בלאגן על מימדי, אריק1

שלום! רגע, רגע, עדיין לא לסקול אותי במבול של האשמות, אני יודע שלא הייתי כאן במשך יותר משבוע! סליחה! אני מרים ידיים! תודה באמת. אז אני לא כל כך הולך להסביר לכם את הכל, כיאין לי ולכם כוח, אבל אני אגיד שבגלל שלפני זה הייתי שקוע כל כך עמוק פה באתר קיבלתי עונש שאני לא יכול לגעת במחשב במשך זמן לא ידוע. העונש לא נגמר, אבל הצלחתי לשכנע את ההורים שלי שייתנו לי קצת זמן במחשב והנה אני. סליחה, ויום טוב.

נקודת מבט של אריק (כי אחרי יותר משבוע שלם כבר החלטתי לשנות גישה)

"קוראים לפרק הזה 'כשהמדרכה פתחה את פיה'," אמר ליאו. "ותראו את התמונה, זה לא פה בכלל! איפה כל הרוק?" הוא הראה לנו תמונה של חור במדרכה עם מדרגות בהמשך, מקום שזיהיתי די בקלות (בכל זאת, הסיפור הזה עלי), וסובב את הספר אליו בחזרה ב'חמת זעם'. אחרי קצת זמן הוא 'נרגע' והתחיל לקרוא.

בסוף הבלוק נאסף קהל מאחורי מחסום,שחקן נבחר סופר-איי הנודע, ג'ו ליאת, פסע במכנסיים קצרים, חולצת שרירים צמודה ורטיית העין של סופר-איי, מבליט את שרירי זרועותיו האדירים.

"נראה כאילו הסופר איי האלה שחצנים כמו גיבורי העל אצלנו ואפילו יותר." אמר ג'ושוע. "ובשביל מה רטייה? הם לא משחקים בספורט שמצריך דיוק?"

"הם רוצים להראות שהם בלית מנוצחים אפילו עם עין אחת," אמרתי באנחה. "אבל פשוט הם היו קוסמים. די גרועים, למען האמת."

"ודרך אגב, לא אמרנו כלום על דיוק," אמרה בתאני. "למרות שלפי דעתי כל דבר צריך להיות מחושב קודם." אנבת' והרמיוני הנהנו.

אריק הצטער שטרוור לא שם אתו. טרוור הצליח להשיג את כל כרטיסי השחקנים והבובות של נבחרת סופר-איי, ידע בעל פה את כל הנתונים הסטטיסטיים של השחקנים השונים, וצפה בכל הסרטים שלהם. הוא אפילו אהב את האוכל השמנוני שמגישים במזללות סופר-איי קינג.

"אה, פשוט מזללות רגילות שנראות על שמם," אמר פרסי. "די גאוותני אלה, הא? כל ניו יוקר מלאות במסעדות אוכל מהיר, זה חתיכת פרסום!"

"כן, היה עליהם הכל," אמר אריק. "סרטים, ספרים, קומיקסים, מזללות, קלפים, פסלונים, משחקים, מותגים... הם ממש מפורסמים אצלנו."

"בדרך כלל אלה שמתפרסמים הם אלה שלא עשו כלום." אמר ליאו, והרבה מהאנשים הנהנו. "למשל פרסי מפורסם, יש ספר על שמו, אבל עלי לא! כי למה שמישהו יטרח לתעד מה עשו האנשים החשובים? בטח אני לא מוזכר בספרי בכלל, נכון? זה בגלל שעשיתי כל כך הרבה!" כולם נתקפו בפרץ ציחקוקים חוץ מפרסי.

"דווקא מסופר, אני קראתי רק את הספרים הדי אחרונים ויש אותך שם המון." אמר ג'ק. "אז אל תגיד כלום, כדי שלא תוריד את קרנך עוד יותר."

"טוב, אם להודות על האמת ליאו באמת עשה המון," אמר פרסי. "נראה לי שאם הוא היה פוגש את עולם האלים באותו זמן כמוני הוא היה עושה הרבה יותר."

