כשהארי פגש את דאדלי

אז.....באמת לא חלמתי בכלל שיגיבו.

אבל הגבתם/ן - אז אני ממשיכה.

הם צעדו בשתיקה כמה דקות.

הארי היה עדיין אפוף מחשבות על חבריו ללימודים.

ג'יני נהנתה להסתכל על הרחובות המלאים מוגלגים.

מכוניות קטנות, רכבות צפופות, בגדים מוזרים---לא היה שם אף אחד עם גלימה או כובע מחודד.

שרביטים וודאי לא ניראו שם.

הם נכנסו לרחוב מטופח ושקט.

בתים נאים עמדו בדממה משני צידיהם, חלקות דשא ירוקות נמתחו בין הבתים והשמים היו כחולים וחפים מענן.

"בואי", הוא אמר.

הם עמדו לפני דלת עץ כבדה, מגולפת בקפידה.

הארי הסתכל על ג'יני, לקח נשימה עמוקה, ונקש בדלת.

הם שמעו מין נביחה מבפנים, צעדי פר לאורך המסדרון הלכו וקרבו לעבר הדלת, והנה, נפתחה הדלת ובחור שמן ושרירי עמד מולם.

"היי ביג די. " אמר הארי.

"הארי???"

"אלא מי?" גיחך הארי.

"א...אבל....איך אתה חי? איך אתה מעז לחזור לכאן? חשבנו ש......"

הארי הוריד את עיניו, ואחר הרים אותן והסתכל בעיניו של דאדלי.

"איך אתם חזרתם לפה?" הוא שאל בשקט.

"א...איש אחד....כמוך...הוא בא לומר לנו שאנחנו יכולים לחזור הביתה...זה היה לא מזמן, שבועיים לאחור, בערך...אבל הוא לא אמר לנו מילה עליך....אז חשבנו....."

הארי חייך.

"חשבתם שמתתי? שאני לא אחזור יותר? טוב, צר לי לאכזב אתכם."

"לא, הארי, לא! רציתי מאד שתחזור!"

הארי הופתע. דאדלי רצה שהוא יחזור?

"אתה מבין?" המשיך דאדלי, לא משגיח בהבעת פניו המופתעת של הארי.

"אני חייב לדעת מה קרה שם. ברור לי שניצלנו בזכותך. בא, הכנס."

הארי היסס.

"אבא שלך ישמח שאני אבוא?"

"או, הוא ישמח, גם אם הוא לא יראה לך את זה. ואמא תשמח מאד. בוא."

הארי הסתובב, נתן את ידו בידה של ג'יני, ונכנס אחרי דאדלי לבית שהיה ביתו עד גיל 11, ואשר הגן עליו בנאמנות עד גיל 17.

מוזר, חשב הארי לעצמו, מה יכול סוהרסן לעשות לבן אדם.

לפחות משהו טוב אחד יצא מהם.

"אבא", פתח דאדלי.

"כן בן" ענה קול ממעמקי הכורסה.

"אה....אני הבאתי מישהו"

ורנון הסתובב חצי סיבוב וחזר לתנוחה הקודמת, הוא כנראה קלט באיחור את מי שראה כי כעבור שניות הוא זינק לגמרי.

"הארי? מה אתה עושה כאן?"

"הארי?" פטוניה צייצה מהכניסה לסלון. "מישהו פה הזכיר את הארי?"

"כן פטוניה, זה אני, הארי."

את זה הארי לא צפה: פטוניה עמדה מולו ומיררה בבכי.

"הא....הארי...אוי הארי....אתה חי!.....אווווו".....

והיא התיישבה על הספה והליטה את פניה בכפות ידיה.

הארי נבוך. הוא ממש לא ציפה לזה!

אחרי כמה דקות בהם בהו בה הנוכחים באלם, התנערה פטוניה וקמה ממקומה. 

"בא, הארי, שב. ומי כאן איתך?"

הארי חייך.

"זו חברה שלי, דודה. ג'יני וויזלי"

"וויזלי"? שאל ורנון בנהמה. "שוב וויזלי?"

"כן", ענה הארי בשלווה, מחייך אל ג'יני בעידוד.

הם התיישבו יחד על הספה, מול ורנון. דאדלי עמד מולם, ופטוניה גררה כסא והתיישבה גם היא.

הארי הסתכל סביבו. הוא לא ידע במה להתחיל.

"טוב, אז ככה. יש לי סיפור לספר לכם.

סיפור ארוך.

ארוך מאד.

יש לכם זמן לשמוע אותו?

אני רק רוצה לציין, שהסיפור כולו אמיתי לחלוטין והבאתי איתי עדויות למקרה שלא תאמינו."

הוא השתתק והביט בהם.

