כעבור כמה שנים...פנלופה

נ.מ.:פיטר

קמתי היום בבוקר עצוב מתמיד, זה היה קשה להכיל את זה שעכשיו החדר שלי נראה כמו היערות באוסטרליה שנשרפים... התעודדתי בזה שהיום הולכים לאיקאה לקנות לי רהיטים חדשים וגם בזה שסבא וסבתא באים היום! לא ראיתי אותם מלאא זמן. אף פעם לא הייתי באיקאה אז אני די מתרגש.היום ישנתי בסלון כי המיטה שלי נשרפה והיה לי ממש קשה להירדם. אני חושב שזה רק בגלל המחשבות על החדר כי הספה בסלון ממש נוחה. הלכתי להעיר את אמא ואבא. עליתי במדרגות ונכנסתי לחדר שלהם. הם כבר היו ערים אבל משום מה לא ירדו למטה. אמא בכתה ואבא נראה ממש מודאג. "מה קרה אמא?" שאלתי אותה. "אל תדאג פרטר, אני תכף אספר לך ולניקול בסלון... תלך להעיר אותה. אני צריכה רגע להירגע" (פרטר זה הכינוי שלי) קצת נבהלתי אבל ירדתי להעיר את ניקול כמו שהיא ביקשה ממני. החדר של ניקול ממש קרוב לשלי,אני מופתע ששום דבר שם לא נשרף. דפקתי על הדלת שלה. שמעתי אותה מדברת עם מישהו אז הבנתי שהיא ערה, אז רק אמרתי לה:"תתארגני יש לנו "ישיבת חירום" עם אמא ואבא". "אוקי, תודה שהודעת".היא אמרה לי. הלכתי לשבת על הספה, קצת מפוחד כי אמא לא בוכה הרבה וכשהיא בוכה זה כי קרה משהו נורא. אמא ואבא ירדו למטה וניקול כבר הצטרפה אליי לסלון. העיניים של אמא היו ממש אדומות. אבא אמר:"ילדים, קרה פיגוע במטוס שסבא וסבתא שלכם היו בו והם הועברו לבית החולים במצב קשה מאוד". אוי לא!,זה נורא!, אוףףףףףףףף.אני ממש אוהב את סבא וסבתא. אני לא רוצה שהם ימותו! חייבים ללכת לביה"ח!. "נו אז בואו נלך לביה"ח למה אנחנו מחכים?" ניקול אמרה. היא תמיד חושבת כמוני בדברים האלה."אתם צודקים בואו נלך" אמא אמרה ומשכה באפה. התלבשנו, ארזנו קצת אוכל ויצאנו לדרך. הדלקנו את הרדיו, לשמוע אם אומרים על זה משהו שם. "אתמול היה פיגוע במטוס בדרך לעיר. 30 מתים השאר במצב קשה מאוד, כל הפצועים הועברו לביה"ח מדיסון במרכז העיר". האיש שבחדשות אמר ואבא ישר שינה את הכתובת בוויז לשם. אמא התקשרה לחברים הכי טובים שלה:טום,פיטץ' וג'ינה להודיע להם שהיא לא תגיע לעבודה היום וגם לספר להם את החדשות המסעירות על השריפה ועל ההורים שלה. היא הכירה אותם מאז היסודי והם נשארו חברים עד עכשיו והם אפילו עובדים באותה עבודה:משרד לאדריכלות ועיצוב גרפי. חשבתי על טום ופיטץ', הם תאומים זהים. הם ממש מגניבים:הם רוכבים על סקייטבורד והם מעצבים כרזות לפרסום. הם אלופים בכדורגל וכל פעם שהם באים אלינו אנחנו משחקים איתם והם תמיד מנצחים.שקעתי במחשבות ולא שמתי לב שכל הדרך עברה וכבר הגענו. יצאנו מהאוטו והלכנו למרכז המודיעין. "איפה הפצועים מתאונת המטוס שהייתה אתמול?" אמא שאלה. "קומה 5, את מי תרצו לבקר?" האישה שבמודיעין אמרה, היא נשמעה כמו מישהי מפרסומת. "לוצ'יה וליאפולד גובינדר" אמא אמרה. "קומה 5 חדר 1372" אמרה האישה של המודיעין. "תודה לך" אבא אמר ורצנו למעליות. תפסנו את המעלית הראשונה שהגיעה ואני לחצתי על הכפתור של המעלית לקומה 5. אני וניקול תמיד מתחרים מי ילחץ ראשון. אני הרבה יותר טוב בזה. הגענו לקומה 5 והלכנו לפי השלטים עד לחדר 1372. שאלנו את אחת האחיות מה מצבם וכמובן הזכרנו שאנחנו משפחה שלהם. "היי, לוצ'ייה בהכרה וליאופולד לא, אתם מוזמנים להיכנס אבל תשימו לב לא להפציץ אותם ולתת להם להירגע, הם קצת בטראומה, לוצ'ייה חזרה להכרה רק לפניי כמה שעות אז תיהיו רגועים איתה." "בסדר, תודה רבה לך" אמא אמרה ונכנסנו. שניהם שכבו במיטות כאלה של ביה"ח. סבתא הייתה עם עיניים פקוחות והיא דיברה עם מישהי שלא הכרתי. "סבתוש, את בסדר?" ניקול