"אני יודע שעשיתי הרבה." אמר ליוא. "אבל באמת אתה כן יותר חזק ומוצלח ממני."

"ולמי שחושב שסתם פרסי אמר שליאו עשה המון כי הוא ענו," אמרה אנבת'. "אני גם חושבת שהוא עשה ממש המון, ואני לא נוהגת לחלק מחמאות באופן חופשי."

צלם הלך אחרי ג'ו ליאת עם מצלמת קולנוע, מתעד את כל מהלכיו, ואיש אחר השליך אליו משקולת שג'ו הטיל באוויר כמו שרביט תהלוכות. הוא תפס אותו מאחורי גבו, והסתובב לחשוף שני טורי שיניים צחורות אל המצלמה.

"מזכיר את לוקהרט..." אמר הארי בהירהור. "גאוותן ללא טעם, רמאי נוכל, מחייך חיוך חושף שיניים... כן, זה בול הוא."
אריק רצה להישאר להסתכל, אך נעליו נקשו בעצבנות על המדרכה, להוטות להמשיך בדרכן.

"אתה מתייחס אכאן אל הרגליים כחלק נפרד מכל הגוף שלך." אמרה סרינה. "זה נורמלי לאנשים רגילים, כי לי זה לא קרה מעול-"

"לא, זה לא רגיל," אמר תום. "אל דאגה, את די נורמלית, חוץ מזה שאת ממש מגניבה עם הקטע של להפוך לפנתרה."

הוא פילס לו דרך בקהל הצפוף עד שדרכו התפנתה, ונתן לרגליו להוביל אותו לסמטה.
נער בן גילו עבר עם הוריו, צוחק. אריק תהה איך זה לחיות עם אב אמתי במקום זה שזנח אותו כשהיה בן שלוש.

"עצוב, אבל די מוכר אצלנו." אמר ג'ינקס. "אצלנו ילד עם אבא אמיתי זה משהו שלא רואים כל יום, אחד לשתי קרחות יער במקרה הטוב."

"טוב, המצב אצלכם די קשה." אמר פרסי. "אל גם אני גדלתי בלי אבא מאז שנולדתי, מתישהו בגיל שתים עשרה.בסוף אתה תאהב את האבא הזה שלך אם הוא יהי חי."

אולי אפילו הורים נשואים באושר, שיקנו לו גלידה וייצאו אתו לטיולים. אביו חי אי-שם, אך לאריק לא היה כל עניין למצוא אותו.

"אמרתי לך, אתה בסוף תאהב אותו." אמר פרסי. "אבל עדיין אל תחפש אותו, אתה תמצא אותו לבד."
תור ארוך השתרך לפני דוכן הנקניקיות שליד התחנה המרכזית. אנשים פסעו במהירות לכיוונים שונים. אמו לא נראתה בשטח. הוא עצר לפני חנות "ההלבשה התחתו-נה המעולה ביותר בעולם" של הרמן האול, והביט סביב.
פשוט יוצא מן הכלל - להידחף על ידי מחשבת ערפל לעשות שום דבר.

"בשביל מה לקחת את המשקפיים?" שאל ליאון. "תשתמש בהן!"

ואז נשלחה ידו מאליה אל כיסו.

"אמרתי לך!" אמר ליאון. "מחשבת הערפל שלך מסכימה איתי! קח את המשקפיים! תשתמש בהן!"
כמובן, התצלום.

ליאון מלמל משהו על זה שהוא לא אמר שום דבר שאמור לעניין אותנו

היה עליו לשאול אם מישהו ראה את אמו. המוכר הנמוך והשמנמן בדוכן הנקניקיות היה שם אמש כשקנו ביחד נקניקיות. אולי הוא יזכור אותה.
"רוצה עוד נקניקיה, ילד?" שאלה מוכר, מעביר אצבעות דמויות נקניקיות דרך מה שנותר משערו השחור השמנוני.

