מועדונים

הבטחתי לתאר את בת'.

קראתם פעם ספר? ניסתם פעם לכתוב סיפור? מן הסתם...
אתם בטח מכירים את התחושה זאת: הסופר מגיע לרגע בו הוא מתאר לקורא דמות. הוא יודע בדיוק איך היא נראית, איך היא נשמעת, מה הריח שלה, איך היא הולכת...
אני יכול לכתוב לכם מה היה צבע השיער של בת'. אני גם יכול לתאר את גוון העיניים, את הקול ואת הגובה. אבל זה לא יספיק. תמיד תתלווה לתיאור תחושת פספוס. כאילו אני מצייר לכם ציור ולא מתאר בן אדם.
בגלל זה אני פשוט  אספר לכם אותה.
אפשר לומר שאני די אוהב את השיעורים בתורת הצמחים. אמנם הם לא בדיוק מפתח לקריירה מרשימה, והם בהחלט לא המקצוע הכי פופולרי בהוגוורטס, אבל משהו בתורת הצמחים מלא בקסם אפילו יותר מהרגיל. החלטתי להמשיך ללמוד בכיתה המתקדמת של תורת הצמחים גם בשנתי השישית. בעיקר רציתי להנות.
לכן, ביום רביעי בבוקר אחרי הריצה הקבועה שלי חציתי את מדשאות הטירה כשאני לוגם מתרמוס קפה ופניתי לחממות. למה יש לי ריצה קבועה? סיפור אחר... עכשיו נתמקד בבת'.

נשימה עמוקה, שאיפה ארוכה, נשימה עמוקה שאיפה ארוכה. ככה חציתי את המדשאות הלחות מטל הבוקר, נושם ולוגם מתרמוס הקפה שלי. הגעתי לחממות.

הכניסה לחממות תמיד גובלת בעונג צרוף. יש חממות מסוימות שנדמה לנכנס כאילו הוא התבלבל בדרך והגיע ליער האסור. יש כאלה שמזכירות חנויות פרחים, ויש עוד המון סוגים של חממות. אבל כולן מפתיעות את הנכנס. שלל צבעים, שלל ריחות. באותו בוקר נכנסתי לחממת הכיתה של השנה השישית. שולחנות עבודה מעץ עבה היו מפוזרים בעמדות שונות בחממה. שרר בה בלאגן משונה, כאילו למרות התוהו ובוהו של הצמחים, לכל דבר היה מקום הגיוני. זמזום חלוש של צמחים שהפיקו קולות יצר תחושה מהפנטת.
והריח.
אדמה עשירה מהולה במים. עץ ישן וכבד אפוף בניחוח קליל ומתקתק של פרחים. ריח של חממה.

ליד אחד משולחנות העבודה היותר רחוקים מישהו סידר צמח בתוך אגרטל. הופתעתי, תמיד הייתי הראשון שהגיע לשיעור. חציתי את החממה לעבר הדמות.
"בוקר טוב", אמרתי.
הנערה הרימה מבט ונתקלתי בזוג עיניים גדולות בצבע השמיים. מתחת לעיניים, לאורך צד האף והלחי היה מרוח פס של בוץ, היא כנראה נגעה בפנים תוך כדי עבודה.
לעזאזל.
אם יש משהו שאני מעריך באנשים, זה היכולת שלהם להתלכלך. במיוחד בנות שאין להן בעיה להתלכלך תוך כדי עבודה...לעזאזל זה אדיר בעיניי.
"ראסל ווד!" בת' אמרה בהפתעה קלה, "מה אתה עושה פה בשעה כזאת?" יש לה קול מיוחד לבת'. עדין, צלול, אבל מעט צרוד בסוף משפטים. כמו זמרת מעשנת.
"בדיוק התכוונתי לשאול אותך את אותה שאלה. רוצה קפה דרך אגב?" הצעתי לה את התרמוס.
בת' הסיטה קווצת שיער מאחורי אוזנה הימנית ובכך מרחה עוד פס של אדמה לאורך הלחי. האדמה המרוחה השתלבה בצורה מעניינת עם השיער שלה שהיה חום אדמדם. כמו אדמה רכה, כמו כוס של תה ביום קר. היא לא לקחה את התרמוס.
"אני שותלת," היא אמרה את המובן מאליו," שותלת לימונית ולואיזה".
"לימונית ולואיזה?"
"לימונית ולואיזה."
"פשוט לימונית ולואיזה?"
"פשוט לימונית ולואיזה."
"לא איזה מימבלוס מימבלטוניה? הרדוף גמדים? גזר גובלינים?"
"לא. פשוט לימונית ולואיזה."
התיישבתי על ספסל ליד שולחן העבודה שלה.
"מעניין."
היא חזרה לעבוד.
"בטוחה שאת לא רוצה קפה?".
בת' היססה לעוד שניה ואז הושיטה את ידה. קמתי מהספסל להגש לה את הקפה וקלטתי את הריח שלה. ריח חזק של אדמה, כנראה מהעבודה. ריח רך של סבון. ריח עוטף של פרחים. בת' לקחה את הכוס ולגמה מהקפה. עיניה הצטמצמו לחרכים דקים והיא לגמה לגימה שניה.
"לא רע ווד. אתה מכין קפה לא רע."היא הושיטה לי חזרה את הכוס.
התיישבתי.
השתררה שתיקה לכמה רגעים ובת' המשיכה לעבוד על הצמחים שלה.
"לא תיארתי לעצמי שעוד תלמידים ימשיכו ללמוד פה גם בשנה השישית."
לא קיבלתי כל תגובה.
נעצור פה.

