בלאגן על מימדי, אריק1

אני לא יודע מה לכתוב פה, אז אני לא כותב. בי! אה, אופס. להתראות! אסור לדבר בלועזית. (מותר!) אסור! (מותר!) אסור!

מעכשיו פשוט כשקוראים את הספר אז יהיה מודגש. מי שלא הבין, לא קיבל!

כרגיל, נקודת מבט של אף אחד. מעכשיו אני לא אכתוב, אלא אם כן יהיה משהו מיוחד.

"אני!" קרא הארי. "אפשר להיות זה שקורא ראשון? זה נראה לי מעניין..."

"טוב, בסדר," אמר ליאון, ונתן לו את הספר. הארי פתח את הספר, והתפוצץ מצחוק.

"מי...חחההחה...זאת?" הוא שאל בין צחוק לצחוק, והראה לכולם את התמונה של הפרק הראשון.

"מי זו האישה השמנה הזאת?" צחק רון. "אם הייתה תחרות בינה לבין האישה השמנה מי יותר שמנה, האישה פה הייתה מנצחת!"

"כן, והמטריה העקומה הזאת שלה, ואיך שהשומן שלה נשפך מהכיסא..." אמר איידן. "היא נראית שמנה מכדי להיות אנושית!"

"אני מאמין שזה נכון." אמר אריק. "היא לא כל כך אנושית. טוב, אתם רוצים שאני אתחיל להגיד ספוילרים? תתחילו לקרוא!"

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, מוקדמת מכדי להתעורר ביום קיץ, כששעונו המעורר של אריק יוליסס רקס התחיל לצלצל.

"קוראים לך אריק יוליסס רקס?" שאל ליאו בתדהמה. "אתה רציני? יכולנו לקרוא לך באלפי שמות נוספים!"

"וזו בדיוק הסיבה שלא אמרתי את זה." אמר אריק. "תמשיך, לא צריך לעצור כל שניה."

המכשיר העגלגל קיפץ-

"קיפץ? שעון מעורר מקפץ?" שאל רון. "יואו, מגניב! איך  יש לך כזה דבר?"

"נו, הכל מוסבר פה בספר עוד שניה, אתה רוצה שאני אסביר עכשיו? פשוט צריך להמשיך לקרוא!"

על רגלי המתכת הקטנות שלו עד שלא היה מוכן עוד לחכות, ואז בעט בגולה שפגעה באריק ישר בלחי, מתחת לעין הזכוכית שלו.

"יש לך עין זכוכית?" שאלה סרינה, והסתכלה מקרוב על אריק. "שתי העיניים שלך נראות אמיתיות לחלוטין!"

"בזמן ההוא הייתה לו עין אחת מזכוכית," אמרה בתאני. "אנ הכרתי אותו ככה, ולכן בשבילי היה ממש מגניב זה שהיו לו שתי עיניים."

אריק שפשף את פניו וגנח. אחר כך פתח את עינו הטובה. השעון פיזז על צירו בסוג של ריקוד הזוי.

"ריקוד הזוי?" שאל ליאו. "זה מזכיר לי משהו.  תראו!" הוא מלמל משהו, ומתוך הפטיש שלו יצא עקרב ענק שהתחיל לרקוד סטפס.

"כן, זה בהחלט ריקוד הזוי," אמר יויו. "אתה יכול ללמד אותי? אה, לא... אוף. טוב, תמשיכו."

הוא חג והסתחרר לעבר עט שהיה מונח על שידת הלילה הקטנה ובעט אותו במומחיות אל תוך אוזנו של של אריק.

"אווו!" קראה ג'ני. "אני צריכה ללמוד מהשעון המעורר הזה קצת דברים! זה נשמע לי ממש מרושע, לא?"

"כן, זה נשמע לי מרושע." אמר ג'ושוע. "אני רק חושש שאולי את תשתמשי בזה נגד אנשים שרק רצו לאכול לך תפוח מול הפרצוף..."

"ברור שאני אעשה את זה! אסור לאכול מולי תפוחים!" אמר ג'ני, וג'ושוע נרתע. "סתם, סתם, אני לא כל כך מתעצבנת מהר. תמשיך, הארי."

אריק גנח בשנית. עוד מעט יקפוץ החפץ הטורדני ויעוט עליו אם לא יקום במהירות. הוא היה תמיד יכול להשליך אותו לקצה החדר, אבל השעון רק ימצא את דרכו חזרה. ומחר הוא יעיר אותו מוקדם יותר.

"לפי דעתי על השעון הזה נכתב השיר 'איזה שעון בן חיל'." אמר צביאל. "הוא לא מתייאש וממשיך להתעקש בלי להתייחס למה שאומרים לו."

"כן, אבל בשיר היה כתוב שהוא רק מתקתק." אמר אריק. "במקרה הזה הוא מרביץ, צולף, וכמעט רוצח אנשים שרק רצו לישון קצת בחופש הגדול!"

"צריך לערוך נגדו הפגנה!" קרא פרסי. "ארורים כל הרשעים שמעירים אנשים מסכנים וחפים מפשע בחופש הגדול! ועוד לפני שמונה!"

"הפגנה!" הסכים ג'ק. "פעם אחת דודה שלי העירה אותי בחופש הגדול בשעה שבע! שבע! אפילו את הסופר שעון מעורר פותח ראשים וחסר היגיון שלי, שהשתמשתי בו לזמן שיש בית ספר, גם אותו כיוונתי לשעה עשרים לשמונה! והיא מעירה אותי בשבע!"

"זו באמת חוצפה." אמר מגנס. "אבל מה זה ה'סופר שעון מעורר פותח ראשים וחסר היגיון' שלך? זה נשמע מעניין, קימה לחיים ולמוות... אפילו בוולהלה אין כזה דבר!"

"השעון המעורר ההוא זה שעון מעורר שהכנתי." אמר ג'ק. "בניתי אותו מהר געש מעיסת נייר, חומץ, אבקת כביסה, ואז כשזה מתפוצץ, כלומר בשעה היעודה, זה דוחף כדור שמפעיל קטפולטה או איך שקוראים לזה, והיא מעיפה עליי וורומאנסקי."

"הא, נשמע מעניין." אמר איידן. "אני חייב לנסות פעם. זה פתח לך את הראש, אתה אומר? אני אשים את זה לליאו..."

"אני ממשיך." אמר הארי.

"הנח לי! אמרתי לך שמותר לי לקום מאוחר, זאת חופשת הקיץ." כשראשו של אריק הגיח ממסתור הכרית אחז משהו בפיו. הייתה זו מברשת השיניים שלו, עוד מתנה מטרידה מאימו. היא החליקה את ראשה על שיניו של אריק, אוחזת בשפתיו בזרועותיה ורגליה הדקיקות. אריק כמעט נחנק.

"אז זה מאמא שלך?" שאלה איריס. "גם שלי לא משהו, בואו נגיד את זה ככה... ומברשת שיניים שמצחצחת לך את השיניים בעצמה? אני שונאת לצחצח שיניים!"

"את לא ידעת מה זה בכלל," אמר אילן. "את מעולם לא ציחצחת שיניים, לא ככל הידוע לי לפחות, אז את אל תתלונני."