"סנייפ." אמר רון. "שיער שמנוני! זה הוא! מה אתם רוצים," הוא אמר כשהסתכלו עליו. "כמו שהארי אמר את לוקהרט!"

"אם היו לך יותר סיבות לאהיו מסתכלים עליך ככה." אמרה הרמיוני. "להאר היו הרבה סיבות, ולך אחת!"
אריק שלף את התצלום. "למעשה, אני מחפש..."
"מה אתה רוצה?" האיש הביט מעבר לאריק אל התור המתארך. אריק הציג את התצלום. פיו של המוכר צנח, ואחר כך שב להבעתו הזועפת. "מעולם לא ראיתי אותה." הוא פנה להתעסק עם המלקחיים שלו.

"כל כך שקוף." אמר שביט. "כל כך ברור שהוא יודע עליה משהו ולא מספר. אולי הוא שותף למזימה מרושעת נגדה?"

"כן, הגיוני." אמר שלמה. "מה שבטוח, הוא מנסה, ללא הצלחה, להסתיר את זה שהוא יודע משהו."

"איך ידעת שאני מחפש אותה?"

"בום!" קראה איריס. "מה הוא יעשה עם השאלה הזאת?"

"אני מניח שהוא יתעלם." אמר מגנס. "מההיכרות הקצרה שלי עם אנשים כאלה, הוא פשוט יתעלם ויעשה כאילו שהוא לא שמע באופן כל כך בולט, עד שלא יהיה ספק שהוא כן."
הוא הביט בלקוח הבא. "מה עוד אתה מבקש? הבא בתור!"

"אבל היינו כאן רק אתמול."
"הבא בתור!"

"רואים?" אמר מגנס. "אה, לא התווכחו איתי, אז לא משנה. כן, אתה יכו להמשיך."
האיש מאחוריו ניגש אל עגלת הדוכן, והזמין משקה קל. אריק נדחק הצדה, ובעט בתסכול אבן לתעלת הביוב. מוכר הנקניקיות לא זכר את אמו.

"לא קלטת שהאו עושה את עצמו?" שאל מגנס, ואנ ניענתי בראשי לשלילה. "רואים שלא היה לך עסק עם אנשים טיפשים במיוחד בדרך כלל..."

לא היה טעם לשאול סתם מישהו זר.
עדיין שקוע במחשבות, חצה את הרחוב, וכמעט נתקל בבעל דוכן עיתונים. האיש היה רזה, עם עיניים כחולות כהות פראיות משהו, ושיער חום דהוי.

"ברררר." בייגל הצטמרר והתכווץ. "משהו בתיאור הזה נשמע לי פשוט נורא, אני לא יודע מה בדיוק." הוא אמר בתגוב למבטים השואלים.

משהו באיש גרם לאריק להתכווץ. הוא היה מוכר באופן מוזר, כמו דמות מסיוטיו.

"רואים?" שאל בייגל. "לא רק אותי הוא מצמרר!"

"כן," אמר יויו. "אבל אתה רק שמעת תיאור שלו והוא ראה אותו, אז יצאת מוזר. מאד."
נערה בגילו של אריק, עם שיער כהה ארוך וגלי ועור בצבע ריבת חלב,

"נשמע כמו בתאני." אמר דוד בהסיח הדע, ואז הזדקף. "זו היית את, נכון?" הוא שאל.

"כן," אמר בתאני. "אפשר להמשיך אחרי שגיליתם קצת דברים חדשים."

קפצה מעל דוכן העיתונים אחרי שעזרה ללקוח. "תן לי לנחש," אמרה. "אני טובה בניחושים. ממתק, נכון? לא, זה רציני יותר. משהו בשביל אימא שלך, אני חושבת.

 "וואו, את ממש טובה בניחושים!" אמרה ג'ני בהערכה. "אפשר שיעורים?"

כדור נגד כאב ראש?"

"לא משנה." אמר ג'ני. בתאני הסמיקה קצת.
בעל הדוכן אמר בקול מחוספס, "אתה קונה משהו?" אריק נד בראשו, והאיש שילב את זרועותיו. "מה אתה רוצה? אתה מבזבז את זמני, ילד."
אריק הושיט את ידו לכיסו ושלף את התצלום. "ראית את האישה הזאת?"