מהתיאור/סיפור הזה אפשר להסיק שאני מאוהב קלות בבת'. מורכב. אני לא מאוהב בבת'. אם לומר את האמת, אני מסוג הבנים הביישנים האלה שמתאהבים בכל בחורה שהם פוגשים ושמוכנה להחליף איתם מילה. כמעט ולא התאהבתי באמת במישהי, וגם אם כן, לא קרה מזה כלום. אני פשוט ביישן מדי מולן. בת' היא פשוט בחורה שנמצאת כמה רמות מעליי, נערה נחשקת ומקובלת מהשכבה של השישית מגריפינדור. בדרך כלל לא שמה עליי קצוץ. בדרך כלל יחסית אדישה אליי. חוץ מהתקרית בתחילת השבוע, היא אף פעם לא הקדיששה לי יותר מדי תשומת לב. אבל לא, אני לא מאוהב.
בכל מקרה, רק רציתי לספר לכם על בת'. לא סיימתי. אולי אתם קצת יכולים לדמיין איך היא נראית. עיניים בצבע שמיים. שיער בצבע אדום אדמה, מגיע בקושי עד הכתפיים. פס בוץ מרוח על הלחי. אולי אתם יודעים איך היא נשמעת ואיך היא מריחה. אבל זה לא "כל" בת'.
מראה חיצוני זה לא בת'. היא בחורה אחרת. וכך גם כל חברי המועדון שלה.
הסיפור שלי על המועדונים של הוגוורטס לא מתמקד בתיאור המראה של תלמידי הטירה. אני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי. על איך שהסתבכתי בגדול.
אז רק רציתי שתדעו איך היא מראית, כדי שיהיה לכם קל לדמיין בהמשך הסיפור.

רק עוד שני דברים.
שמי ראסל ווד. אני בבית הפלפאף, שזה מפתיע, אתם תבינו למה כשתכירו אותי יותר. השיער שלי שחור, ומסופר קצר. העיניים שלי חומות. העור שלי שזוף. צבעים סטנדרטיים. אנשים שאני מכיר אומרים לי שאני נראה טוב. אנשים שאני מכיר אומרים לי שאני נראה בסדר. אנשים שאני מכיר אומרים לי שאני לא מציאה. יש לי פשוט פרצוף כזה... תודה למרלין הגדול יש לי גוף דק ושרירי בזכות קריעת תחת ועבודה קשה. לא קשה ביחס לאומה הבריטית והשמנה שלנו.
יש לי קול חזק אבל צרוד. קול מחוספס. לעיתים נעים סמכותי ומרגיע ולעתים צורם ומזייף.
ואני מריח כמו-
האמת שאין לי מושג. אולי מישהו יגיד לי פעם.

ודבר אחרון. זה היה תיאור מעבר. הצגת דמויות מרכזיות. זה לא הסיפור.
מכאן , ממחר, יום חמישי, ערב, מסדרון קומה שביעית. הסיפור שלי מתחיל.

---אשמח לתגובות ועצות לשיפור...

הפרק הקודם		הפרק הבא