שאלה. "אוי מתוקים שלי, אני כל כך שמחה שהגעתם. אבא עדיין חסר הכרה אבל אני בטוחה שהוא תכף יחזור להכרה, אני מאמינה בו." היא קוראת לו אבא והוא קורא לה אמא. אני גם מאמין בו. הוא הבן אדם הכי חזק שאני מכיר, חוץ מאבא וסדריק הביריון של בית הספר. אבל לא במובן הזה. במובן של אומץ לב וחוזקה נפשית ופנימית. אני נשמע כמו פסיכולוג. "סבתא, איך את מרגישה?" שאלתי. "אתם לא מבינים כמה זה כואב. המטוס התרסק על מים ככה שזה די מזל כי עצרנו את זה בזמן, יכולנו למות! 30 אנשים שהיו על הטיסה מתו! אמרו לי ששברתי את הצלעות וגם את הרגל והאף, רואים?" היא אמרה. "בטח שרואים אמא" אמא אמרה לה. "את רוצה שנביא לך מישהו מהקפיטריה?" אבא שאל. "כן, קפה וטוסט תודה, מותק" היא אמרה ואבא הלך לקפיטריה. "אז אמא, עכשיו תספרי לנו איך  זה קרה..." אמא אמרה. "אז עלינו לטיסה, כולם נראו בסדר, הלכנו לאיזור של מחלקת תיירים אבל אבא עשה לי הפתעה והשתדרגנו למחלקת עסקים. התיישבנו והטיסה המריאה, והכל היה נראה רגיל. עברה איזה שעה ואז היו קצת כיסי אוויר. אחרי זה הכיסי אוויר נגמרו ואני הלכתי לשירותים. ואז חזרתי. אח"כ ראינו מטוס חולף ממש לידנו וכשאני אומרת ממש לידנו אני מתכוונת צמוד אלינו, הוא ממש התחכך במטוס שלנו ואז הוא התפוצץ. כולם התחילו להיות בהיסטריה והדיילים פתחו את המגלשות האלה שמראים בסרטים של המטוס והתגלשנו וזה היה די כיף ואז נחתנו במים וכמעט טבעתי אבל אז אבא תפס את היד שלי והציל אותי." סבתא ענתה לה. "וואו" ניקול אמרה. "אהה,אמממ,אווו" נשמע קול מהצד ולפתע סבא התעורר. "אחות!אחות!" אמא אמרה. "מה קרה?" אחת האחיות נכנסה ושאלה. "יש, ידעתי,אני ידעתי שהוא יצליח!" אמרתי, גאה. סבא הוא אחד החברים הכי טובים שלי. הוא שחקן כדורגל אגדי והוא אופטימי ברמות. הוא אלוף בשבץ-נא וזה המשחק האהוב עליי אז הוא תמיד משחק איתי. הוא תמיד מנחם אותי ואני מרגיש שהוא תמיד שם כדי שאני אוכל לדבר איתו והכל. "גברת גובינדר אני יכולה לדבר איתך?" האחות שאלה. "למי את מתכוונת?" סבתא שאלה. "לזו שיכולה ללכת עכשיו" אמרה האחות ואמא הלכה איתה לצד. לאחר כמה דקות אמא חזרה עם בשורות:" אוקיי, יש לנו מזל שסבא וסבתא שרדו את ההתרסקות הזו. אבל ויש אבל הם יצטרכו לעבור מספר רב מאוד של ניתוחים וטיפולים לפני שהם יוכלו לחזור למצבם הקודם, לכן אני אקח חופשה מאוד ארוכה מהעבודה ואבא יהיה יותר בבית לשמור אליכם ואני אהיה הרבה כאן.התקופה הזאת תהיה מספר חודשים, תלוי איך הם יגיבו לטיפולים שלהם. אתם כמובן תיהיו כאן גם די הרבה אבל אני אהיה כאן רוב הזמן, מזל שעכשיו יוני אז לא תפספסו הרבה בית ספר" בינתיים אבא חזר מהקפיטריה עם בשורות, אבל אחרות:" היי לכולם, היי ליאו מה שלומך?(ליאו-קיצור של ליאופולד) אוקי, שאלתי במזכירות אם יש חדשות לגבי המחבלים שגרמו להתרסקות והם אמרו שהמשטרה מתעסקת בזה עכשיו ושהם גם מחפשים ראיות אצל אנשים שהיו בהתרסקות. הצאתי שאנחנו נעזור בחקירה כי כל המשפחה שלנו אלופה בפתירת חידות בלשיות וכאלה. כמובן לא ברמה של המשטרה אבל ניתן כמה שנוכל. מה איתכם?" שאל כאילו הוא לא אמר עכשיו משהו מאוד רציני. "בסדר, אני צריכה לדבר איתך, ילדים, תתכוננו, תכף ניסע הביתה לקחת בגדים וקצת אוכל כי אנחנו נשארים כאן הלילה." אמא אמרה. "הו לא, אין צורך" סבתא אמרה. "מובן שיש צורך אמא" אמרה אמא. (אני יודע שזה נשמע מוזר).

פרק שלוש.... אזזזזז, מה אתם חושבים. זה פרק ארוך יחסית,אני יודעת, הפרקים של זה ממש ארוכים אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לכתוב!

הפרק הקודם		הפרק הבא