"סקראש אומר שזו טעות," אמר יויו. "לא פונים אל מישהו מצמרר. זה יהפוך אותך לצמר!"

"צמר?" שאל ניקו, ואז חייך בהבנה. "אה, מצמרר זה כאילו הופך אנשים לצמר לפי דעתכם? או דעתו? או דעתך?"

"כן, וזו דעת שנינו." אמר יויו. "המצאנו את זה פעם, לפני כחמישים שנה. לחלק לעשרים וחמש. לחלק לשתיים. בקיצור, שנה שעברה."
האיש חטף מידיו את את התצלום. "איפה השגת את זה?"
הנערה חומת-השיער הציצה בתצלום. עיניה התרחבו.

האיש התקרב בצעד אחד לאריק. "כאן לא מחלקת אבדות ומציאות. אתה צעיר למדי להסתובב לבדך." הוא התקרב פסיעה נוספת, קרוב מדי. "הלכת לאיבוד? מה שמך?"
מי הקולון של האיש הדיפו ריח מוכר ונורא, שהעביר צמרמורת בגוו של אריק. בטנו גאתה ועלתה עד גרונו. הוא חטף מידו של האיש את התצלום והתרחק במהירות.

"חכם, ללא ספק," אמר אילן די בשקט. "הוא נראה כמו אחד שיענה אותך רק כי נראה לו שיש סיכוי שנגעת לו בעיתון או משהו."
"חכה!" קרא הנערה אחריו, מתנשפת. עיניה החומות הכהות נצצו כשנופפה בחטיף שוקולד מעל ראשה. "שכחת את זה."

"שיטה טובה כדי לדבר בלי שהוא ישים לב." אמרה אנבת'. "אבל למה היית איתו בכלל?"
שמלתה הייתה קטנה מדי, הבחין אריק, ובצבעים שונים. מימיו לא ראה טלאי בגד כה רבים.

"לא קניתי שום חטיף," אמר.

"אתה לא קולט שהיא רוצה לדבר איתך?" שאלה סרינה. "אה, טוב, אני יודעת שזו בתאני, אתה לא ידעת כלום מראש, אז זה לא נקרא..."
היא דחפה את החטיף לידו ולחשה, "ראיתי אותה. התצלום. פגוש אותי לפני החנות שושנות מים שמעבר לפינה." היא נחפזה לחזור לדוכן.
אריק הביט בחטיף שבידו, ושוב אל הנערה. הוא לא האמין שהיא זיהתה את אמו. כשעקף את הפינה, ראה מזווית עינו את האיש צועק עליה.

"זו התעללות!" קרא הארי. "דיווחת על זה? זה בכלל לא בסדר!"

"כאילו שאתה דיווחת על הדודים המתעללים שלך," אמרה הרמיוני. "חכם גדול."
הזמן נדמה כאילו עצר מלכת, כשחיכה לה לפני חנות הפרחים שושנות מים. כשכבר היה בטוח שהיא לא תגיע, הופיעה הנערה בריצה מעבר לפינה, עיניה מבזיקות ברקים. "אני בתאני אברלי. אסור שדודי ארל יראה אותנו מדברים. תאמין לי, מוטב לך לא להתקרב אליו. ולא אהבתי את האופן שבו הוא הסתכל עליך."
"כמוני כמוך." אריק הביט בחשש לעבר הפינה, מצפה כמעט לראות את הדוד ארל מסתער לעברם.
"זה בסדר. אני אמורה להביא לו את הקפה האהוב עליו." בתאני הצביעה לעבר בית קפה קטן ואפלולי שנקרא דריפס. היא נעצה לרגע מבט בעין הזכוכית של אריק, והסבה במהירות את מבטה.

"הו, מישהו עם טקט!" קרא ליאו. "בניגוד לרוב האנשים שאני מכיר. שלא תחשבו, אני גם לפעמים חסר טקט, אני לא מנסה לעבוד עליכם."