הוא תלש את המברשת מפיו, השליך אותה על הרצפה וצפה בה נמלטת במרוצה מן החדר. אמש לפני לכתו לישון דחק אריק את השעון המעורר לאחורי המגרה העליונה של חדר האמבטיה. הוא תהה אם מברשת השיניים סייעה לו להימלט.

"אני חושבת שזה בדיוק מה שקרה!" אמרה סרינה. "הרי איזה עוד דבר מה היה משחרר אותו? מתלה מעילים?"

"זו גם אפשרות..." הרהר אריק, וכולם הסתכלו עליו כאילו הוא דפוק על כל השכל.

לפני שנים, כשעוד יכלו להרשות לעצמם דברים כאלה, הזמינה אמו כמה חפצים מוזרים כאלה, עם חיים משלהם, מחנות כלשהי שנקראת וולקן. עם השנים התרגל להשתמש במכשירים - יצורים אלה, וראה בהם כמעט חיות מחמד, אם כי אמו עמדה על דעתה על כך שיסתירו אותם מעיני מבקרים, שעלולים לחשוב שאיבדו את שפיותם.

"אני מניח שהם בהחלט איבדו את שפיותם, כי לשהות בכזה מקום זה שיגעון!" אמר בייגל. "אני הייתי מת מפחד!"

"אז טוב שלא היית במקומי." אמר אריק. "וחוץ מזה, גדלתי איתם. זה היה רגיל בשבילי, לא חשבתי שזה משהו מיוחד מאד."

הייתה זו תחילתו של עוד יום רע, בשבוע רע, במה שנראתה לאריק כשנה רעה מאד.

"ואו, אחי, אל תגזים!" אמר רון. "כמה כבר יכול להיות גרוע?"

משפחתו הגדולה עברה שוב ושוב ממקום מגורים קטן למקום קטן עוד יותר, ומצבם הכלכלי הלך והורע.

"אה," אמר רון. "אממ... תשכחו את מה שאמרתי קודם, טוב?"

רק השנה עברו תשע פעמים מדירה לדירה. זה לא השאיר מספיק זמן לקשור קשרי ידידות, שלא לדבר על אובדנם כשעברו הלאה.

"אוי," אמר ג'ינקס. "זה נשמע ממש נורא, כל הסיפור הזה. לא הייתי רוצה להיות בכזה מצב, וגם זכיתי שלא להיות בכזה מצב..."

"זה בסדר, המצב די הסתדר," אמר אריק. "המשפחה שלי היא... ובכן, לא במצב כלכלי כל כך קשה. אבל עברתי שוב דירה."

"טוב, לפחות עכשיו יש לך חברים לנצח נצחים!" אמר פרסי בעידוד. "ואני מניח שהבית לא יכול היה להיות קטן יותר מדי, נכון?"

"חכה ותראה," אמר אריק. "אתה די תתפלא."

לפני כמה ימים עברו אריק בן השתים עשרה עם אחיו ואחיותיו, חיות המחמד שלהם ואמם המאמצם, ג'ון אוהרה, למה שבעל הבית קרא "דירה צנוע מאד" בניו יורק. "כמובן," הוסיף, "מבחינה משפטית, המקום קטן מדי בשבילכם לגור בו." אריק חשב שבעל הבית היה נדיב בתיאורו. במקום להצטופף על הספה בדוחק עם אחיו העדיף אריק לישון בחדר השירות הקטן עם מכונת הכביסה.

"אפילו בדמיון הפרוע ביותר של כמה יכולה להיות קטנה הדירה לא הגעתי לכזה מצב", אמרה אנבת'. "מקום כזה חייב להיות מבחינה משפטית לא קיים בכלל."

הוא קיווה שאימו לא תמצא עוד אסופים - כי זה מה שהם היו, כולם.

"אז אתה גם מאומץ?" שאל הרמיוני. "וואו, אתה בהחלט במצ- כלומר, היית במצב גרוע. איך בדיוק נהייתם עשירים פתאום?"

"הוא הלך למקום אחר, ביחד איתי." אמרה בתאני. "ושם היה כל הכסף הראוי לו."

כל הילדים במשפחתו של אריק היו... ובכן, ייחודיים. לאריק הייתה עין מזכוכית (למעשה סוג של פלסטיק). נל בת האחת עשרה נזקקה למדרסי הליכה. טרוור בן התשע כמעט אף פעם לא דיבר. התאומים בני השלוש עשרה, דני וסמי, נמצאו לבדם נטושים. זואי בת הארבע הייתה יכולה לעיתים להית יותר מפראית.

"איזו משפחה נוראית, אני כבר מתחיל לחשוב שסיריוס לא היה כל כך מסכן," אמר רון. "מה?" הוא שאל כשכולם נעצו בו מבטים. "מה אמרתי?"

אריק  היה גבוה ורזה, עם שיער כהה, חלק לפנים ומתולתל מאחור. עין הזכוכית שלו לא ממש תאמה את עינו הטבעית, הכחולה. אבל הייתה לאריק בעיה אחרת, גרועה בהרבה משערו המשונה ועינו המלאכותית. הוא סבל מתופעה מסויימת שקרא לה "מחשבות ערפל".

"אוו, נשמע מעניין." אמר פרסי. "אני מניח שזו לא תופעה רעה, נכון? כלומר, זה נשמע איזה כוח קסום או משהו."

מחשבות הערפל של אריק השאירו אותו סחרחר ומטוטש כאילו פלשו למוחו ענני סערה ועשו בו כבתוך שלהם. הן גם גרמו לקיבתו לנסוק אל גרונו ולאים לערוך שם מסיבת תה בוסטונית, ולפלוט את תכולתה תוך כדי שירי מלחמה פראיים. אבל הגרוע מכל הייה שברגע שמחשבת הערפל הופיעה במוחו, זה היה כמו פקודה: היא הייתה תופסת אותו בצציותיו כמ מתאבק סומו ומטילה עליו את אימתה, לא נחה ולא שוקטת עד שציית ומילא אחר פקודתה. הוא הרגיש כמו בובה שאין לה שליטה על מעשיה. לא משנה כמה התנגד ונלחם לא הייתה לו ברירה אלא לציית.

"אה," אמר פרסי. "תשכחו את מה שאמרתי קודם, פשוט לא ידעתי מה זה אומר..."

עד כה היו כל הדברים המוזרים שהצטווה לעשות טובים ביסודם, כמו להניח כריות בתחתית המדרגות כמה רגעים לפני שזואי נחתה עליהם בנפילתה, או לתפוס אותה שנייה לפני שרצה אל הכביש מול מכונית דוהרת.

"אה, אז צדקתי?" שאל פרסי. "לא כל כך הבנתי אפילו מה העמדה שלך על העניין... הארי, אתה יכול להמשיך?"

"כן, בטח אתה פשוט עצרת אותי," אמר הארי.

הוא שמח לעזור, כמובן, אך בעיקר הרגיש כמו שמרטף עם בחילה קשה ובלי שכר. ותמהוני. זה היה כמו ללקות בשילוב מטריד מאד של תפיסה על-חושית ושפעת קיבה. אבל מעבר לכל אלה רדף אותו הפחד: מה יקרה אם יום אחד יקבל פקודה לעשות משהו נורא ואיום?

"זה נשמע זוועתי!" קרא דקס בשמחה. "אבל עדיין לא מתת מבושה על משהו רע שעשית, אז סימן שלא עשית משהו רע."

