ילדי פיוונסי בהוגוורטס

חודש לאחר מכן-

לוסי קיפצצה ודילגה בהתרגשות לצידו של האגריד, ואחזה בידו הענקית.

כמובן שמיד האגריד ולוסי התיידדו.

סוזן שוחחה עם פיטר בשקט, ואדמונד בהה בכל מה שסביבם בעיניים קרועות לרווחה.

"הגענו, אני נשאר בחוץ, ואתם פה תיכנסו לכם, ואדון אוליבנדר הוא יימצא לכם פה את השרביטים שאתם מתאימים לכם שם." אמר בחביבות האגריד והתיישב על ספסל מחוץ לחנות הקטנה, בעוד שהספסל חורק.

ארבעת הילדים נכנסו, ואדון מוזר מאוד קיבל אותם.

הוא היה קשיש וידידותי, בעל רעמת שיער כסופה ועיניים גדולות ובהירות, חלביות מעט.

לוסי חייכה אליו חיוך רחב וקישקשה במהירות.

"אני לוסי פיוונסי, ואלו האחים שלי: פיטר, סוזן, ואדמונד, ואנחנו גילינו שאנחנו קוסמים רק לפני חודש, ואתה גם נראה מאוד נחמד, קצת דומה להאגיד, ו-"

"לו, שקט!" נזפה בה סוזן.

לוסי השפילה את ראשה, אך כעבור כמה שניות שב החיוך אל שפתיה.

"אתה בטח אדון אוליבנדר החביב!" חייכה וקראה בהתרגשות:

"כן, כן! אני בטוחה שאתה אתה! כלומר, אתה אדון אוליבנדר, אבל גם אתה!" סיימה בעוד חיוך בוהק.

אדון אוליבנדר רק חייך אליה והושיט לה מעין מקל עץ, ארוך ודק, גמיש, אשר נעשה משלוש ענפים דקים שנקלעו ל"צמה".

היא אחזה בשרביט ונופפה בו.

מיד נורו ממנו ציפורים מצייצות, ולוסי הביטה בהשתאות במחזה המופלא.

"כן, כן, יקירתי, זה השרביט בשבילך! עץ תפוח, דק וגמיש, טוב לשינויי צורה, עם שיערה מזנבו של חד קרן, ומעט אבקת פנינים!" קרא אדון אוליבנדר.

לוסי חייכה ושבה למקומה.

אדמונד פסע קדימה, ולאחר הרבה מאוד נסיונות הגיע לשרביט המתאים לו.

השרביט של אדמונד היה קצר ועבה, כהה וקשיח. 

"שרביט מעץ אטד, קצר וקשיח, בעל נימי לב של דרקון ואבקת קשקשי דרקון." הנהן אוליבנדר ברוב חשיבות בראשו.

לסוזן לקחו ארבעה נסיונות עד שהגיע לשרביטה.

שרביטה היה ארוך ודק, עדין אך מעט קשיח.

"שרביט מעץ ערבה בוכייה, בעל פרווה של חד קרן ואבקת כוכבים, שרביט חביב למדי, אכן." חייך אליה חיוך קטן אוליבנדר.

פיטר מצא כמו לוסי, את השרביט שלו, כבר בנסיונו הראשון.

שרביטו היה גמיש למדי, באורך בינוני, ובהיר.

"שרביט מעץ ליבנה, בעל נוצה של עוף חול ואבקת ירח. שרביט מעניין ביותר, ללא כל ספק." הנהן וחייך אליו אוליבנדר.

כשלכולם היו שרביטים הלכו לקנות גלימות אצל מדאם מלקין, ספרים אצל כרך ודף בע"מ, מצרכים אצל הרוקח, וכו'.

ארבעת הילדים בלעו במבטים משתוקקים כל מה שראו.

לבסוף, לאחר יום הרניות המפרך והמהנה, שבו לביתם, בידיעה שמחר ילכו ללמוד קסמים. 

הפרק הקודם		הפרק הבא