"תראה לי שוב את את התצלום."
אריק הושיט לה אותו. "כן, זאת בהחלט היא. עבדתי כאן רוב חיי, ואני לא מחמיצה הרבה. במיוחד לא את הקטעים המוזרים."

"מוזרים כמו הכותב?" תהה צביאל. *הערת הכותב האמיתי: לא, שום דבר לא מוזר כמוני.* "אהה, כן, הגיוני." אמר צביאל.
"מה מוזר? איפה ראית את אמי?"
בתאני החווירה. "זאת אמך?! הייתי צריכה לנחש." היא השפילה את מבטה. "ובכן... ראיתי אותה הבוקר. היא הלכה למקום מתחת לפני הקרקע. אני מבחינה תמיד כשאנשים עושים את זה."
"מה, לרכבת התחתית?" שאל אריק.
"לא. זה כמו מעבר סודי תת-קרקעי. אמרתי לך שדברים מוזרים מתרחשים כאן. היו אתה שני אנשים גדולים. זה נראה כאילו..." קולה דעך.
"מה?"

"כאילו חטפו אותה?" שאלה סופי. "זה נשמע בול כאילו היא נחטפה על ידי שני בריונים ענקיים מפחידים ושריריים."
"כאילו לוקחים אותה למקום כלשהו," אמרה בתאני. "והיא לא יכולה להיחלץ מידיהם. הבוקר דוד ארל הביא אותי לכאן שעה מוקדם יותר, בארבע לפנות בוקר. היה ממש נורא, חשוך וקר. נאלצתי לעשות הכול בעצמי, ודוד ארל סתם ישב שם עד שאותם גברתנים מגודלים עם רטיות-עין הופיעו יחד אתה. היא נראתה ממש כועסת. דודי רץ לקראתם לפגוש אותם. אני חושבת שהוא ציפה לבואם."

"אז גם הדוד המרושע שלך היה אחראי לחטיפה!" קרא הארי. "זה מקרא הרבה יותר גרוע מאצלי, הדודים שלי לא היו חוטפים!"

"אבל הם גם היו חוטפים?" שאל דקס, ואז הסביר. "הם היו חוטפים קסמים לפרצוף על כל התעללות?"

"לא על הכל," אמר הארי. "אבל הם כן חטפו ממני קצת. אני אעבור על זה במהירות... הם חטפו הלם כשהצמחתי את השיער שלי שהם קיצצו לחלוטין בן לילה, וגם כשקפצתי אל גג בית הספר במהלך מרדף של בריונים, לבן הדוד שלי צמח זנב חזיר, אבל ה לא אני עשיתי," הוא מיהר להגיד כשראה את המבט של הרמיוני. "כן, גם הכנסתי את בן הדוד שלי לכלוב של נחש ואת הנחש שיחררתי, הרסתי להם פגישה עיסקית על ידי שגרמתי למישהו, בטעות, להפיל את העוגה של הקינוח על הראש של אלה שאיתם הם הלכו לעשות עסקה, ניפחתי את הלא דודה שלי והעפתי לשמיים, ועוד קצת דברים שגרמתי בטעות."

"נשמע שלא כיף להיות שונא שלך!" אמר יויו בהתלהבות. "יש מצב שאתה מלמד אותי לעשות חלק מהדברים האלה?"
כל האוויר נסחט מריאותיו של אריק, והוא הרגיש כאילו הוא עומד להתמוטט. אם כן, אמו אינה בסדר, בסופו של דבר. "את בטוחה שזאת הייתה היא?"
"משוכנעת לגמרי. הם עמדו מתחת לפנס רחוב."
"תראי לי את המקום התת-קרקעי. אלך לחפש אותה."
בתאני שילבה את זרועותיה. "זה לא כל כך פשוט."
"למה את מתכוונת? בואי נלך."
"אי אפשר סתם כך להיכנס."
"מדוע לא?" אריק אחז בפרק ידה של בתאני ומשך אותה לעבר התחנה המרכזית. היא משכה את ידה חזרה וחילצה אותה מאחיזתו.
"תקשיב, אני מנסה לומר לך. זה לא חלק ממערכת הרכבות התת-קרקעית הרגילה. זה... זאת רכבת תחתי מיוחדת, או משהו. כבר שנים אני רואה אנשים משתמשים בה. זה נסתר. דודי צופה בזה כל הזמן. הוא ודאי יודע על זה הכול, אך אינו מודה בשום דבר."