אריק לא ישן היטב. כל נקישה רמה העירה אותו באמצע הלילה. הוא חשב שזה בוודאי אחד מקולות הדירה החדשה. לכל בית יש צלילים ורחשים משלו. בטנו געשה זמן מה, אך למרבה המזל, הצליח להירדם מחדש בסופו של דבר. הוא סירק את החלק הקדמי החלק של שיערו הכהה, בלי לטרוח על סבך התלתלים בעורפו,

"מזכיר לי אותך, הארי!" אמרה הרמיוני. "גם לך יש שיער כל כך מבולגן שאם ינסו להחליק אותו אז המברשת תהיה חלקה והשיער לא!"

"גם השיער שלי שחור, ומבולגן תמיד." אמר פרסי. "אבל נראה כאילו שאצלכם היה איזשהו כישוף שמכריח אותו להישאר ככה!"

ופסע מעל הכלבים הישנים שלו, תות וקינג.  מתלה המעילים הגדול, עוד אחת מרכישותיה של אמו בוולקן, כמעט התנגש בו כשעבר על ידו במסדרון.

"אה, בגלל זה שקלת ברצינות את האפשרות שזה היה מתלה מעילים!" צחקה סרינה. "ואני חשבתי שאתה צוחק עליי..."

הוא ניסה לסחוט תשומת לב בריקוד גמלוני על השטיח, כשהוא מנופף בזרועות העץ שלו. אריק הסיט אותו מדרכו.

"לא יפה, אריק!" קראה בתאני. "אתה ככה עשית לו? זה לא יפה! הוא בטח מרגיש ממש לא נעים, כי הוא מרגיש ששונאים אותו!"

"הם גם יכולים להרגיש?" שאלה סופי, ואז ענתה. "אה, נכון, אמרתם שיש להם חיים משלהם, בטח הם ממש כמו כל בן אדם. עם צורה משונה."

אור שמש נהר אל המטבח הקטן מבעד לחלון, ונצץ על שיערם החום בהיר של התאומים: דני, עם התספורת המזדקרת, וסמי, עם זנב הסוס. דני הכחוש והמוארך זלל בשקיקה דגני בוקר מסוג "הרוזן המעופף" ישר מן הקופסא. הוא צודד את עיניו הכחולות הבהירות לעבר אריק. "היא העירה אותי."

"מי העירה אותו? האישה ההיא מההתחלה?" שאל הארי, וכולם חוץ מאריק צחקו.

סמי התקמרה בכסאה בפנים זועפים. "גם אתה היית מעיר אותי לו היית מתעורר ומוצא בחדרך את ה... ליצנית הנפוחה הזאת עומדת ומסתכלת עליך."

"אז זה היה קשור!" התפלא הארי. "זה תיאור די טוב, ליצנית נפוחה, רק שהיא קצת יותר נפוחה מנפוחה."

"כן, בטח." דני מילא את פיו בעוד חופן דגנים.

"על מה אתם מדברים?" שאל אריק.

"על זה." סמי הצביעה על אישה אדירת מימדים שמילאה עד להתפקע כיסא פלסטיק מתקפל ליד דלת הכניסה.

"היא ישבה על כיסא פלסטיק?" שאל איידן. "אני מרחם על הכיסא, זכרונו לברכה..."

היא לא נראתה כמו ליצנית. אבקת פודרה לבנה מלאכותית כיסתה את פניה. לחייה התפוחות קושטו בעיגולים אדומים של איפור כמו כדורי אש גדולים. אפה הדשן התנוסס לתפארה במרכז פניה כעגבניה בשלה, ושכבה עבה של צבעי מלחמה כחולים הקיפו את עיניה המכווצות לחריצים. שיער שחור חלק עיטר את פניה הרחבים משני צדדיהם עד סנטרה הראשון. גדילי פנים ערוכים בקפידה על מצחה שיוו לצורת הלב של פניה מראה של כרטיס ברכה מצועצע לחג האוהבים.

"חחחחחח, אני הייתי משלם שלושים דרכמות רק כדי לראות אותה." אמר ליאו. "אבל להיות לידה... רק לחשוב על כל המתיחות שאפשר..."

"מי זאת?"

"השמרטפית. פלא שלא שברה את הכיסא," לחשה סמי.

"לגמרי, לאחות המאומצת שלך ממש אחלה. מבינה עניין." אמר ליאון ."אין ספק, היא צודקת לחלוטין. סוף סוף מישהו אמר את זה!"

"התעוררתי וראיתי אותה עומדת מעל מיטתי , נועצת בי מבט מזרה אימים. חשבתי שזה חלום בלהות."

"נכון, זה כמו חלום בלהות, איך אישה יכולה להיות כל כך שמנה?" שאל ג'ושוע. "איך מישהו כל כך שמן יכול לשבת על כיסא בלי לשבור אותו? ועוד כיסא פלסטיק? ואיך כרטיס מצועצע לחג האוהבים יכלו להות זועף? זה כל כך אבסורדי, שאני במקומה הייתי חושב שגם אחר כך זה חלום בלהות."

"היא העירה את נל וזואי?"

סמי נדה בראשה. "היא רק הביטה באותו מבט משונה."

"עוד מעריצה שנשבתה בקסמייך," אמר דני, מפלבל בעיניים מצועפות ומנופף בידיו להפיג את הלהט.

"אני אוהב את שניהם." אמר דקס. "אני חייב ללכת לפגוש אותם, זה יהיה מאד מעניין! מפגש מחודש, מרוגש ומקודש!"

"מה?" שאל אריק. "מקודש? מה כל כך קדוש? מחודש? לא פגשת אותם קודם! מרוגש? אה, כן, אתם תשמחו להיפגש..."

"בלום פיך!" פניה של סמי קיבלו גוון ירקרק.

דני הנמיך את קולו. "כנס ליצנים נערך לכבוד סמי רקס. ברוב התפעלותם מיופיה השמימי הם מכתירים אותה בתואר מלכת הליצנים." הוא הרים את גבותיו. "אוי לא, האף שלך מתחיל להזדקר ולפלוט עשן!"

"קדימה! היא מלכת הליצנים, ואני מלך הליצנים!" אמר ליאו. "אריק, אתה חייב להפגיש בינינ-"

"למה אתה מלך הליצנים?" שאל ליאון. "אני הרבה יותר מצחיק! ומדהים! ונפלא! וגם לי יש יופי שמיימי!"

"אה, זה בגלל שאתה מור דרך רוחני." אמר איידן. "אתה אמרת את זה, זוכר? זה מקצוע יותר מדי רציני מכדי שבעליו יהיה מלך הליצנים."

"כן, זה לא ליאון, אבל גם לא ליאו!" אמר דקס. "זה אני! מלך הליצנים, או אדון הליצנים, או הליצן הראשי, א-"

"אני חושב שג'ושוע הוא מלך הלימנים הבלתי מעורער." אמר פרסי, וג'ושוע חייך אלינו. "כלומר, תראו איך הוא נראה!" המשיך פרסי, וג'ושוע הזעיף פנים.

"טוב, אתם מתכוונים להתווכח לנצח?" שאל דוד, ושיחק בחגורתו. מזכיר את פרסי כשהוא משחק בעט, כי לשניהם זו באמת חרב.

