אצלי, ראסל תיגש אליי לחתום על הקלף לפני תחילת הקרב. חוץ מזה, שלכם. בהצלחה".
רוברו התרחק לצד שלו ואני חתמתי על הקלף והתמקמתי בצד שלי.
לפני שהספקתי לחשוב על מה אני הולך לעשות, לפני שהיה לי זמן לפחד, פין ירה ניצוצות ירוקים מהשרביט, הקהל צעק והקרב התחיל.
מטח כשפים משתקים נורה לכיווני. ברגע האחרון חמקתי מאחורי עץ עבה שעמדתי לידו והרגשתי את הדף הקסם החמים חולף קרוב מאוד אליי. הקהל הריע שוב. הצצתי מאחורי העץ, שרביטי שלוף וגופי מתוח. רוברט לא ריחם עליי. סילון אור אדום גרם לי לחזור לצלול מאחורי המחסה. בהצצה השנייה שלי ראיתי שרוברט רץ במהירות לכיווני כשהוא מטיל לחשים משתקים בארגסיביות ובמהירות. ידעתי שאני לא יכול לחשוף את עצמי להסתערות החזקה הזו. שני מטרים ממני על הרצפה, נח סלע ענק. נשמתי עמוק ובלי להסתכל צללתי מאחוריו.
ידעתי שאם אני לא אגיב, רוברט פשוט יסגור על הסלע וישתק אותי בקלות. התרוממתי לכריעה על הברך וראיתי את רוברט במרחק חמישים מטר ממני. בזכות ההתסערות הכבדה שלו לקח לו רגע להבין לאיפה נעלמתי, הוא לא צפה שאזוז תחת האש. הזדקפתי כך שישבתי על שתי ברכיי כיוונתי את השרביט וצעקתי-"פטקיפיקוס טוטאלוס". הרגשתי את ההדף מהשרביט וחזרתי מיד להשתופף מאחורי הסלע. שמעתי את הקהל צוחק כשרוברט חסם את הלחש בקלות ופתח בריצה מחודשת לכיוון הסלע. החלטתי לנסות לתקוף שוב במהירות. ידעתי שרוברט קלט את הכיוון ממנו הגחתי מהסלע, התרוממתי מימינו מקודם, ולכן הפעם זחלתי מטר שמאלה והזדקפתי במהירות לעמידה משמאל לסלע. רוברט לא צפה את זה.
"שתק! שתק! שתק!" רוברט הופתע לקבל אש מהכיוון הלא צפוי אבל זה לא היה מספיק. הוא חסם את הלחשים בזריזות ןכעת עמדנו אחד מול השני במרחק של כשלושים מטר.
רגע אחד ארוך של דממה ואז
האינסטינקטים שלי הפילו אותי לרצפה בדיוק בזמן. סילון חלף לי 50 ס"מ מעל הראש. שיחררתי קללה מהרצפה וראיתי שרוברט קופץ מעל סילון דק של לחש פורק נשק.
קמתי בקפיצה על הרגליים. רוברט בדיוק שלח עוד לחש לכיווני. החלטתי לחסום.
"פרוטגו!" בזכות האדרנלין, לחש החסימה היה חזק והכישוף חזר לרוברט. זה היה הרגע.
אזרתי אץףת כל הכח שלי והטלתי חמש קללות אחת אחרי השניה במהירות. רוברט היה עסוק בלחסום אותן ובינתיים אני הסתערתי קדימה.
אבל לא בקו ישר. תבינו, אויב שעסוק בהגנה מלפנים, חשוף מהצדדים.

