ילדי פיוונסי בהוגוורטס

אם הייתם נמצאים בקינגס קרוס בראשון לספטמבר, הייתם רואים מחזה מוזר ביותר.

אדם ענק, בעל שיער פרוע, מחזיק ילדה קטנה ומצחקקת בעלת שיער זהוב, אשר את ידה השנייה מחזיק נער חסון, ונערה כהת שיער ויפהפייה עומדת לידו, בעוד שלידה פוסע נער צעיר וזעוף.

אם הייתם מתקרבים אליהם, ושומעים את שיחתם, וודאי הייתם תמהים וחושבים כי אנשים אלו חולי רוח קרוב לוודאי.

השיחה התנהלה כך:

"אז...אנחנו אמורים לרוץ אל הקיר?" שאלה סוזן, מבוהלת.

"כן כן, אבל אתם פה אל תדאגו, אתם תעברו פה ממש בקלות!" חייך האגריד.

"אני ראשונה!" צווחה לוסי ורצה, מושכת אחריה את פיטר.

כעבור רגע הם פשוט לא היו שם.

האגריד צחקק כשראה את אדמונד וסוזן מחפשים אחרי אחיהם בחשש.

"קדימה." חייך האגריד וטפח בידו הענקית על שכמו של אדמונד, גורם לזה לצנוח לרצפה.

לפני שסוזן או אדמונד הבינו מה קורה, דחף אותם האגריד אל המחסום ונכנס אחריהם.

הם מצאו את עצמם בתחנת רכבת הומה ילדים ונערים מכל הסוגים, נושאים כלובים וחיות מחמד כאלו ואחרות, וצועקים משפטים מוזרים כגון "אימא! הנימבוס מאה הזה מדהים!" או "למדתי סוף סוף איך להכין את שיקוי הדודאים! עכשיו סלגהורן לא יכשיל אותי!".

"ברוך הבא לרכבת של הוגוורטס!" חייך האגריד.

"קחו את המזוודות שלכם, וקחו את זה." דחף לידיה של סוזן גוש נוצות זהוב וקטן.

סוזן הביטה בו בבלבול, עד שהיצור פקח את עיניו השחורות הגדולות ונקש במקורו הקטן.

"ינשוף???" שאלה סוזן בתדהמה לא פחותה מאשר אם הייתה מגלה שעצים חיים.

בעצם, היא כבר גילתה את זה, כמובן.

"כן, תשלחו פה למי שאתם רוצים מכתב שם."" חייך האגריד ודחף אותם אל עבר הרכבת האדומה הענקית.

הם הלכו ארבעתם, צמודים וחוששים אל עבר הרכבת.

לפתע נתקלו במשפחה.

"סליחה!!!" התנצלה האימא, אישה יפה בעלת שיער בלונדיני ועיניים מלאות חיים.

ששת ילדיה מיהרו אחריה, כשהאבא, בחור חסון ומקריח בעל עיניים כחולות שופעות טוב לב חייך אליהם.

"קלריסה, עצרי!" קרא לה.

האישה, ששמה קלריסה, נעצרה והביטה בו בבלבול.

"אתם חדשים?" שאל האב.

פיטר הנהן בשם כולם.

"הו. אני דונלד פיטרסון." חייך אליהם חיוך נעים.

האם הבינה מה קורה ומיהרה אליהם.

"שלום, אני קלריסה פיטרסון." חייכה אליהם חיוך גדול.

"ואלו ילדינו;" הצביעה על ששת הילדים סביבם.

"אמילי, שנה ראשונה פה בבית הספר," הצביעה על ילדה קטנה ומתולתלת בעלת עיניים ירוקות נוצצות.

"דולי, שנה רביעית," הצביעה על ילדה בעלת שיער ארוך וזהוב.

"קלובר, שנה שנייה," הצביעה על ילד בעל שיער שחור פרוע.

"איימי, שנה שנייה," הצביעה על ילדה בעלת קשתיות בצבע חום אדמה.

"אלי, שנה חמישית," הצביעה על ילדה בלונדינית בתספורת קארה.

"דוני, שנה שביעית," הצביעה על נער חסון וגבוה בעל נמשים.

"אז זה הכל." חייכה בעוד ילדיה חייכו גם הם.

"בני כמה אתם?" שאל דונלד בחיוך.

"אני פיטר, בן חמש עשרה, סוזן, ארבע עשרה, אדמונד, שתים עשרה, ולוסי, אחת עשרה." אמר בהיסוס פיטר.

"נפלא! ילדים, תלוו אותם בבקשה לתאים שלכם. אני מבקשת שברכבת השנה תשבו איתם." אמרה האם.

הילדים חייכו והנהנו.

כולם עלו לתא חד גדול ביותר.

"אז... באיזה בית ספר למדתם קודם?" שאל קלובר.

"שום בית ספר... הודיעו לנו רק לפני כמה ימים שאנחנו קוסמים." אמרה סוזן.

לוסי שתקה וסקרה את פניהם.

"אתם נראים חברים טובים." אמרה, מחייכת חיוך זורח.

כולם בחדר חייכו, מפני שחיוכה של לוסי היה כה קורן שאי אפשר היה לא לחייך חזרה.

הם החלו לפטפט.

כצפוי, הם התחלקו פחות או יותר לפי שכבות גיל.

לוסי ואמילי הסתדרו נפלא, והיה ברור שהן יהיו חברות טובות מאוד.

קלובר ואיימי דיברו עם אדמונד, והוא הוקסם מאיימי ונעשה חבר טוב של קלובר.

דולי ציחקקה יחד עם סוזן ושתיהן התחברו מיד בשל דימיון מפתיע באופי.

פיטר שוחח עם דוני על מיני דברים של בנים, אך אל, שהייתה טום-בוי שכזו, הצטרפה לשיחתם.

לפתע קרא קלובר:"תראו! הוגוורטס!"

הפרק הקודם