פניה התרככו. "בכל אופן, הבנתי איך זה פועל. עקבתי אחרי ג'ראד, איש הנקניקיות. הוא פותח את זה. אנשים אומרים לו משפט קוד סודי והוא מפעיל ידית בעגלת הדוכן שלו. המדרכה נפתחת בתחתית המדרגות, ועוד מדרגות יורדות למטה. אחרי שהאנשים נכנסים לפתח שנפתח, המדרכה נסגרת מעל ראשיהם. זה מוזר, אנשים עוברים כאילו אינם רואים את זה בכלל, אבל זה קורה ממש לנגד עיני."

"זה כמו העירפול." אמר פרסי. "אם לא העירפול כל בני התמותה היו רואים אותי מסתובב עם כלבה שחורה בגודל משאית זבל, לא עם פודל."

"רואים אותה בתור כלב פודל?" שאל ניקו בהפתעה גלויה. "ואני חשבתי שיראו אותה בתור משאית זבל. ידידותית ונובחת."
אריק הליט את פניו בידיו. ובכן, זאת הסיבה שהוא כאן. אמו בסכנה. מחשבת הערפל אמרה לו שהיא לא פצועה. הוא קיווה שהמצב יישאר כך.
"אתה מאמין לי?" הביטה בו בתאני מהצד.
אריק הנהן, אם כי לא היה בטוח מדוע. "איך אני נכנס?"
"אנחנו אומרים לג'רארד את משפט הקוד ויורדים בריצה במדרגות. אבל אסור שדודי יראה אותנו, זה יהיה הסוף שלנו."
"אותנו? אנחנו? לא נראה לי. מוטב שארד לבדי."

"הי, לא יפה!" אמר ג'ק. "היא עזרה לך, תכבד את הרצונות שלה! טוב, בעצם אני מבין אותך. לא הייתי רוצה שארל ירדוף אותי."
בתאני דשדשה ברגליה במבוכה, אך הביטה בו ישר בעיניים. "אני הולכת אתך. זאת העסקה. או שאין משפט קוד."
"אבל את עלולה להיתקע מתחת למדרכה."

"נקודה יפה," אמר מגנס.
"גם אתה."

"גם נקודה יפה." אמר מגנס וגיחך.
"אני מוכרח למצוא את אמי. את לא חייבת ללכת. והדבר האחרון שאני צריך זה שדודך ירדוף אחרינו. אני בטוח שהוא יחפש אותך."
"הוא לא יודע שאני יכולה להיכנס לשם." היא אחזה בזרועו. "ממילא תכננתי לברוח לתמיד. לארל לא אכפת ממני. הוא פשוט תקוע איתי מפני שהורי מתו כשהייתי קטנה. הוא מכריח אותי לעבוד יומם ולילה, ואפילו לא קונה לי שמלה אחרת." היא הביטה בשמלתה הטלואה המלוכלכת.
"אבל מה אם ניתקע שם למטה? מה אם זה מחבוא של פושעים?"
"אני מוכנה להסתכן. אם אני בורחת, אני הולכת למקום שונה לגמרי, ונראה לי שזה ההימור הטוב ביותר שלי. תמיד רציתי לראות מה יש שם למטה. חוץ מזה, איזו דרך טובה יותר להתחיל מאשר לעזור לך למצוא את אמך?"
אריק לא אהב את הרעיון שדודה של בתאני ירדוף אחריהם, אך גם ירידה לא בטן האדמה בגפו לא נראתה רעיון מצודד. "איך נוכל לרדת בלי שהוא יראה?"