סמי גיחכה. ההתחלה הרעה של הבוקר החלה להישכח.

"רק התחילה, אבל לא סיימה!" אמר תום. "כמו שאני מכיר את העולם, ההמשך של היום יהיה די זוועתי."

"תלוי למה את קורא זוועתי," אמרה בתאני. "נראה לי שאני יודעת מה זה היום הזה, והוא היה כל כך נורא שזה נפלא."

"רמת אופטימיות של בן האדס," אמר ליאו, וניקו הזעיף פנים. "מה זאת אומרת שנפלא לך שזה היה נורא?"

"לא תבין עד שנסיים לקרוא!" אמר אריק. "או שאולי קצת לפני. מה שבטוח, את הגרוע אתה תזהה ישר."

"אמא לא יוצאת בשעה כה מוקדמת," אמר אריק, מביט סביב לחפש אותה. "והיא כבר לא מביאה שמרטפים. לאן היא הלכה?"

"זו שמרטפית?" שאל ג'ק. "לאן הידרדר העולם בזמן שהייתי במימד אחר?"

"זה לא קשור למימד שלך." אמרה בתאני. "פשוט אתה לא היית מאלה ש'זכו' לקבל כאלה שמרטפיות. אם כי היא קצת שונה..."

דני משך בכתפיו. "למצוא עבודה, מן הסתם." הוא דחף את קופסת דגני הבוקר לעבר אריק. "רוצה קצת?"

אריק לקח חופן רוזננים מעופפים קטנטנים.

"דגני הבוקר האלה באמת נראים כמו רוזן מעופף?" שאלה סרינה בדאגה. "או שזה סתם צורת התבטאות שאתה המצאת?"

"זה בהחלט לא היה נראה כמו רוזן מעופף," אמר אריק. "אבל לא אני המצאתי את זה. זו הייתה זואי שהמציאה את זה, אבל די בטעות."

אמו נאלצה לעבוד בכמה משרות כדי לפרנס אותם, הוא ידע את זה. אבל הוא הרגיש כאילו חדלו לגמרי להתראות בימים אלה.

"אוי, זה עצוב מאד." אמר פרסי. "לא להיפגש עם אמך כמעט זה ממש נורא! לי זה קרה פעם, ואפילו שהשכיחו ממני את הכל, כולל אותה, אז עדיין הרגשתי נורא!"

"זה לא היה קשור בכלל לזה שבדיוק פיספסת את הפגישה איתי?" שאל ליאו. "התת מודע שלך בטח טיפל בעניין!"

"דבר ראשון, לא ידעתי שתגיע," אמר פרסי. "אבל אם התת מודע שלי ידע שאני הולך להיפגש איתך, אז נראה לי שזה מה שמנע ממני להיכנס לדיכאון."

"בוא, בוא תגזים!" התרעם ליאו. "גם אם אני קצת מעצבן, אז אתה עדיין אוהב אותי! אם היו שואלים אותך אם אתה רוצה שאני אשאר איתך או לא היית אומר שכן!"

"טוב, נכון," אמר פרסי. "אבל עדיין אתה מעצבן. טוב, אפשר להמשיך לקרוא!"

המצנם, עוד המצאה מיוחדת של וולקן, ירה שתי פרוסות קלי חרוך אל חזהו של אריק. הוא תפס אותן, הביט בהן, והניח על השיש. "נמאס לי לאכול קלי." המצנם פלט תמרת עשן, ונפל לאחור מרוב עלבון.

כולם התחילו לצחוק. "הוא נפל!" קרא רון בין לבין. "הוא נפל מרוב עלבון! גם אני הייתי אומר לו שנמאס לי מקלי רק בשביל זה!"

"חחחח, כן," אמר יויו. "סקראש אומר שאתה צריך להיזהר, כי עיצבנת כבר את כל החפצים החיים שאנחנו יודעים עליהם."

"אמא שכחה להחביא את החפצים של וולקן," הבחין אריק. "מתלה המעילים משוטט במסדרון. מה אם השמרטפית תראה?"

"יופי, אז שתראה!" התלהב מגנס. "אני חייב לראות איך שהיא קופצת מהכיסא וצורחת! תמשיך לקרוא!"

"היא תחשוב שיצאה מדעתה," אמר דני, ונראה שהרעיון דווקא מוצא חן בעיניו. "זה דווקא עשוי להיוות משעשע."

"בדיוק! כמו שאמרתי!" קרא מגנס. "נראה לי שפשוט הוא מלך הליצנים, לא אתם! חחה! זהו, קיבלתם לפרצוף!"

פתאום התחיל החדר להסתחרר. אריק נאחז בשיש ונשם עמוק לייצב את עצמו. בטנו עשתה סלטות בפנים כמו לוליין בקרקס. הוא שמע כמו ממרחק את סמי שואלת אם הוא בסדר.

"ברור שאתה לא בסדר!" אמר שביט. "מה נראה לה, אתה משוגע על כל השכל! וגם סובל, אבל זה לא קשור..."

"היי!" קרא אריק ברגע שהוא הבין מה שביט אמר.

פחד מילא את חזהו. שוב זה קורה.  עכשיו יצוו עליו לעשות משהו, אך עליו להתנגד לזה בכל נימי נפשו כי זה גורם לו להרגיש נורא, חסר כל שליטה.

ואז ציוותה עליו מחשבת הערפל: לך למצוא את אמך.

"אני לא כל כך בטוח שאתה תתנגד לזה." אמר פרסי. "זו מטרה טובה מכדי לא לתת לעצמך לעשות את זה רק בגלל הרגשת חוסר שליטה."

איפה?

צדקת." אמר הארי. "טוב, הגיוני. הרי כבר היה כתוב שהוא לא יכול להתנגד לזה, אז בוודאי כשיש לו סיבה טובה הוא יעשה את זה ביתר מרץ."

ליד הכניסה המזרחית לתחנה המרכזית. דוכן הנקניקיות. היא לא תהיה שם, ידע באופו כלשהו, אך היה עליו ללכת לשם למצוא אותה. היא בריאה ושלמה, אך הלכה לאיבוד.

"בהחלט באופן כלשהו!" אמר פרסי. "הלוואי שתמיד הייתי יודע מה המצב של אמא שלי, זה היה מאד מרגיע אותי. אבל עדיין הייתי מבקר אותה, כמובן."

אריק צנח לכיסא ושילב את זרועותיו. הסחרחורת חלפה, והשאירה אותו בתחושת בחילה. זה היה מגוחך. אימו בסדר גמור. עכשיו עליו לרוץ לקצה העיר מפני שאימו הלכה לאיבוד בדרכה לראיון עבודה? אין מצב! הוא נשאר כאן! אימו יכולה לקנות מפה. היה מספיק גרוע כשהיה עליו לעזור לזואי הקטנה. זה כבר לא הוגן.

"טוב, זה נכון." אמרה סופי. "אין שום סיבה לעשות את זה, חוץ מקצת שיגעון ומחשבת ערפל."

"תמיד לעזור לאמא!" אמר פרסי. "זה אחד הדברים החשובים ביותר, לא צריך להתחמק מכזה דבר חשוב!"

