האי של איגונטוס

הפרק הבא!!!

אנחנו מקוות שתהנו, ואל תשכחו תגובות!!

עמדנו המומים. מולנו התנשא לגובה הר אדיר בגודלו, כיפתו מושלגת ועליו נחה בשלווה טירת קרח ענקית וקודרת.

"טוב, מתעתקים?" שאל נוויל.

"ברור שלא" אמר דמבלדור בידענות. "השימוש בקסמים אסור עד שנגיע לאי עצמו. ואין טעם לנסות, אחרת משהו נורא יקרה. אני אפילו לא יודע מה" המשיך.

"יופי טופי!!"צהלה טונקס. "האחרון שבטירה בייצה סרוחה!!" הוסיפה בעליזות ובזאת התחילה לטפס.

כבר ממזמן התרגלתי למצביי רוח של טונקס, ולגישה החיובית שלה לכל דבר. אבל בכל זאת לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, איך?? איך היא מצליחה להיות מאושרת כל כך??

התחלתי לטפס. תוך שנייות רגליי החלו לכאוב. אבל נחמתי את עצמי שזה כאין ואפס לעומת לופין וקינגסלי המסכנים. הם נאלצו לסחוב את האלונקות שעליהם שכבו בפינוק הארי ורון.

עלינו, ועלינו, ועלינו, ועלינו... ועלינו... הזמן עצר מלכת. הטירה לא התקרבה כלל. הטיפוס הקשה עליי מאוד. רגליי כבר לא נשאו אותי, והרגשתי איך כוחותיי עוזבים אותי לאט לאט.

"אל תתעלפי לנו עכשיו" שמעתי את קולה של טונקס במעורפל. 

ידה החמה הונחה על כתפי ותחושתי השתפרה, גם אם במעט...

"לא נוכל לרפא אותך בעזרת קסמים. ויש לי חשש מבוסס שאם תתעלפי אני אהיה זאת שאצתרך לסחוב אותך" טונקס הגניבה מבט אל לכיוונם של לופין וקינגסלי. השניים התהלכו בכבדות תחת משקלם של הארי ורון.

צחקתי. הרגשתי את כוחי חוזר אליי. רציתי להוכיח לה שאני חזקה. שאני לא אשבר. נתתי את ידי אל הרמיוני, ובמאמץ עילאי אחרון רצנו את המאתיים מטרים האחרונים שהפרידו ביננו לטירה.

שתינו נעצרנו בהלם למראה נום קטן בחליפת עסקים, העומד בפתח שער הקרח הגדול.

דמבלדור, נוויל, קינגסלי ולופין הצטרפו אילנו, ספק נושאים ספק גוררים את האלונקות עליהם שכבו הארי ורון.

"מי אתם?? ומניין באתם??" צרח הנום בחוסר סבלנות.

" אנחנו זה אנחנו, ולי קוראים אני" ענה דמבלדור בשעשוע.

הנום הנהן ברוב חשיבות ומיד אמר "ובכן, אני. מי אלה?? ומניין באתם??"

"אלה הם אלה, ובאנו ממקום" דמבלדור השיב "אנחנו מקווים לקחת אותם אל האי" הוא אמר בעודו מצביע על הארי ורון.

"נדמה לי ששמעתי על 'מקום'" אמר הנום בזחיחות. "נדמה לי שמשם באים האיגונוטוסים. גם אתם איגונוטוסים??" הוא שאל.

"לא, אנחנו זה אנח... אוף, אל תכריח אותי לחזור על זה!!" ענה דמבלדור.

נוויל הציץ מבעד לשער "אאאאאזזז," הוא אמר בקול ענייני "אפשר לקבל ארוחת ערב?? ומה בדבר מקום לישון??"

"כמובן!" ענה הנום. "אבל כל כניסה לכאן כרוכה בתשלום. כרגע, אין טעם לדאוג לזה. אתם בוודאי רעבים ועייפים, הלא כך??" והוא הוביל אותנו פנימה.

המקום היה עוצר נשימה. מהתקרה השתלשלו נברשות בדולח ענקיות, שהפיצו אור כחלחל וקסום. על הקירות העשויים קרח היו חרוטות מנדלות יפייפיות, ועל הרצפה היה אריג לבן העשוי שלג. אף על פי שהטירה הייתה עשויה מקרח, היא הייתה חמימה ומזמינה, ממש כמו בית. הנום הוביל אותנו דרך פרוזדור רחב, אל עבר חדר גדול שבמרכזו שולחן ארוך, הערוך לכחמישים איש. בראש השולחן, על כיסא יפהפה עשוי קרח, עמד דיוקן של איש נאה במיוחד המחזיק גלימת העלמות.

הנום ניגש אל הדיוקן ואמר "אדוני, יש כאן אורחים. הם ביקשו ללון פה. הם רוצים להגיע לאי".

"ומה שמם?" שאל האיש שבדיוקן בעניין.

"אנחנו" השיב הנום ללא כל היסוס. "אני אמר שהם הגיעו ממקום. הם לוקחים אותם אל האי" הוסיף.

"יפה מאוד!" אמר האיש בנימוס " והאם אתה יכול להואיל בטובך לצאת?"

הנום יצא מהחדר  בהליכה גאה, כשהבעה זחוחה מרוחה על פניו.

                                           ~.~

שכבתי בחדר הנאה וניסיתי להרדם. הרמיוני וטונקס כבר מזמן נרמו. אבל אני לא הצלחתי להפסיק לחשוב על השיחה עם האיש, וההפתעה שזהו הדיוקן של איגונוטוס.

אחרי שהסברנו לו מי אנחנו באמת, הוא חייך חיוך רחב, וציווה על הנום להביא לנו ארוחה דשנה וחדרים לישון בהם.

צחקקתי כשחשתי על הנום המצחיק. הליכתו הגאה, והבעת פניו, דיי בהם כדיי להצחיק כל אחד. לא הצלחתי להפסיק את החיוך כשנזכרתי איך הוא בלע את הפתיון של דמבלדור. אחריי זמן שנדמה כמו נצח, נרדמתי.

בבוקר התעוררתי לקול צרחותיה של טונקס.  התארגנתי במהירות, והלכתי לבדוק מה מקור המהומה.

כשנכנסתי לטרקלין, מצאתי את טונקס גוהרת מעל הנום תוך כדיי צרחות מקפיאות דם.

"איפה הוא?? איפה רמוססס?????" היא שאלה בזעם.

הנום לא איבד מקור רוחו, וחייך את החיוך הזחוח שלו. ומאחר שטונקס לא נענתה היא התמוטטה על אחת הקורסאות הלבנות, והתייפחה ללא כל שליטה.

חיבקתי אותה. ידעתי שהיום הזה הולך להיות קשה.

הפרק הקודם		הפרק הבא