רצתי בכל כולי בחצי קשת ימנית. שמעתי את הקהל צועק בהתלהבות על ההתקפה שלי. בדיוק כשרוברט חסם את הקללה החמישית השתמשתי באבן רחבה כרמפה וזינקתי גבוה באוויר. רוברט לא היה מוכן לקללה מהזווית הזו והוא נפל אחורה. מיד ניסיתי לפרוק אותו מנשקו. טעות. רוברט חסם את הלחש שלי כשהוא עוד שוכב ושלח קשת של כח הדף שלא הכרתי. הפעם אני נפלתי לרצפה. למזלי, רוברט היה הרבה פחות בכושר ממני והריצטת עייפו אותו. לקח לו זמן לקום ולהתעשת. בזמן הזה הספקתי כבר לעמוד בהיכון. רוברט התנשם והתנשף. חיוך עלה על פניי. זה היה הג'וקר שלי. משום מה, אף קוסם או מכשפה לא חושב שצריך להיות בכושר כדי להחזיק בקרב. אינספור פעמים ראיתי אנשים מפספסים בירי הלחש או מאבדים ריכוז רק כי כבר היה קשה להם מדי להמשיך לרוץ.
אבל אני נמצא במקום אחר. למרות האוויר הקפוא היה לי חם מרוב הריצות, אבל הגוף החזק שלי רק התחיל.
ועם כמות הביטחון הזאת הסתערתי. וטעיתי.
זה התחיל טוב, זיגזגתי בין סלעים ואבנים במהירות שרוברט לא צפה. מתוקף הוא הפך לנתקף. כעבור חצי דקה הייתי כבר במצב שהוא מפנה אליי את הגב ואני כעשרים מטר מאחוריו. ואז, במקום לשתק אותו, ניסיתי לפורק אותו מנישקו. את הלחש המשתק הוא לא היה מספיק לחסום. אבל את האקספליארמוס האיטי יחסית הוא הצליח. פרוטגו חזק ערער לי את הביטחון ולפני ששמתי לב רגליי וידיי היו נועולת בפטריפיקןס טוטאלוס והקרב נגמר.
פין ירה ניצוצות אדומים. לעזאזל.
גופי השתחרר באחת והתרוממתי באיטיות מאדמת היער.
פתאום שמתי לב שאף אחד לא הריע. הקהל מלמל והצביע. פין הניך את זרועו של רוברט המיוזע באוויר ומחיאות כפים מפוזרות נשמעו פה ושם.
הברשתי עלים מגלימתי וחיפשתי את זאק בעיניי. מצאתי אותו מחייך מאוזן לאוזן וזוקף כלפיי שני אגודלים.
"קהל נכבד!"פין פנה לכולם"ראינו פה מחזה בלתי רגיל. רוברט ניצח את הקרב בזה אין ספק, אבל מי מסכים איתי שראסל הצעיר פה לחם כמו מקצוען?" הפעם מחיאות הכפיים היו הרבה יותר רועשות.
"ומי פה היה רוצה לראות אותו שוב צולל בין אבנים, מזנק מעל נחלים, מגיח מאחורי עצים ומסתער כמו חיה? מי רוצה לראות עוד?" מחיאות הכפיים והשריקות התחילו להחריש אזניים.

סיפור על יום חם:
שבת ראשונה של השנה שעברה, אני בשנתי החמישית בהוגוורטס.
"יא בן-" ונפלתי למים. הם היו קפואים וזה היה מצויין. הגחתי מעל פני הנהר וירקתי את מימיו. זאק עמד על הסלע הגבוה וצחק כמו משוגע. השפרצתי לכיוונו והוא בתגובה קפץ למים.
היה לנו מנהג שהתחלנו מהשנה הראשונה שלנו בטירה. בשבת הראשונה של השנה, קופצים לאגם הגדול מהסלע הספציפי שממנו זאק דחף אותי לפני כמה רגעים. כשהיינו בני 11 קסם לנו רעיון ההתגנבות ורצינו לעשות משהו נועז. הקפיצה למים נראתה כמו רעיון מעולה...
שחינו לגדה ויצאנו מהמים לאוויר סוף הקיץ היבש. התיישבנו על בול עץ ישן והעברנו ביננו בקבוק בירצפת קריר.
"שמע אחי, אתה מוכן לעונה חדשה של הזירה?"
"בטח זאק. אתה יודע שאני מחכה לזה כל הקיץ."
"תקשיב ראסל יש לי רעיון."
המתנתי לו בזמן שהוא לגם עוד לגימה מהבירצפת. הוא הושיט לי את הבקבוק והמשיך.