אריק נאחז בכיסאו, נאבק בדחף שמילא את גופו לקום ולרוץ לתחנה המרכזית. רגליו רקדו תחתיו ודחפו כנגד הרצפה לדחוק בו לקום.

"אווץ', להילחם בעצמך." אמר ליאון. "לי זה הכי קשה, כי יש לי את האויב הכי חזק וחכם ומושלם בעולם."

"לא, לך זה הכי קשה כי אתה בעצמך הכי חלש וטיפש ומעפן בעולם," אמר איידן, והתחמק מהתקפה נזעמת של ליאון. "מה,ליאו, אסור להגיד את האמת?"

דני זקף גבה. "אתה עובר שוב את אחת מאותן ערפיליות שלך?"

"ערפיליות?" שאל ג'ק. "שם מוזר, הרבה יותר מתאים מחשבות ערפל. טוב, הוא לא רואה את זה מנקודת מבטך אז אין לו מאיפה לדעת."

אריק הנהן. הוא לפת את הכיסא, מתנגד בכוח לדחף לקום, עד שידיו כאבו, והוא נאלץ להיכנע. הוא לא יוכל לנוח עד שימלא את הפקודה. "אני חיב לצאת," אמר. "עלי למצוא את אמא." הוא קם על רגליו.

"איך תמצא אותה?" שאלה סמי. "היא לא השאירה פתק."

"מחשבת הערפל," ענו כולם לספר, כאילו שסמי תשמע אותם.

דני משך בכתפיו. "הוא ימצא אותה. הוא יתקל בה במקרה. את זוכרת שהוא ישב להכין שיעורים, ופתאום היה חייב לרוץ החוצה בפיג'מה להרים פח אשפה, בלי לדעת מדוע? התברר שחתול מסכן נתקע תחתיו בלי יכולת לצאת."

"להציל חתולים זה מאד חשוב," אמרה סרינה. "אבל מחשבת ערפל בשביל זה? ועוד עם פיג'מה? קודם שתיתן לו להתלבש לפחות! כמה כבר חשוב החתול הזה?"

אריק היה מעדיף לשכוח. מספיק גרוע שהוא נאלץ לעשות דברים בשביל אנשים אחרים, עכשיו עליו להיות אחראי לבעלי חיים עזובים? מה הוא, משרת של היקום?

"כן," ענו לו כל השאר ביחד. "זה לא כל כך נורא בכלל!" אמר צביאל בנימה מעצבנת. "רק קצת פדיחות, זה הכל!"

"כן, קצת פדיחות?" שאל אריק. "אז בואו נקרא את הספר שבו אתה מופיע, נראה כמה יהיה לך כיף 'קצת פדיחות'."

"לרוע מזלך, אי אפשר." אמר צביאל. "אני והחברים שלי היחידים שאין עליהם ספרים, אז אכלת אותה לחלוטין. אפשר להמשיך לקרוא!"

הוא רץ בלי לחשוב דרך חדרן של אחיותיו לחדרון השירות שבו ישנה אימו, ומצא תצלום של אימו מחזיקה את זואי על ידיה.

נל עדיין ישנה, אך זואי עמדה על מיטתה, תלתליה הבלינדיניים פזורים על כתונת הלילה הסגולה שלה וסביב עיני האלסרים שלה. היא הביטה בתצלום ורקדה סביב החדר. "זאת אני! זאת אני!"

"וואו, איזה אנרגיות!" אמר ג'ושוע. "אה, נכון, זואי היא זו שיכולה להיות ממש פראית... אני מניח שזה די רגוע אצלה, לא?"

"כן, ממש אבל ממש רגוע." אמר אריק. "תמיד היא מתייחסת אלי באופן רגוע, מה שאומר שהיא אוהבת אותי. היא גם מתקיפה מי שמעליב אותי, אז בכלל..."

ובכן, מחשבת הערפל הזאת כרוכה בלקיחת תצלום של אימו לדוכן נקניקיות שבו היא לא תהיה, על מנת למצוא אותה בדרך כלשהי. אריק נד בראשו ודחף את התצלום לכיסו.

"זה נשמע כמו מחשבת הערפל המשונה ביותר שהייתה לך!" אמר דקס. "האם אני צודק?" הוא שאל בתקווה.

"כן, והיא גם הייתה הכי רחוקת טווח מבחינת הצלת מישהו כלשהו אבל הכי קרוב טווח מבחינת הצלת העולם על ידי זה."

"אתה רציני?" שאל ג'ושוע. "גם ההצלה של החתול הצילה את העולם?" אריק הנהן, וג'ושוע נפל על הרצפה כמתעלף.

"אני ממשיך לקרוא, לא צריך להעיר את ג'ושוע." אמר הארי, וגו'שוע קם במהירות המירבית. 

השמרטפית הדובית ישבה במקומה ליד דלת הכניסה.

"לא יפה לקרוא לה דובית!" אמר יויו. "זה מעליב את הדובים, הם לא כל כך שמנים!"

"מה שנכון נכון," אמר אריק. "תתנצלו בשמי בפני כל הדובים, זו רק הייתה צורת התבטאות."

עיניה התרחבו כשראתה את אריק, ואחר כך חזרו לשלוותן החתולית הדרוכה בציפייה.

"עכשיו השמצת את עם החתולים!" קראה סרינה. "אתה צריך לחזור בך, כי האישה הזאת מרושעת מכדי שישוו אותה לחיות כלשהן."

"את יודעת, לא אני כתבתי את הספר הזה," אמר אריק במגננה. "זאת הייתה מישהי בשם..." הוא הסתכל על גב הספר. "קאזה קינגסלי!"

"טוב, בטח גם אצלה זו הייתה צורת התבטאות," אמר בייגל. "אז לא צריך לרצוח אותה, רק לתבוע אותה למשפט."

היא הזכירה לו חלום מוזר, שבו אחד החתולים שלו תפח לממדי ענק וניסה לאכול אותו.

"זה בהחלט חלום מוזר," אמר ג'ק וגיחך. "אולי זה יקרה לך ביום מן הימים, רק בשביל האבסורד. או האירוניה. קיצור, הבנתם."

"אני יוצא..."

"באמת הודעת לה?" שאלה איריס. "אתה כל כך תמים... ברור שהיא לא תיתן לך! ועוד כזו שמרטפית, שהיא אפילו רק ספק שמרטפית? אוויל שכמוך!"

"לא נשמע לי אמין," אמר שלמה. "זה בפשטות נשמע כל כך לא נכון. וחוץ מזה, הוא רק מטעם עצמו! אני מתערב על כל מה שיש לי שהוא גרוע."

"אין לך עם מי להתערב." אמרה סופי. "אני חושבת שכולנו חושבים כמוך, זה דבר כל כך לא מציאותי שכוונות הזדון, להשתלט על העולם, ברורות."

"והשם שלו גם נשמע קצת כמו השם של המוות." אמר ליאו. "אז די ברור שהוא לא נחמד במיוחד."

לדבריו, מנהיגי העולם זקוקים לכוח גדול יותר שינחה אותם כיצד להביא את הדו-קיום בשלום שמגיע לנו. בסקניה ותאגידיו הרב-לאומיים הרבים משקיעים כמות אדירה של כספים ומשאבי אנוש באותו 'כוח גדול יותר', אירגון השלום העולמי החדש, שנקרא 'עין העולם'.

