כוכב רחוק

בס"ד

היי!

טוב, אני מניחה שאין לי ממש הקדמה מפוצצת או הרדמה מדהימה.

אז....

תהנו⁦❤️⁩

_________________

"פרופסור מקונגל?"

אני לוחשת.
אף אחד לא שומע אותי.
אני מסתובבת במסדרונות הריקים, אבודה.
"פרופסור מקונגל?"
אני אומרת שוב, הפעם קצת יותר בקול.
כפוץ הידיים היגעות שלי רועדות ונוטפות זיעה.
"כן?"
שואל קול חביב.
אני מחייכת בהקלה.
"פרופסור מקונגל, אני... אני רוצה ללמוד בהוגוורטס-"
אני אומרת בקול דקיק, ואז משתנקת בהלם שהרמיוני גרייג'ר, שרת הקסמים, מחייכת אליי בחביבות.
אמא פעם סיפרה לי עליה.
היא הגיבורה שלי, מאז שהייתי קטנה.
היא זאת שנלחמה בשבילנו, בשביל החופש שלנו.
כמה חבל שרק מעט רוצים אותו.
"לא- לא משנה," אני מצייצת, רוצה להתנדף משם.
"זה משנה," היא תופסת בעדינות את ידי, "את רוצה ללמוד בהוגוורטס?"
אני מביטה בה בעיניים פעורות, שותקת.
"איך קוראים לך?"
היא שואלת בקול רך.
"ט- טיקי," אני עונה לה בגימגום נבוך.
"אז טיקי, חמודה," היא מתבוננת בי ברכות, "למה את רוצה ללמוד בהוגוורטס?"
אני מאדימה במבוכה.
"כי- כי אני רוצה ללמוד קסם ולהיות כמו שאר הילדים," אני אומרת בקול מהסס, "אני לא רוצה לעבוד במטבחים עד שעה מאוחרת ושכל הידיים שלי שחוקות. אני... אני רוצה-"
"בסדר, טיקי," היא מחייכת חיוך מרגיע, "בואי נחשוב מה אפשר לעשות. אני בדיוק הולכת לפרופסור מקונגל, למה שלא תבואי איתי?"
אני מנהנת חלושות.
בטח פרופסור מקונגל תכעס, היא תפטר אותי ואת אמא על זה שנתנה לי חינוך כזה, פליקס יטביע את יגונו בבירצפת, יגרשו אותנו מכאן, אמא תחלה מדיכאון על החיים שלה, פליקס ישנא אותי-
"הגענו," אומר קולה השלוו של הרמיוני, ואני מתנשמת למול משרד המנהל המרשים.
אני נזכרת שאני עומדת מול שרת הקסמים, הדמות הכי מוערכת אצל הגמדונים, מי שחשבתי עליה כל הזמן.
"תודה," אני מצייצת.
"שלום, הרמיוני," אומרת פרופסור מקונגל.
"שלום, מינירווה," אומר קולה הנעים של הרמיוני, "לפני שנתחיל, יש עניין מסוים שברצוני לדון לגביו."
פרופסור מקונגל מבחינה בי, נועצת בי מבט עמוק.
"בבקשה."
הרמיוני מחייכת.
"זאת טיקי," היא אומרת, "גמדונת בית בת 11."
פרופסור מקונגל מהנהנת.
"היא רוצה ללמוד בהוגוורטס."
פרופסור מקונגל משתנקת מייד, והרמיוני טופחת על גבה.
"מ- מה?"
מצליחה לגמגם בקושי המנהלת, המומה לגמרי.
"שמעת נכון," אומרת הרמיוני בקול נחוש, "היא רוצה ללמוד בהוגוורטס, וזאת זכותה הטבעית."
אני מביטה בהרמיוני בהכרת תודה.
"זה נכון?"
מתעשתת פרופסור מקונגל, מסדרת את גלימתה.
"כ- כן, גבירתילי," אני ממהרת לגמגם בלחץ, נזכרת בקושי במה שאמא שלי לימדה אותי.
הרמיוני מחייכת אליי בהרגעה.
"חכי כאן, טיקי," היא אומרת לי בנועם, "אני והמנהלץ נתייעץ, טוב?"
הן מיהרו לחדר צדדי, ואני נשארתי לבד בחדר הגדול מלא הספרים.
כפות ידיי נוטפתו זיעה מרוב לחץ.
אני טיפשה.
מה חשבתי לעצמי?
שהוגוורטס יסכים לקבל גמדונת בית?
אני משתדלת לא לבכות, טומנת את ראשי בין כפות ידיי.
ציפור גדולה, זהובה ואדומה, מתקרבת אליי.
אני מרימה את ראשי בסקרנות.
"מי אתה?"
אני לוחשת לציפור היפהפייה.
הוא לא עונה, רק עף אליי ומתיישב על ראשי.
הוא יצור קסום, כמוני.
אני מרגישה את פלומתו החמימה על עורי היבש.
"א- אתה מדהים," אני משתנקת, לוטשת מבט בנוצותיו ההדורות.
הוא מתיישב על ראשי, מחמם אותו.
"אז הכרת את פוקס," נשמע קול, ואני קופצת בבהלה.
מינירווה מקונגל עומדת ליד הרמיוני גרייג'ר, לשניהם מביטות הישר אליי.
"כ- כן," אני מגמגמת.
"הוא מחבב אותך," אומרת הרמיוני, "אולי יש קשר בין יצורים קסומים? זה יכול להיות. אם זה נכון, זה גילוי אדיר."
מינירווה מקונגל מביטה הישר אליי.
"אין סיכוי שתוכלי ללמוד בהוגוורטס," היא אומרת בנוקשות, ואני משפילה את מבטי מיידית, "לא בתור גמדונת בית."
"מה זה אומר?"
אני שואלת בבילבול.
"מועצת המנהלים של הוגוורטס לעולם לא תאשר את זה," מסבירה הרמיוני, "אז אני והמנהלת חשבנו על רעיון אחר. את יודעת מה זה שינוי צורה, נכון?"
אני מהנהנת בחוסר הבנה.
"יפה," היא ממשיכה, "אז אנחנו נעשה לך שינוי צורה. אם יגלו מי את באמת, את תאלצי לעזוב את הוגוורטס, את מבינה? הלימודים שלך כאן תלויים בהעמדת הפנים שלך."
הלימודים שלי כאן תלויים בהעמדת פנים? של מה?
"אנחנו נשתדל לעשות אותך מה שנקרא יפה," אומרת הרמיוני בחיוך מעודד.
מה?
מה עומד לקרות?
אני מביטה באימה כששניהן מרימות שרביטים.
אני עוצמת את עיניי בפחד, ומרגישה מין תזזית שעוברת על גופי.
משהו קורה לי.
אבל אני פוחדת, לא מוכנה לפתוח עיניים ולראות מה קורה לי.
התחושה שעורי נתלש ממני ומוחלף באחר מתגברת, ואני כולאת בתוכי צרחת כאב.
לבסוף התחושה הנוראה נגמרת, ואני פוקחת לאט לאט את עיניי.
אני עומדת מול מראה במשרד המנהל.
יש לי שיער שטני בהיר ומתנפנף.
אני בגובה ממוצע, רגליי ארוכות ורזות.
גופי עטוף בגלימה מוזרה.
רק עיניי נשארו אותו דבר.
גדולות, וירוקות כעשב רענן.
אני מביטה בעצמי באימה.

אני בת אדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא