בית הספר לטוב ולרע - ההמשך?

אגתה הכינה את המרכיבים לעוגיות שהיא רצתה לאפות. בגלל שהיא ממש אוהבת עוגיות, היא רצתה ללמוד איך להכין אותן. היו לה את כל המרכיבים, היא כבר מדדה את הכמות המדוייקת שהיא צריכה. היא שמה קמח, סוכר, חמאה וחלב בקערה אחת. היא ערבבה אותם ושמה את החלמון בקערה, משאירה את החלבון בצד. היא ערבבה את התערובת, ולפני שהיא הכניסה אותם לתנור היא חתכה תותים והניחה אותם על העוגיות. אחרי 25 דקות, זה מוכן ומריח טוב. ציפור כחולה, שכנראה נמשכה לשם על ידי ריח העוגיות,  התיישבה על החלון בעוד אגתה מנסה לפורר עוגיה וניסתה להאכיל אותה. "זאת הפעם הראשונה שלי מכינה עוגיות אז אני לא בטוחה אם תאהבי את זה, אבל הנה, תאכלי את זה" היא הושיטה את כף ידה עם פירורי העוגיה. הציפור הכחולה הסתכלה עליה, כמעט כאילו היא בוחנת אותה. היא התקרבה לכף היד וטעמה מהעוגיות בזהירות. נראה שהציפור נהנתה מהעוגיות, כי היא המשיכה לאכול.

אגתה חייכה, "אני שמחה שאת אוהבת אותן." "תודה לך, נסיכה." קול אמר לה.אגתה הופתעה, "האם שמעתי עכשיו את המחשבות שלך?" הציפור הסתכלה עליה ואז - בום! הצליל של הדלת הבהיל אותה והיא עפה מחוץ לחלון. "חכי!" אגתה צעקה אבל הציפור כבר התרחקה."אגתה, מה את עושה?" קאליס שאלה, היא בדיוק הגיעה הביתה."כלום" היא ניסתה להסתיר את ההלם שלה."ואוו, את אפית את אלו?" "אה, כן אמא" היא ענתה, מנסה להישאר רגועה."את רועדת, קרה משהו מתוקה?""כלום, א-אני פשוט ממש מתרגשת לדעת אם הצלחתי באפייה" אגתה השיבה, נושמת בכבדות."האממ, תני לי לטעות אחת. זה טוב" היא הרימה עוגיה ואכלה אותה "זה טוב, יש משהו עסיסי בפנים. מה זה?" "זה תות, שמתי חתיכות תותים כדי לתת לזה טעם חמוץ ומתוק"קאליס נגעה בלחיים של אגתה, היא חייכה אליה בעדינות והסתכלה עליה, כמו אמא שממש מוקירה את בתה. אגתה גם הסתכלה עליה, מבולבלת."אמא?"קאליס הרימה את הראש שלה "אגתה, אי פעם אמרתי לך שאני אוהבת אותך?" אגתה לא הצליחה למצוא את הקול שלה, היא הייתה המומה מהשאלה הפתאומית של אמא שלה."אני יודעת, אני לא אמא טובה. אני תמיד מושכת אותך למטה, אף פעם לא האמנתי בך. גרמתי לך להרגיש כמו מכשפה מכוערת, כמוני. אבל עכשיו, תסתכלי על עצמך! את נערה צעירה ויפהפייה, נסיכה בטירה הקטנה הזאת. את הוכחת לכולם שאת בן אדם טוב, שאת לא מתכוונת להזיק. ואני כל כך גאה בך." היא אמרה בקול הכי עדין שלה.

אגתה נתנה לדמעות לרדת במורד הפנים שלה. היא בכתה בזרועותיה של אמה, היא לעולם לא ציפתה לשמוע את המילים הללו מאמא שלה. כל חייה, התייחסו אליה כמו לבת של מכשפה. היא ידעה שהיא לא אדם רע, היא ניסתה לומר להם אבל לפני שהיא יכלה להוכיח את זה הם כבר שפטו אותה. וככה היא מצאה את המקלט בבית הרדוף והחשוך, לבדה.

"אני אוהבת אותך" קאליס אמרה ברכות. "אני אוהבת אותך גם, אמא. תמיד אהבתי אותך. את גידלת אותי לבד אפילו בלי אבא." והיא חיבקה אותה בחוזקה.

צליל של צעדים הבהיל את שתיהן. "אופס, הפרעתי למשהו?" סופי אמרה במבט מובך.

השתיים רק צחקו, כעת מופרדות אחת מהשניה. "זה כלום, מה את עושה כאן?" אגתה שאלה, מנגבת את הדמעות שלה.

"אממ, את שכחת הרגע שהזמנת אותי לטעום את העוגיות שלך?" "אה נכון, סליחה"

"אז אני אשאיר את שתיכן כאן. אני חייבת ללכת בחזרה לעיר" קאליס אמרה. "אה... אמא, תודה."

קאליס חייכה והלכה. אגתה הסתובבה לקראת סופי, היא הגישה לה את העוגיות. סופי הגיבה בדיוק כמו אמא שלה והציפור הכחולה, הבטן שלהן הייתה מרוצה כשהן טעמו מהעוגיות.

"למה העוגיות שלך יותר טעימות משלי, כשאת מכינה אותן בפעם הראשונה?" סופי מחתה. "אני לא יודעת, אולי יש לי כישרון." אגתה הקניטה אותה.

"הממ, אבל אני עדיין יותר יפה ממך." היא החזירה. "אבל, זה לא נהדר? לחיות ככה?"

שתי הבנות סגרו את עיניהן, מרגישות את הרוח, הריח של פרחים והדשא. הצליל של ציפורים מזמזמות, רשרוש השיחים. "כן, זה נהדר" סופי הסכימה.

אגתה חשבה, זה הדבר הנכון לעבור הלאה, לקבל את העובדה שהיו לה חיים כאן. היא כבר בסדר, חיה כאן עם אמא שלה, אולי טדרוס כבר שכח אותה ויש לו נסיכה חדשה. ואולי, יום אחד, היא תוכל לראות אותו שוב. לא בחיים האמיתיים, אבל בספרי האגדות, כנסיך האמיץ שהציל את הנסיכה שלו. זה צרב לה בלב, הכאיב לה, אבל אין דבר שהיא יכולה לעשות. הם כבר בעולמות הנכונים שלהם. אולי הם לא באמת נועדו להיות ביחד, והסוף השמח שלה הוא לא עם טדרוס. היא החניקה את הדחף לבכות בגלל האמת המוחלטת הזו.

 טדרוס בדיוק סיים את האימון שלו, הוא היה כל כך צמא כשביאטריקס נכנסה עם משקה ביד שלה. "טדרוס, הנה, הכנתי את זה עם לימון ודבש. זה יחזיר לך את האנרגיה" היא אמרה בחיוך.

"תודה" הוא קיבל את המשקה ושתה אותו, בלי להקדיש לכך שניית מחשבה. חיוך אפל התפשט על פניה של באטריקס. העיניים שלה נצצו עם עונג.

"אני חייב ללכת, תודה על השתייה" הוא חייך אליה באדיבות והלך. "בטח, טדרוס" היא אמרה בקול נמוך.

קיקו ראתה מה קרה וחשבה, היא ממש נואשת, איזה נסיכה פתטית היא. אבל יום למחרת, חדשות מפתיעות התפשטו בכל בית הספר.

 "אווץ'!" אגתה צרחה בכאב.

דם זלג במורד האצבע שלה, היא נחתכה מסכין. היא מיד מצצה את הדם והסתכלה מחוץ לחלון. היא הרגישה מצרמורת בעמוד השדרה שלה, כאילו משהו רע עומד לקרות.

 בבית הספר לטוב, התלמידים התעוררו באמצע הלילה על ידי השאגה החזקה של הסערה. הברק הכה בקרקע, ואז צעקה של אימה מילאה את כל בית הספר. טדרוס והתלמידים האחרים מיד רצו במורד המדרגות בשביל לדעת מה קורה. "מה זה?" קיקו שאלה.

"איפה הפרופסורים?" טדרוס אמר, מסתכל על התלמידים המבוהלים. פרופסור דווי ופולוקס רצו לכיוון התלמידים. כולם הסתכלו עליהם, מחכים שהם יאמרו משהו. ואז - בום! הרתיע את כולם. גבר עם מעיל אדום הלך לכיוונם. גבר נוסף עם עיניים גדולות וכהות וברדס שחור הטיל כישוף שהפך 5 תלמידים לאבן. כולם היו מזועזעים מפחד, ואז פרופסור פולוקס הטיל כישוף גם הוא, יוצר פיצוץ על הגבר באדום. פרופסור דווי צרחה "רוצו! תברחו!", אבל התלמידים היו מפוחדים מכדי לרוץ. היא המשיכה, "אם אתם לא רוצים למות, תרוצו בשביל החיים שלכם!", והתלמידים התחילו לרוץ לכיוון ההיכל הראשי. טדרוס, טריסטן וצ'אדיק נשארו להילחם.

"מה אתם עושים?! צאו מפה!" פרופסור דווי צעקה. "אנחנו רוצים להילחם." טדרוס אמר בנחישות. הם לא הולכים לרוץ כמו תינוקות.

"לא, אתם לא, לכו! תובילו את תלמידי הכיתה שלכם ולכו איתם. זה לא הקרב שלכם להילחם." פרופסור דווי צעקה, ואז גבר עם חרב תקף את טדרוס בחזה שלו. הוא סגר את עיניו, הוא לא הרגיש כאב כלל. הוא פקח את עיניו וראה את פרופסור פולוקס מגן עליו.

"אמרתי, לכו!" פרופסור דווי תפסה את טדרוס, עם צ'אדיק וטריסטן. הם רצו אחרי התלמידים האחרים, שצעקותיהם גרמו להם לצמרמורת. אבל הם רצו ליערות האין סופיים, ובחשכה המסוכנת של היער, הם מצאו ביטחון. פרופסור דווי יצרה קיר בלתי נראה שיחביא אותם. פרופסור אומה גרמה לעצים להקיף אותם, והם הסתתרו היער החשוך. שתיקה רועמת מילאה את היערות האין סופיים.

 "אגתה! קדימה, בואי נלך!" סופי צעקה. "חכי! אני רק אביא כמה דברים" "אנחנו נאחר לפסטיבל הירח המלא!"

אגתה שמה כסף בתיק הקטן שלה. היא הייתה כמעט מוכנה כשלפתע היא ראתה את הכתר והשרשרת שאלה נתנה לה במגירה. היא שמה את השרשרת והכניסה את הכתר לתיק.

"אני באה!" הן הלכו באמצע העיירה, כולם חגגו. החגיגות של פסטיבל הירח המלא היו בשביל לראות את כל הלילה בוהק. הם הודו על קציר טוב של יבולי אוכל, הם האמינו שאל הירח עשה את היבולים בריאים כשהלילה הגיע, בעיקר כשיש בצורת שמייבשת את הצמחים.

"הירח המלא באמת יפהייפה" סופי אמרה בפליאה. "כן, הוא כן" אגתה הסכימה. היא בהתה בירח המלא, הירח נראה כמו בוהה בה בחזרה. יש משהו, כמעט כמו בכי, שקורא לה. היא הרגישה שהירח סופג אותה, והושיטה את ידה.

"אגתה! מה את עושה?" אגתה נענעה בראשה. "כלום." סופי הסתכלה עליה בחוסר אמונה, אבל היא לא ניסתה לשאול שוב.

"בואי נלך, כדאי שניתן את המתנות שלנו" סופי עקבה אחריה. הן ראו את טקס הריקוד, הזיקוקים ואת ההודיה. אגתה ראתה את השתקפות הירח במימי המזרקה, ואז את השתקפותה שלה. היא הכניסה את אצבעה לתוך המים, הם הפכו למטושטשים, ואז כוח פתאומי משך אותה לתוך המים.