"זה עכשיו ממש כמעט נאמר במפורש," אמר מגנס. "הוא רוצה שכולם יהיו כפופים לדבר מה שהוא יצר, זה כל כך שקוף שאני לא מבין למה שיאמינו לו."

היום התקבל 'עין העולם' תוך מחלוקת רבתי כארגון השולט של האומות המאוחדות."

"אוי ואבוי, טוב שזה לא היה במימד שלי." אמר איידן. "לפחות הייתה מחלוקת רבתי. חבל על המימד שלך, אריק. הוא הולך להיות נשלט על ידי אדם מרושע."

"אני בספק," אמר פרסי, וכולם הסתכלו עליו במבט שאומר 'אתה דפוק'. "התכוונתי לבן אדם, לא למרושע." הוא אמר בהתגוננות, ורובנו הנהנו.

השמרטפית הנהנה וחייכה בשפתיה הדקות. "איש טוב," אמרה בקול חורקני.

"וזו ההוכחה הסופית שהוא מרושע!" אמר ג'ושוע בניצחון. "אם היא אומרת שהוא טוב, אז ברור שהוא גרוע!"

טרוור האדמוני נחר חרישית על הספה בשנתו, שלא הופרעה על ידי כל ההמולה.

"מזכיר לי את רון," אמרו הארי והרמיוני יחד, וחייכו. הם חייכו עוד יותר כשרון הזעיף פנים במחאה.

בהונותיו של אריק טופפו בחוסר מנוחה על הרצפה, מוכנות לפתוח במרוצה. "אחזור בקרוב," אמר, אך כשהגיע לדלת שלפה אשת הליצן בזריזות מתחת לכיסאה מטריה וחבטה בה על ידית הדלת. ארוק משך את ידו ברגע האחרון.

"יפה! אניסטינקטים זה חשוב!" אמרה אנבת'. "להתחמק מנשק של מפלצת בלי הכנה מראש זה קשה, יש לך אינסטינקטים טובים."

"איך שאת מתארת את זה נשמע הרבה יותר מעניין ממה שזה," אמר אריק. "נשק של מפלצת... זו בסך הכל מטריה של אשת ליצן!"

"אף אחד לא עוזב את הדירה!" קולה של השמרטפית נשמע כמו מגרפה על חצץ.

"פעם שמעת את זה?" שאל ניקו. "אם כן, אתה מסכן. לי היה יום אחד שהייתי צריך לעזור לפרספונה בגינה שלה, שבמקום אדמה יש אבנים טובות. זה נורא."

"לא, זה תיאור של הכותבת," אמרתי ."אם כי פעם דמיינתי את זה, זה בהחלט היה נשמע נורא."

"אתה לא מתכוון להציג את אצמך, בחור צעיר?"

"למה לו?" שאלה סרינה את הספר, ואז התיישרה חזרה במבט של מבוכה, שאמר 'אופס, שכחתי שזה ספר.'

"אני מצטער."

"חה!" קרא ליאון. "אמרת לה שאתה מצטער בדיוק אחרי שהיא ביקשה שתציג את עצמך... מעניין אם היא תחשוב שככה קוראים לך."

הוא הושיט שוב את ידו לידית, והמטריה התרוממה איתה. ידו צנחה חזרה.

"אתה מצטער. בסדר, מצטער.

"ידעתי!" אמר ליאון, קם מהמיטה והתחיל לרקוד ריקוד ניצחון. אחרי כחצי דקה, כשהוא קלט את כל המבטים שנועצים בו, הוא התיישב ושאל "מה?"

קרא לי גברת סמית. מה שמותיהם של התאומים?"

"דני וסמי."

"הממ, דני וסמי."

"אוי לנו!" קרא דקס. "היא רוצה לרצוח את מלך ומלכת הליצנים!"

"לא נראה לי שהיא תצליח," אמר ג'ינקס. "וחוץ מזה, חשבתי שאתה חושב שאתה מלך הליצנים!"

"אה, סתם טעות של אנשים שיותר מדי הקשיבו לאנשים מסביב..." אמר דקס. "זה לא שאני חושב שזה נכון או משהו, חס וחלילה."

באותו הרגע נכנס מתלה המעילים לחדר כשהוא מלהטט בזרועות העץ שלו עם שלושה כובעים בעת ובעונה אחת.

"כל הכבוד!" קרא יויו והתחיל למחוא כפיים. "עכשיו השמרטפית תחשוב שהיא יצאה מדעתה ותצא מדעתה באמת! רגע, מה אמרת סקראש? שאין לה דעת לצאת ממנה ולכן היא לא תהיה מושפעת מזה בכלל? טוב, צודק. זה די מבאס, למען האמת."

אריק עצר את נשימתו, מצפה לשמוע את השמרטפית צורחת. היה עליו לנעול את מתלה המעילים בחדרון השירות.

"למה?" שאלו כולם, חוץ מהרמיוני שאמרה. "נכון, צודק אסור לשגע אנשים על לא עוול בכפם."

"אם זה לא עוול בכפה, אז מה כן?" שאל דוד, וצביאל הנהן. "היא נראית כמו כרטיס ברכה מצועצע לחג האוהבים!" הוא המשיך, וצביאל נרתע.

עיני החרוזים של השמרטפית, שוחות בחומר איפור כחול, סקרו את המתלה בלי שמץ של הפתעה.

"אוך, @^&^$%!" קראה ג'ני. "היא באמת לא הופתעה כי אין לה דעת! צדקת, סקראש. זה כזה חבל..."

מתלה המעילים נראה נעלב, והטיל כובע רביעי לאוויר בנסיון נואש לסחוט תשומת לב ממשית.

"המתלה הזה מוכשר, צריך לקחת אותו לקרקס!" אמר ג'ינקס. "ג'אגלינג בארבעה כובעים רק בשביל תשומת לב? אם אלפי אנשים היו צופים בו הוא היה עושה עשר."

"ברור!" אמר אריק. "פעם, כשעוד לא התרגלתי לזה, הייתי צופה בו כל הזמן. זה, כמובן, דירבן אותו, והוא היה זורק עשרים. אל תזלזל בו!"

גב' סמית הציתה סגריה בהבעה של שיעמום על פניה.

"והנה ההוכחה הסופית!" קרא רון. "היא מרושעת! היא לא נותנת לכם לאכול! זהו רשע ממדרגה ראשונה!"

"ברור שתחשוב את זה, במיוחד בהתחשב בכך שאתה חושב שאוכל זה טעם החיים," אמרה הרמיוני וגילגלה עיניים. רון הסמיק וכבש את פניו בקרקע.

"אני צריך לצאת החוצה. נגמר לנו האוכל."

אריק נגע בידית שניה לפני שהמטריה נחתה עליה בחבטה אדירה, הפעם משייפת את קצות אצבעותיו.

"אין החוצה!" רעם קולה כפטיש אוויר, וחיוך תפל של רשעות התפשט על פניה.

"אבל אין אוכל." מחשבת הערפל השתלטה עליו וברכיו נקשו מרוב ציפיה.

השמרטפית משכה בכתפיה. "לא נראו לי שתגוועו ברעב." עיניה הצטמצמו לחריצים דקים, והיא משכה פנימה את פניה התפוחות כאילו היא מאפקת לא לצחוק.