פטוניה הנהנה בראשה במהירות, מסמנת להארי מאחורי גבו של ורנון שהיא מאד-מאד רוצה לשמוע את הסיפור.

דאדלי רכן קדימה, מבט מתחנן בעיניו.

ורק ורנון שתק. הוא התבונן סביבו, ואמר: "בסדר, בסדר, אם צריך אז נשמע את הסיפור."

הארי חייך.

לראשונה חייכה גם פטוניה.

הארי נזכר איך היתה נראית בילדותה, כפי שראה בזכרונות של סנייפ.

היא דמתה אז לאמו מאד, אך כנראה עם השנים גדל השוני ביניהן.

הוא הסתכל אל ג'יני, שאותתה לו בעינה שהיא רוצה לומר משהו.

הוא עשה תנועה קלה בראשו, מקווה שהיא לא תגיד משהו שיגרום להם לעוף מן הבית על טיל.

"שלום", פתחה ג'יני.

"אני יודעת שאתם לא רואים אנשים כמונו בעין טובה.

אבל אני אומרת לכם, הסיפור שתשמעו הוא אמיתי לחלוטין.

אל תפקפקו בו. אתם חייבים לדעת מה עבר על הארי.

אתם חייבים להבין, שאילולא הוא אני לא הייתי כאן. 

ולא אתם. ולא אף אחד אחר. הוא היה הורג את כולכם."

פטוניה הסתכלה בה ממושכות.

"אני מאמינה לך. וגם להארי. וגם לו, למנהל הזקן. הוא היה כאן בקיץ לפני שנתיים."

הארי הוריד את עיניו בעצב, מתאמץ לשמור על קול יציב.

"צר לי, אך הוא איננו. הוא הרג אותו."

פטוניה פערה את עיניה בפחד.

הארי חכך בדעתו איך ימשיך לאחר המהלומה הזו, אך לפני שפצה את פיו, שוב דיברה ג'יני.

"אההההמ, יהיה אכפת לכם אם נביא קצת כיבוד? אחרי הכל, הפתענו אתכם בבואינו. אל תדאגו, זה לא יהיה מורעל או משהו",

היא הוסיפה למראה פניו המתעגלות בפחד של דאדלי.

"דאדלי, הפעם ההיא היתה תאונה שבוצעה ע"י אחיה של ג'יני.

הם באמת לא התכוונו להרע. אנחנו נגיש כיבוד רק אם תחפצו בכך."

דאדלי הסיט את מבטו אל פטוניה. היא פתחה את פיה לראשונה:

"מה הבאתם?"

ג'יני חייכה.

"לא הבאנו כלום. תגידו מה אתם רוצים – ונביא" אמרה לפניה ההמומות של פטוניה,

ולפני שזו הוסיפה להשחיל מילה, נשמע רעם קולו של ורנון: "אההמ, כן כן, אני רוצה לראות מה את מסוגלת לעשות. אני רוצה עוגה מפוארת."

הוא כמובן לא חשב שהיא תצליח,

אבל כעבור שניות בודדות הרחיפה ג'יני בחינניות עוגת ענק והנחיתה אותה בחבטה קלה על שולחן המטבח המצוחצח.

ורנון פער זוג עיניים נדהמות. נראה היה שעוד רגע יבלע את העוגה בעיניו.

לאחר מכן הפטיר בשפה רפה "נו!" ובכך אישר את המשך קיומה של העוגה בביתו.

הארי זימן סכין וצלחות קטנות, ופרס לכל אחד פרוסה.

לאחר מכן, הוא נשען לאחור על הספה, עצם את עיניו והחל לספר:

על עלייתו הראשונה של אדון האופל,

על מות הוריו ועל הישארו בחיים למרות שספג את הקללה הממיתה.

על האגריד שהביא אותו לדרך פריווט ועל דמבלדור שהניח אותו סמוך לדלת.

כאן הוא כבר לא היה צריך להאריך ולספר, משום שאת 10 השנים הבאות הוא חי בחברת הדרסלים.

הוא קפץ חזרה לנקודה בה האגריד לקח אותו לבית הספר.

געגועים נשזרו בקולו כשתיאר את הפעם הראשונה בה הלך בסמטת דיאגון, את  השרביט שבחר אותו ואת הכספת המלאה אוניות זהב עמוק עמוק בגרינגוטס.

"כספת מלאה?" התדהמה נשמעה היטב בקולו של ורנון.

הארי חייך בהנאה למשמע תדהמתו של דודו.

"כן כן. אני יותר עשיר ממה שאתה יכול בכלל לדמיין.

וזה עוד בלי לחשב את 1000 האוניות בהן זכיתי בשנה הרביעית, ואת הבית שירשתי, ועוד כל מיני דברים אחרים שעושים אותי עשיר יותר ממה שאפשר לדמיין"....

הפרק הקודם		הפרק הבא