"אני חושב על לפתוח מועדון משלנו לזירה." הוא אמר ועיניו נצצו. "תחשוב על זה, מועדון משלנו. כל התלמידים בבית ספר המטומטם הזה שייכים כבר לאיזה מועדון ואתה יודע כמה זה חשוב עכשיו. אז אני אומר, במקום לחכות שאיזה מועדון יתלבש עלינו ונחטוף בראש, בא נפתח אחד!"
שמרתי על שתיקה ולגמתי עוד לגימה.
"נו!" הוא הרביץ לי בכתף.
חייכתי אליו חיוך גדול" האמת חבר, זה נשמע כמו רעיון לא רע בכלל."
"שמע זה יהיה אדיר. אני אומר לך. עזוב, עכשיו אני הולך להתחיל לארגן דברים"
זאק זינק על הרגליים התלבש בזריזות ןברישול ופתח בצעדה מהירה לכיוון הטירה. אחרי חמישה צעדים הוא הסתובב אליי
"איך נקרא למועדון?"
משכתי בכתפי והגבהתי את בקבוק הבירצפת לכיוונו.
"אתה גאון ראסל! בירה זו תמיד התשובה! beer brothers! האחים בירה! שם ענק!" והוא מיהר לטירה.
חייכתי לעצמי וסיימתי לאיטי את הבקבוק. התייבשתי במהירות וחשבתי להיכנס לעוד סיבוב לאגם. טיפסתי על סלע הקפיצה, מתחתי את גופי, נהנה מהשמש והתכוננתי לזנק.
"הי," שמעתי מאחורי. כמעט נפלתי פעם שנייה באותו יום.
הסתובבתי והסמקתי. מכשפה צעירה עמדה על הקרקע בבסיס הסלע.
"הי." השבתי.
"תגיד יש לך עוד בקבוק בירצפת?" המכשפה הצביעה על הבקבוק הריק שנח לצד הבגדים שלי. נדתי בראשי לשלילה.
"אמ- אפשר לדעת מי את?"
המכשפה חשפה טור של שיניים צחורות וישרות וניערה את שערה המתולתלת והזהוב.
"בטח. צודק, לא הצגתי את עצמי. אני אמה, אמה ווילסון. אני מתלמדת השנה בטירה, אני רוצה להיות פרופסור אתה מבין? באתי לשנת השתלמות ולמידה בהוגוורטס. כיף לחזור לכאן. ואם לומר את האמת, הרבה יותר לוהט כאן ממה שזכרתי," היא נפנפה על צווארה לקירור ואז החוותה על הבטן השרירית שלי.
לא אפריז אם אומר שהייתי נבוך יותר מתלמיד שנה ראשונה כשהוא מכסה את ראשו במצנפת המיון.

לילה קריר בחוץ, תחילת הסתיו. חמים בתוך הטירה.
עבר הרבה זמן מאז הקרב הראשון שלי בזירה ועברה שנה שלימה מאז פגשתי לראשונה את אמה ווילסון. שני האירועים האלה הובילי אותי לעמוד בערב חמישי בשעה שנקבעה מראש במסדרון הקומה השביעית כשלידי עגלת עץ קטנה מרחפת מלאה בקפה שהכנתי ובעוגיות שלקחתי מהמטבח.
אני בחור רגוע, ומלא ביטחון עצמי. אני לא יודע למה התרגשתי וחששתי לקראת מפגש המועדון החדש שלי.
הקדמתי מעט כי רציתי לעשות רושם טוב. דממת המסדרון הייתה מעט מעיקה וחיכיתי כבר שחברי המועדון יגיעו.
ואז שמעתי אותם. פסיעות רגליים מתקרבות לפניה לנקודה שבה עמדתי במסדרון. שמעתי קולות פטפוט עליזים וצחוק.
ואחרי רגע ארוך שבו עמדתי קפוא במקום וחיכיתי הם צצו מעבר לפינה.
חבריי למועדון החדש.
מועדון הקריאה של הוגוורטס.

הפרק הקודם