אריק ניסה לאחוז בידית עם זרוע אחת מורמת לבלום את המטריה. הפעם לכדה אותו המטריה בידיתה הגדולה במיוחד, משכה אותו אל מול גב' סמית. היא נשפה עשן אל תוך פניו.

"היא נשפה לך עשן של סיגריה בפרצוף!" אמר מגנס. "זה הרשע הגדול מכולם! לפחות ככה אני חושב, זה תמיד היה לי ממש נורא."

"אם תעשה את זה עוד פעם אחת," חרק קולה הניחר, "אצטרך לקשור אותך." הבעת הזעף התחלפה בחיוך קטן. "אבל אל תדאג, כולנו נצא בקרוב, אז עוף מכאן, מצטער."

"חוץ מזה שהיא עדיין חושבת שקוראים לך מצטער, המצב שלך עגום ממש," אמרה איריס. "היא לא נותנת אוכל, ולא לצאת, היא מעשנת לך בפרצוף והיא רוצה להתעלל."

"אם את כל כך אוהבת שקוראים לך מצטער, אנחנו נעשה את זה!" אמר אריק. "כי יהיה נחמד שאני אראה איך זה... אה, לא? חבל."

אריק טס למטבח היכן שהתאומים ישבו בוהים בהשתאות במתרחש. גב' סמית הציבה מאפרה על השטיח.

"היא לגמרי מופרעת," אמרה סמי. "אל תדאג, נמצא דרך להוציא אותך מכאן."

"כבר אמרתי שאני אוהב את האחים המאומצים שלך?" שאל ליאו. "נראה לי שכן, אבל ליתר ביטחון: אני אוהב את האחים המאומצים שלך."

אריק היה מוכן לקפוץ את שש הקומות למדרכה.

"אז באמת מחשבות הערפל האלה גרועות." אמר פרסי. אריק ובתאני הסתכלו אחד על השני. "מה, לא?" הוא אמר בתגובה, מבין את המבטים באופן שכזה. 

"בשבילי זה לא כל כך גרוע." אמר מגנס. "אני יכול לקפוץ מקומה שישית בלי להיפגע."

"איפה זואי?" שאל דני, "אפשר לשסות אותה בגב' סמית, ותוכל להימלט כשהשמרטפית תברח ממנה אחוזת אימה."

"אז אני אוהב גם את האחות המאומצת הזאת שלך," אמר ליאון. "נראה לי שהאמא המאמצת שלכם לא בחרה ילדים, היא בחרה פלוגת צבא מובחרת."

"תראו," הצביע סמי. גב' סמית סטרה בזעם על פניה בעוד זואי לועסת לרגליה פיסת נייר לכדור דחוס, ודוחפת אותו לצידו הפתוח של חצי עט מרוקן. הכדור הבא פגע ישר באפה הנפוח של גב' סמית.

"אני בהחלט מסכים עם ליאון," אמר איידן. "הילדה הזאת נועדה לגדולות בחיל הצלפים המובחרים!"

היא ניסתה לבעוט בזואי בלי לקום מכסאה, אך זואי התגגלה משם, צוחקת.

"גם כישורי התחמקות טובים..." אמר ג'ושוע כאומד את זואי. "נראה לי שהיא יכולה להשתלב לא רע בקהילת גיבורי העל אצלנו, כמו כולכם פה."

דני וסמי צחקקו.

זואי ייצבה את עצמה, ונשפה כדור לעוס שלישי לתוך פיה הפעור של גב' סמית.

"נאא, היא לא תתקבל בתור גיבורת על," אמר ג'ינקס. "אני לוקח אותה כבר, היא בהחלט תעזור בתור חיילת בצבא המאוחד של ארוורלד. אני הקמתי אותו!"

"אם אתה הקמת אותו, אז אין שום סיכוי," אמר אריק. "זה לא בטיחותי לה, אני חושש לשלומה. סתם, אני יודע שלא משנה מה יקרה היא תשרוד."

גב' סמית ירקה אל תוך ידה. היא ניסתה שוב לבעוט בזואי, אך החטיאה.

"היא נראית דבוקה לכיסא," לחשה סמי. היא הרימה את זואי. "את תיפגעי, יקירתי.

"יש בכלל את האפשרות שהיא תיפגע?" שאל אילן. "על פי מה שהבנתי פשוט יש לה כוח על להיות מופרעת עד כדי כך שאף אחד לא יכול לה."

"אילן!" קרא תום. "אמרת משהו! ועוד ציני! מדהים! רגע, לא כל כך מדהים. מי אתה ומה עשית לאילן האמיתי? אני רוצה שתחליף אותו לתמיד!"

תני לשמרטפית לנוח.

"למה?" שאלו כולם. הפעם גם הרמיוני הייתה בין השואלים. "אולי יש לה כמה פאשלות מדי פעם, היא לא מושלמת." אמר ליאו.

ישבת כבר על הסיר?"

"היא כזאת אימא," אמר דני.

"ואתה כזה נודניק," אמר אריק. הדחף לצאת היה כל כך חזק, שאריק בקושי נשם.

"ששש," קרצה סמי לאריק. היא לקחה את זואי לחדר האמבטיה וקרא, "גב' סמית, זואי זקוקה לעזרה."

השמרטפית שייפה את ציפורניה, סיגריה שמוטה בין אצבעותיה.

"גב' סמית! אנחנו זקוקים לך." סמי נשמעה נואשת.

גב' סמית הושיטה את ידה מול עיניה, והתפעלה ממלאכת השיוף שלה.

"עזרה בשירותים לא נכללת בתיאור התפקיד שלי."

"בבקשה, היא מקיאה!"

"האמנם," אמרה השמרטפית בקול חצץ. זה נשמע כמו קביעה יותר משאלה. היא זימזמה לעצמה משהו, והחלה לשייף את ציפורני ידה השנייה.

זואי יצאה מן השירותים עירנית ונמרצת, לא כמי שזקוקה לעזרה, גוררת אחריה נהר ארוך של נייר טואלט. כשאריק הסתכל לתוך חדר האמבטיה נעתקה נשימתו כאילו צלל לתוך מי קרח.

"ראית שם ערימות של קיא!" קרא ג'קהחרב (שהתעורר לקצת זמן) בהתלהבות, ואז הוא עשה קולות של הקאה. "איכס, גועל נפש!"

"יש לך נפש בשביל גועל?" שאלה בתאני בסקרנות, וג'קהחרב נעלב. הוא חזר אל מגנס והפך לשרשרת, לא לפני שהוא השמיע קול מחאה.

משקפיה של אימו היו מונחים על השיש ליד הכיור.

"ובאותו הרגע הוא הבין מה גרם להכל!" אמר פרסי כממשיך את הסיפור. "אימו היקרה שכחה את המשקפיים שלה על הכיור, ולכן בגלל שהיא לא ראתה טוב היא הלכה לאיבוד! בדרך נס כלשהי הוא שרד קפיצה של שש קומות והגיע אל אימו, והביא לה את המשקפיים. בדרך הביתה הוא סיפר לה על מעללי השמרטפית, ואימו התפרצה לביתם בכעס. היא בעטה בשמרטפית עד לבור הביוב הקרוב והכניסה אותה לשם, וכך נגמר הסיפור! נכון?"