"אוי, הוא כבר מחפש אותה?" שאל רון בדאגה. "חשבתי שזה ייתן לה חמישים דקות! זו כמות הזמן שהיה לוקח לי... סתם, סתם צוחק."
הם הציצו מעבר לפינה. ארל עבר לארוך הרחוב, מצד לצד, תר ומחפש. "הוא מחפש אותי. בוא נתקרב סביב הבלוק. נתחבא מאחורי אנשים, ונתכופף כשנגיע לדוכן הנקניקיות. נעמיד פנים שאתה קושר את שרוכי נעליך."
למרבה המזל, נעשתה התחנה המרכזית צפופה יותר, הומה אדם. הם הלכו מאחורי שלושה גברים בחליפות כחולות עד חנות ההלבשה התחתו-נה של הרמן האול, ורכנו מאחורי דוכן הנקניקיות. בתאני הצביעה לעבר מדרגות בטון ריקות ליד הקיר. הן נראו כמו מבוי סתום.

"נראו כמו?" שאלה אנבת'. "אז זה היה הפתח, נכון? אבל איך זה נפתח?"

"אולי זה כמו אצלנו," אמרה הרמיוני. "נכנסים לתוך קיר, ואז אתה עובר לחלק הבא."

ג'רארד, המוכר, הציץ בהם מעל דוכנו, גבותיו העבותות מורמות. "שוב אתה? אתה קונה הפעם? אם אתם רוצים לשחק משחקים, ילדים, לכו ותמצאו מגרש משחקים."
בתאני הרימה את מבטה. "יש יותר מהנראה לעין באוויר, בים וביבשה. הקסם הישן זוכר אותי."
גבותיו של ג'רארד נורו למעלה ואחר כך למטה כמו שני בומרנגים. פניו התרככו. "אני לא מאמין! הרי אתם שני ילדים!"
בתאני נראתה מודאגת כמו שאריק הרגיש. היא הביטה בג'רארד בתקיפות ואמרה בקול רם יותר, "יש יותר מהנראה לעין באוויר, בים ובייבשה. הקסם הישן זוכר אותי."
ג'רארד הרים את ידיו לאות כניעה. "בסדר, בסדר. יש לכם שישים דולר?"

"שישים דולר?" שאלו כולם, חוץ ממני ומבתאני. "זה עולה שישים דולר?"

"כן, אני יודע," אמרתי. "זה עושק רציני. עכשיו אפשר להמשיך את הסיפור לפני שאני נבלע פה באדמה?"

"למה, זה לא נעים לך?" שאל פרסי. "אז אולי נפסיק?"

"לא!" קרא תום. "אנחנו רוצים לדעת את ההמשך!"

"אבל ממילא לא נגמור את כל הספרים אחד אחרי השני לפני שייגמר לנו הכוח," המשכתי להתעקש. "אולי נקרא אצל כולם רק שני פרקים ראשונים?"

"לא, אנחנו גם רוצים לדת את הסוף!" המשיך להתעקש תום. "אולי נקרא אצל כל אחד גם את שלושת הפרקים האחרונים?"

"בסדר," אמר ג'ינקס. "זה נראה לי משהו הגיוני לחלוטין. כולם מסכימים?" כולם הנהנו.

"טוב, אבל יש לנו פרק לגמור!" אמר ליאון. "קדימה."
"מה?" אריק תחב את ידיו לכיסיו הריקים.
"שלושים כל אחד. אתם לא חושבים שזה עדיין בחינם, נכון?" הוא הביט בהם בחשד.
אריק הזעיף את פניו. "אין לנו אפילו סכום כזה בבית."
בתאני חייכה חיוך רחב. "יש לי תשעים ושמונה דולר ושישים ושלושה סנט בחגורת הכסף שלי."
אריק התרשם. "איך את יודעת את הסכום המדויק?"