"סופי, הצילו!" היא צרחה. "אגתה! מה קורה?" סופי שאלה, תופסת את ידה של אגתה תוך כדי. "אני לא יודעת! זה מושך אותי!" אגתה צעקה, מנסה לשחרר את היד שלה. "מישהו! תעזרו לנו!" סופי קראה.

אבל לפני שמישהו יכל להציל אותן, הן נמשכו לתוך מי המזרקה. אגתה וסופי מצאו את עצמן במים עמוקים. הם ניסו לשחות למעלה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. לא היה להן אוויר לנשימה, והן התעלפו.

אגתה טעמה משהו נוראי. היא השתעלה, פתחה את עיניה וראתה נערה עם שיער ערמוני מאכילה אותה אצה כחולה. "את בסדר?" היא שאלה, עוזרת לה לקום.

אגתה הנהנה. "כן, אני בס-" אבל לפני שהיא יכלה לסיים, העיניים שלה נפקחו לראווה, היא הסתכלה על כל גופה של הנערה. היו לה רק קונכיות על החזה שלה. "י-יש לך זנב! את בת ים?" היא התנשמה.

הנערה בת הים הנהנה. "כן, אני בת ים. אני לא מתכוונת להפחיד אותך." "אה, לא.. לא הפחדת אותי. זה בסדר." העיניים שלה התמקדו בזנב. "אני מצטערת, זאת הפעם הראשונה שאני רואה בת ים אמיתית." אבל אני לא צריכה להיות כל כך מופתעתף כבר ראיתי יצורים כמוה שחשבתי שקיימים רק באגדות, חשבה. "רגע, איפה סופי? היא איתי." אגתה חיפשה אותה, אבל היא לא נמצאה בשום מקום. "אני מצטערת, אבל אני לא חושבת שראיתי אותה. את היחידה שראיתי טובעת." היא אמרה בהתנצלות. "לא, זה לא יכול להיות..." אגתה ניסתה לעמוד. "את עדיין חלשה, כדאי שתנוחי עוד קצת" היא הסתכלה עליה, זוחלת על החול.

"לא, אני לא יכולה. אני חייבת למצוא אותה" היא תפסה את התיק שלה ועמדה בהתנדנדות. "אז אני אעזור לך." היא חייכה אליה במתיקות.

"באמת? אבל את כבר הצלת אותי. אני לא יודעת איך אוכל לגמול לך." "זה בסדר. אני מוכנה לעזור."

"תודה לך..אהמ." "סלינה" "אגתה" היא התיישבה והושיטה את ידה. סלינה לקחה אותה והן לחצו ידיים. "אבל איפה כדאי לי לחפש?" היא הסתכלה על הים הרחב מולה.

"אולי החברים שלי יכולים לעזור" סלינה שרקה, דולפין ושושנונים שחו לכיוונן. סלינה דיברה איתם בשפה שאגתה לא הבינה. היא פנתה לאגתה, והיא ראתה את חוסר הנוחות הפנים שלה.

"מה זה? מה הן אמרו?" "האם היא נערה בלונדינית, לבושה בשמלה ורודה?" סלינה שאלה.

"כן, זאת היא. איפה היא?" אגתה שאלה בשמחה, אבל קיבלה מבט עגום מסלינה כתגובה. "מה לא בסדר? משהו רע קרה לה?" "היא נלקחה על ידי מפלצת ים."

"על ידי מה?" אגתה קראה. "אני חייבת להציל אותה." "אבל זה מסוכן, את לא יכולה להילחם בו" סלינה ניסתה להסביר.

"לא... לא אכפת לי. אני חייבת להציל את החברה שלי." היא נשמעה נחושה. "אני מבינה, אני אעזור לך. אבל קודם כל את צריכה לקבל זנב וזימים."

"זה בלתי אפשרי, איך יכול להיות לי זנב?" היא נתנה לה מבט מבולבל. "זה קל."

מקווה שאהבתם את הפרק!

תכתבו לי דברים שתרצו שאני יעשה...

אוהבת!

הפרק הקודם