הרפתקאות לילי והקונדסאים 2

נ.מ- לילי:

בהוגוורטס מדהים! הכל כל כך מעניין. מרי ואני הפכנו לחברות טובות, אבל מתברר שארבעת הילדים שישבו איתנו ברכבת ממש שחצנים! האמת שרמוס פחות, הוא דווקא בסדר. ואת פיטר אני לא סובלת כי הוא כזה חסר חוט שדרה! נגרר אחרי אחרים. אני כמעט מרחמת עליו, אבל רק כמעט. את סיריוס וג'יימס אני פשוט שונאת! הם כאלה פוצים נפוחים!! השיעור האהוב עלי הוא שיקויים. אני ממש טובה בזה. אבל פרופסור סלהגורן קצת מוזר. גם שינויי צורה זה בסדר, אבל עדיף שיקויים. לצערי, ג'יימס וסיריוס ממש מוכשרים, כמעט כמו שהם שחצנים. איך מישהו יכול להיות כל כך מעצבן?! זה נגד חוקי הטבע!!! בזמן האחרון אני וסוורוס קצת התרחקנו. אני לא כל כך אוהבת את הילדים שהוא מסתובב איתם. ואותי שמו בגריפינדור ואותו בסלית'רין, ונראה כאילו שני הבתים האלה במלחמה תמידית! בכל מקרה,  אני חושבת שאכתוב מכתב לפטוניה, היינו פעם חברות ממש טובות, אני רוצה לשקם את היחסים בינינו. מעניין איך היא תגיב...

נ.מ- פטוניה:

זה היה הדבר הכי מוזר שקרה לי אי פעם. פשוט שכבתי על המיטה שלי בחדר ובהיתי בתיקרה (זאת שיגרת היום שלי אחרי בית הספר מאז שלילי עזבה.) ואז שמעתי רעש מהחלון שלי. הפניתי את המבט וקפאתי. איך אני אמורה להגיב על דבר כזה? ינשוף שחור נקש במקורו על החלון. משהו היה קשור לרגל שלו, גליל קלף. מה יכולתי לעשות? הלכתי אל החלון ופתחתי אותו. לקחתי את המכתב והתחלתי לקרוא:

היי טוני! מה קורה? איך בבית הספר? השורה הבאה הייתה מחוקה, אבל לא ביסודיות. הצלחתי לקרוא מה כתוב שם: בהוגוורטס מדהים! הזעפתי פנים. ברור שמדהים, היא בהוגוורטס! לקחתי נשימה והמשכתי לקרוא:

אני מצטערת, דיברתי עם פרופסור דמבלדור והוא לא הסכים שתגיעי ללמוד בהוגוורטס. דמעות של כעס ואכזבה הצטברו בעיני וטשטשו את ראייתי. 

הכרתי חברה חדשה, קוראים לה מרי.  זהו זה, נמאס לי. גילגלתי את הדף לכדור וזרקתי אותו על הרצפה. היא גם הולכת לבית ספר לקוסמים ואני לא, היא גם מחליפה אותי במישהי אחרת. דמעותי הרטיבו את המיטה. רגע, למה אני בוכה? כבר לא איכפת לי ממנה! כבר לא. לא איכפת לי, לא איכפת לי, לא איכפת לי!

הפרק הקודם