"כי היא בתאני." אמרה אנבת'. "אה, נכון, עוד לא הכרת אותה."
היא משכה בכתפיה. "אני טובה במספרים."
אריק נד בראשו. הרעיון לא מצא חן בעיניו. "אנחנו עלולים להידרש לשלם כדי לחזור. אולי עוד שישים. אחד מאתנו עלול להיתקע שם."
"אני לא אחזור." היא אחזה בפרק ידו של אריק. "אני מבטיחה שאם יהיה מספיק רק לכרטיס אחד חזרה, אתן אותו לך." היא ספרה שישים דולר.
ג'רארד הידק את שפתיו ותופף באצבעות הנקניקייה שלו על העגלה. "אתם מתחבאים מפני מישהו?" הוא הביט מעבר לכתפו לעבר דוכן העיתונים.
"זה עניינך? הנה, קח." בתאני דחפה אליו את הכסף.
"הממ." מצחו של ג'רארד החליק מכל קמטי החשד שעליו. "אני משער שזה באמת לא ענייני." הוא לקח את הכסף, ושירת שני לקוחות שהביטו למטה בשעשוע על אריק ובתאני. כשסיים אתם חייך ג'רארד ואמר, "משפט הקוד, שוב?"
בתאני נטלה את ידו של אריק. "מוכן לרוץ?" היא הנהנה לעבר ג'רארד. "יש יותר מהנראה לעין באוויר, בים וביבשה. הקסם הישן זוכר אותי!"

"הקוד הזה נראה יותר כמו משהו לחצויים," אמר פרסי בהירהור. "יש באוויר את האולימפוס, בים את אטלנטיס, ומתחת לאדמה יש את השאול."

"אבל הקסם הישן זוכר אותי?" שאל שלמה. "זה נראה פחות מתאים."
ג'רארד הסיט בד ויניל אדום שהיה תלוי על עגלתו מתחת לדוכן ומשך בידית מתחת נוצצת. "אתם לא לוקחים אתכם שום דבר?"
"לא," אמרו שניהם.
בתאני ואריק זינקו ממחבואם מאחורי אחד העוברים והשבים. המדרכה נפתחה בתחתית המדרגות, ישר לפניהם. עוד מדרגות ירדו אל תוך אפלה. אריק ובתאני זינקו במורד המדרגות שניות לפני שהבטון נסגר מעליהם בטריקה.

"מה היה קורה אם לא הייתם ממהרים?" שאל דקס בעניין.

"לא יודעים." אמרו אריק ובתאני בתיאום מושלם.
אריק היה בטוח ששמע את ג'רארד צועק משהו על הלבשה תחתו-נה חדשה אצל הרמן האול, אם יזדקקו לה.

כולם התפוצצו מצחוק. "הלבשה... תחתו-נה!" קרא ליאו בין צחוק לצחוק. "הוא... חושב... שאתם... צריכים... הלבשה... תחתונה!"

אחרי שכולם סיימו לצחוק הסברתי להם. "העניין הוא שאנחנו הולכים למקום מאד נמוך, וזה כבר קרוב ללבה, אז חם שם. ההלבשה התחתו-נה הזאת היא מין הלבשה קסומה מקררת שנועדה בשביל אלה שנמצאים בארץ התחתו-נה."

"טוב, אבל זה עדיין מצחיק. " אמר ג'ושוע. "בכל מקרה, מי קורא את הפרק הבא? אפשר שאני אקרא?"

"בסדר." אמר ליאו והעביר אליו את הספר. סוף סוף נגמרו הפאדיחות.

אז הנה הצלחתי לכתוב פרק למרות כל הקשיים, ואם אתם חושבים שראיתם שהייתי לא מזמן במחשב אז אתם טועים. זו הייתה אחותי שהייתה בחשבון שלי. אז שיהיה לכם יום טוב ולהתראות!

אה, רגע, שכחתי להסביר את עניין ההלבשה תחתו-נה. פשוט יש לי אינטרנט רימון, ורק ככה הוא מסכים לי לכתוב את זה. זהו! ביי!

הפרק הקודם		הפרק הבא