"לא, זה לא יכול להיות," אמר שלמה. "היא לא הייתה לשמרטפית אפשרות להיכנס לבור ביוב! וחוץ מזה, תראה את הגודל של הספר, ואת הכריכה שבה רואים את אריק עם עין של דרקון ועם שרביט, כשהרקע הוא קשקשי דרקון."

"אוי, אז יהיו גם לו חיים קשים," נאנח פרסי. "שיהיה לך בהצלחה במסע הזה, חבריקו!"

"חבריקו יותר מתאים לניקו, אתה לא חושב ככה?" שאלה אנבת'. "זו רק החלפה של הנ' שלו ב'חבר'. מעכשיו קוראים לניקו חבריקו."

"אני לא רוצה שיקראו לי חבריקו!" קרא ניקו. "זה כמו באיזה ספר שקראתי על מישהו ששלושת הידידות שלו קראו לו אישתנו בלי הסכמה שלו!"

"אישתנו?" שאל הארי. "זה נשמע ממש מטופש! למה שחבורת בנות יקראו לבן אישתנו? טוב, אני ממשיך."

המסגרת השחורה העבה הייתה מחוברת לשרשרת דקיקה. אימו לא הלכה מעולם לשום מקום בלי המשקפיים האלה על צווארה, אם כי לא השתמשה בהם כמעט.

"אה, זה הורס לי לחלוטין את התאוריה," אמר שביט. "היא לא משתמשת כמעט בכלל במשקפיים האלה! אבל מעניין למה היא כל הזמן הלכה איתן..."

למעשה, אריק לא ראה אותם בנפרד מאימו. היא אפילו ישנה איתם,

"איך היא לא מעכה אותם?" תהתה סופי.

והוא תהה לא פעם איך היא לא מועכת אותם.

"אז אין תשובה." אמרה סופי בעצב. "קיוויתי שכשימשיכו יהיה הסבר כלשהו."

אריק חטף את המשקפיים. רגליו התחילו ללכת מעצמן לעבר דלת הכניסה בהשפעת מחשבת הערפל, עד שרקע כמה פעמים לעצור בעדן. "תראו מה מצאתי."

"וואו," אמרה סמי. "מעולם לא ראיתי אותם בנפרד מאימא."

"היא אף פעם לא משתמשת בהם," אמר דני. "אולי נמאס לה מהם לבסוף."

זה היה נכון. הפעמים היחידות שאריק ראה את אימו מרכיבה את משקפיה על חוטמה היו כשהיתה לבדה, שקועה במחשבות, בוהה נכחה בחלל האוויר.

"אז יכול להיות שהן מראות כל מיני דברים אחרים, ואלה לא סתם משקפיים!" התלהבה הרמיוני. "אחרת למה היא בוהה בחלל האוויר?"

"כי היא תמהונית שמפתחת צבא פרטי?" שאל איידן כשאלה רטורית. "זה נראה לי מאד מתאים דווקא."

אחר כך היו עיניה נעשות אדומות. כששאל מדוע, אמרה שהמשקפיים לעיניה לדמוע.

"אז זה ההסבר!" אמר ג'ק. "פשוט היא לא כל כך אוהבת לדמוע, אבל מדי פעם היא מרגישה צורך. טוב, זה לא מסביר כלום."

הוא תלה אותם סביב צווארו, משוכנע שהיא תרצה אותם כשימצא אותה. דני ניסה להסיר אותם לשם השעשוע, אך השרשרת נתפסה.

"אז ככה הסברת את זה?" שאלה בתאני. "טוב, לא משנה, תמשיך לקרוא, הארי."

"אני חייב לצאת מכאן." אריק הביט סביבו, נושם בכבדות.

דני קרץ והרים את זואי על ידיו. "אהיה מתחת למיטה שלי," לחש. "אם זה יפעל, ברח במהירות."

כעבור כמה דקות, דילגה זואי חזרה, עם חיום קון על פניה. "דני מטפס החוצה מהחלון. הוא בטח כבר יצא!"

גב' סמית נוראתה מכסאה כמו קויוט אחרי קוקיה, ישר לחדרו של דני. רגליה העבות והגוצות טסו על פני השטח הבז'.

"למה אתה מחכה," שאלה סמי. "צא!

אריק גישש לוודא שתצלומה של אימו בכיסו והמשקפיים על צווארו. "את באה איתי?"

"לא, אני מעדיפה לראות מה השמרטפית תעשה כשהיא תמצא את דני מתחת למיטה. עכשיו לך!"

"בהחלט מעניין, חבל שלא יכולת להישאר שם כדי לראות מה היא תעשה." אמר ליאו באכזבה. "טוב, בואו נקווה לפחות שיהיו עוד דברים מענינים בהמשך."

טרוור נחר על הספה, אוחז בידיו בגיבורי הפעולה שלו, שחקני נבחרת הכדור-קפיץ סופר-איי והציקלופים.

"מה זה כדור קפיץ?" שאל מגנס בעניין. "ולמה יש לכם ציקלופים, כמו במיתולוגיה היוונית?"

"כדור קפיץ זה ספורט ידוע אצלנו." אמר אריק. "והציקלופים הם מיצידם של האנשים סתם מסרטי פעולה. זה לא משהו רציני."

אריק היה בטוח שהם נאבקים ביניהם בחלומותיו של טרוור. הוא ירד במרוצה במדרגות, והמשיך לרוץ לאורך שלושה גושי בניינים לפני שהעז להביט מעבר לכתפו אחורה. לא היה סימן לשמרטפית.

לא היה לו מושג שאלו היו צעדיו במסע ארוך, ארוך.

"ידעתי." אמר ג'ושוע. "זה היה כל כך ברור שברגע שאתה הולך לחפש את אמא שלך אתה תסיים רק אחרי שתהפוך למלך של ממלכה אפלה או משהו."

"חחח, לא הייתי אומר שנהייתי מלך של ממלכה אפלה." אמר אריק. "אם היית אומר ממלכה קסומה זה היה יותר נכון. אבל גם אז לא לגמרי."

"אתה לא יכול להיות רציני, נכון?" שאל דוד. "זה לא רציני! למה שאתה תהפוך למלך? הרי הם אפילו לא מכירים אותך!"

"אם הם לא מכירים אותי זה לא משנה, אתם תבינו בהמשך," אמר אריק. "הארי, אתה יכול להמשיך?"

"נגמר הפרק," אמר הארי. "ואני חושב שהגיוני שכל פרק נחליף קורא. מי יקרא עכשיו?"

"אני!" קרא ליאו, והסתכל סביב. "יש! אף אחד לא מתנגד. תביא את הספר בבקשה!"

"רק שלא יהרוס את הספר," מלמל איידן בקול שנשמע רק למי שהיה קרוב אליו. ליאו לא היה אחד מהם.

"טוב, אני מתחיל." אמר ליאו, וההמשך בפרק הבא.

אווה, יצא לי ארוך נורא. טוב, פשוט זה נורא מעצבן שמפסיקים באמצע פרק, אז... חיים קשים, כמו שאומרים. בכל מקרה,תודה שקראתם את כל האורך הזה, סליחה שעכשיו כנראה התדירות תרד (תרד יכול להוות מטרד נורא לחוש הטעם), ובבקשה ת"בים!

הפרק הקודם		הפרק הבא