כוכב רחוק

בס"ד

היי!

סליחה שלא העלתי הרבה זמן.

פשוט לא תמיד יש לי זמן.

הקיצר, מקווה שיצא טוב!

זה פרק בינוני- קצר.

תהנו⁦❤️⁩

____________________________________________

"אני לא מאמין שאת באמת עושה את זה, טיקי!"
פליקס משלב את ידיו.
"גם אתה יכול," אני אומרת בנחישות.
"אני לא עוד לא השתגעתי, תודה רבה," הוא אומר בגסות, תוקע בי מבט.
"די, פליקס," אני משתדלת אותו, "אתה לא רוצה לגמור ככה!"
הוא מסתכל על הרצפה הממורקת של מטבח הוגוורטס בזעם.
"מה יש לך לחפש בין כל בני האדם האלה?" הוא פולט לבסוף, "למה את צריכה ללמוד קסם? מה הבעיה הפשוט להישאר גמדונת בית רגילה?''
אני לוטשת בו מבט, מתאפקת שלא להגיד לו בקול את מה שאני חושבת על המעמד שלנו.
"תראי את אמא שלך!" הוא מצביע לכיוון אמא, שמטביעה את יגונה מהבת הסוררת שלה בבירצפת.
אני מביטה לרגע על הסירים המלוכלכים ועל אמא השיכורה ברגשות אשם.
ואז זוקפת את גבי.
"אני בחרתי בזה, פליקס," אני אומרת בהחלטיות מפתיעה, "ואני אתמודד עם זה."
פליקס עדיין לא מאמין, מטלטל את ראשו בחוזקה.
"את לא תדעי להתנהג כמוהם," הוא נועץ בי את מילותיו הקשות, "הם יזהו מי את, טיקי, ואז משהו רע יקרה."
אני מנענעת בראשי לכיוונו.
"הם לא יזהו אותי. בחיים לא."
"אה, כן?" הוא מלגלג, קולו נהיה צווחני קצת, "את בטוחה?"
אני משפילה את מבטי לרצפה, נושכת את שפתיי בחוזקה.
אסור שיזהו אותי, אני חוזרת אומרת לעצמי, אסור.
"את כבר הופכת לאחת כמוהם," הוא כמעט יורק את המילה האחרונה, "טיקי תראפט. אפילו שם המשפחה הזה מזויף."
אני משפילה את עיניי.
שוב.
ואז מרימה אותם, מסתכלת עמוק לתוך עיניו הכחולות של פליקס.
"לא קוראים לי טיקי תראפט," אני אומרת בחוזקה, "רק טיקי. ואם אתה לא אמיץ מספיק בשביל לעשות משהו נגד המצב שלך, פליקס, אתה יכול פשוט להגיד."
עכשיו זה תורו להשפיל מבט.
"זה מטורף לעזוב," הוא ממלמל לבסוף, אוחז את ראשו בשתי כפות ידיו.
אני מניחה את ידי האנושית על כתפו.
אני מרגישה כבר מעכשיו זרה.
פליקס כל כך קטן לעומתי, אמא קטנה לעומתי.
"תודה," אני לוחשת לו, יודעת שהוא יותר מהאח שאף פעם לא היה לי.
הוא מנענע בראשו.
"את... נראית אנושית, טיקי."
"אני יודעת."
הוא רק פשוט בהה בי, ועיניו הגדולות ככדורי טניס, הכחולות כמו שמיים שמעולם לא ראיתי, בורקות בעצב.
"מה אני אעשה בלעדייך, טיק?"
הוא שואל לבסוף את השאלה האמיתית, זאת שהסתתרה שאחורי הזעם שלו.
"אתה לא תהיה בלעדיי," אני אומרת בפשטות, "אני יבוא כל יום לעזור במטבח אחרי הלימודים ובלילה. אני לא אזניח את החובות שלי, ובמיוחד לא אותך. אתה החבר הכי טוב שלי, פליקס."
הוא מהנהן, מוחה את דמעותיו הבלתי נראות.
"ה- הכנתי לך את זה," הוא אומר, מצביע על ערמת ספרים מרופטת.
"תודה," עיניי גם מתחילות לצבור רטיבות, "איפה מצאת את זה?"
"ברחבי הוגוורטס," הוא אומר בשקט.
"אתה... אתה הפרת את הכללים בשבילי?"
אני מתרגשת, מלאת תודה.
אוי, פליקס.
"כן."
אני מחבקת אותו, לא שמה לב שבצורתי האנושית אני כמעט מוחצת אותו.
"טיקי?"
נשמע קול דקיק.
אני מסתובבת.
זאת לייקה, גמדונת בית צעירה בת שמונה.
היא תמיד קצת התביישה ממני, אולי בגלל העזות שלי.
היא עכשיו רועדת קצת, מביטה בצורתי האנושית.
"כן, לייקה?"
אני משתדלת לומר בקול הכי רך שלי.
"הבאתי לך את אלה," היא לוחשת בקושי, ועיניה בורקות בהתלהבות.
בידיה גלימות ישנות.
אני מתרגשת.
הגמדונת הקטנה הביאה... באמת עשתה הכל בשבילי.
"תודה רבה, לייקה."
היא מתעסקת במגבת המטבח שלה.
"רציתי רק שתדעי..." היא אומרת בקול כמעט בלתי נשמע, "שזה ממש אמיץ מה שעשית. ושאני מקווה... שאולי יום אחד..."
היא לא אומרת את ההמשך, רק תולה עיניים חולמניות בצוהר הקטן שבמטבח שבו מופיע כוכב אחד.
אין לי שרביט.
אבל בעצם, אני לא אמורה להיות מוטרדת מזה.
גמדונים לא זקוקים לשרביט.
או אולי כן?
אני לא יודעת.
"טיקי?"
זה נד, גמדון אחר שקצת יותר גדול ממני.
הוא הביא לי קדרה.
אחריו בא ביידי, שעוד מעט בן שש.
הוא הביא לי קצת מרכיבים לשיקויים.
אחרי ביידי באה איימי.
אחרי איימי בא טדי.
ואחרוה באה שוב לייקה, שמחזיקה בידיה מקל עץ מהודר ומשויף.
"הכנתי את זה לך."
אני מתבוננת בו בתדהמה.
"זה... זה שרביט?"
היא מושכת בכתפיה בשובבות.
"חדי הקרן אוהבים אותי," היא לוחשת לי כמספרת סוד, "אז הם הרשו לי לקחת כמה שערות מהזנב שלהם. ניסיתי להכניס את השערות לתוך מקל יפה, ושייפתי. זה כנראה לא שרביט. בכל אופן, זה כדי שלא יראו שאת בעצם משתמשת בידיים."
אני חסרת מילים, רק מהנהנת בתודה אילמת.
היא מחייכת, יודעת מה אני רוצה להגיד.
כולם עוטפים אותי, מביאים לי דברים קטנים ובלויים ששווים יותר מכל מה שאוכל לדמיין.
הן עוטפים אותי בבועה חמימה, עוזרים לי לארגן את הכל ולנסות לגרום איכשהו לחפצים להראות לא כל כך עלובים.
אני עטופה.
עטופה בתקווה.
הלילה כולם הולכים לישון עם אחווה ותקווה בלב.
מחר...

אני מחייכת רגע לפני שאני עוצמת את עיניי.

מחר אני הולכת להוגוורטס.

הפרק הקודם