הבחירה

העצים הטילו צללים מתנועעים על הכביש הרטוב, תחת אור הירח הקלוש, הזוהר אי שם בשמי הלילה האפלים. השמיים היו שחורים כזפת ועוטרו בכוכב נוצץ אי שם למעלה, כקורץ לאנשים נדודי השינה שהתהפכו במיטתם חסרי מנוח באותו לילה. הדממה הייתה מופתית. רק קול צרצור הצרצרים ורשרוש העלים נשמע באוויר.

וקולות השיחה מבית העץ של משפחת סינגר, כמובן.

היה קר לי, הייתי רעבה, ועייפה, אבל משהו בתוכי משך אותי להתגנב על קצוות אצבעותי אל בית מספר 17, להסתתר מאחורי שיח, ולהאזין לשיחתם של הנער והנערה.

לא הכרתי אותם, כמובן. אין לי הרבה קשרים עם נערים ממיקודים אחרים, בטח שלא מקרוליינה. אומנם אמא שלי הכירה שם משפחה אחת, משפחת לג'ר, משפחה של שש חביבים שהכילה אם חד הורית, ילד קטן, זוג אחיות ונער בוגר בשם אספן, אך לי מעולם לא היה קשר איתו, למעט שאלות "מה שלומך?" ו"מה נשמע?" שהחלפנו רק מתוך נימוס. מעולם לא פגשתי אדם מבית משפחת סינגר, וכעת הצטערתי על כך יותר מתמיד.

"מה זה צריך להיות?" שמעתי את הנער שואל, ומיד לאחר מכן את קולה של הנערה עונה, "אוכל. הכנתי אותו בעצמי."

דממה קצרה השתררה, ולפי תגובתה של הנערה, הבנתי שמשהו לא בסדר:

"אספן, משהו לא בסדר?"

אספן. קוראים לו אספן.

אספן לג'ר?

התקרבתי מעט לבית העץ בשקט רב ככל שיכולתי. יכול להיות שמדובר באמת באספן לג'ר?

״כל זה לא בסדר. אני אמור לספק את צרכייך. זאת השפלה בשבילי לבוא הנה ולראות שעשית את כל הדברים האלה.״ היה כעס בקול הנער, אבל לא כעס על הנערה, אלא כעס עצמי. כאילו זועם על עצמו על שלא הבין זאת קודם.

״אבל אני נותנת לך אוכל כל הזמן.״

״את השאריות שלך. את חושבת שאני לא יודע להבדיל? אני לא מתבייש לקחת משהו שאת לא רוצה. אבל זה שאת... שאני אמור...״

הנערה כבר נשמעה מתחננת.

״אספן, אתה נותן לי דברים כל הזמן. אתה מספק את צרכי. אני אוספת את כל המט...״

״המטבעות הקטנים ההם? את חושבת שזה רעיון טוב להזכיר אותם עכשיו? ברצינות, אמריקה, את לא מבינה כמה אני שונא את זה? את העובדה שאני אוהב לשמוע אותך שרה אבל לא יכול באמת לשלם לך כמו כל אחד אחר?״

אמריקה. לנערה קוראים אמריקה.

אמריקה ואספן.

״אתה בכלל לא צריך לשלם לי! זאת מתנה ממני. אם יש לי משהו שאתה רוצה, אתה יכול לקבל אותו. כל דבר.״

הם כבר דיברו בקול רם, כמעט בצעקות. בפנים התכווצתי והתפללתי שלא יבחין בהם שכן או שומר מזדמן. התחלתי לחוש, תוך זמן קצר כל כך, אהדה כלפי אמריקה אספן האלו. כבר הייתה בטוחה שמדובר באספן לג'ר, ניתן היה לשמוע את המרירות בקולו על כך שאינו יכול לפרנס את אמריקה הזאת, בגלל שאין לו מספיק כסף. ואמריקה? היא וודאי חמש. אחרת, למה הוא רוצה  לשלם לה על כך ששרה לו?

״אני לא צריך נדבות, אמריקה. אני גבר. אני אמור להיות המפרנס.״

״אני אוהבת אותך,״ לחשה הנערה.

״גם אני אוהב אותך, אמריקה.״ אבל בקולו הייתה נימה מנוכרת, שהבהירה שהוא אינו חושב שהם צריכים להיות יחדיו.

״לא התכוונתי לפגוע בך. חשבתי שזה ישמח אותך.״

״לא פגעת בי, מֶר, וזה מוצא חן בעיני מאוד. קשה לי להאמין שעשית את כל זה בשבילי. פשוט... אין לך מושג כמה מפריע לי שאני לא יכול לעשות את אותו הדבר בשבילך. מגיע לך משהו יותר טוב ממני.״

״תפסיק לחשוב ככה. כששנינו לבדנו, אני לא חמש ואתה לא שש. אנחנו רק אספן ואמריקה. ואני לא רוצה שום דבר אחר מלבדך.״

אם כך, צדקתי. אספן הוא באמת שש, אמריקה היא באמת חמש.

העיניים שלי שוטטו על פני הבתים מבלי משים, ונתקלו בבית ממול לבית משפחת סינגר. כבר ביקרתי שם פעם, יחד עם אמא, שבאה לעזור לחברה שלה. היה זה בית משפחת לג'ר, וכעת הייתי בטוחה שהנער בבית העץ הינו אספן לג'ר.

השמיים כבר התחילו להבהיר, והצרצרים פסקו מצרצורם כבר מזמן. אני הייתה בשכונה זרה, מפרה את שעת העוצר הלילית, ובלי אף דרך לחזור הביתה. אבל במקום שליבי יהיה כבד מהדאגות, המשכתי לשבת מרותקת, ולהאזין לשיחתם של אספן ואמריקה. רציתי להתיק את עצמי בכוח, לחפש בית לשהות בו בינתיים, לדאוג לי למקום שינה! אבל לא הצלחתי להפסיק לצתת. הייתי שקועה לחלוטין בדרמה הלילית שהתרחשה בין נער ונערה, על בית העץ הקטן של בית משפחת סינגר.

״אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב ככה. ככה חונכתי. מאז שהייתי ילד אני שומע, ׳שש נולדו כדי לשרת׳ או ׳שש אמורים לראות ולא להיראות׳. כל חיי לימדו אותי להיות שקוף.״ התכווצתי מבפנים כששמעתי את המילים האלה. אנחנו לא שקופים. אני לא שקופה. "אם נחיה ביחד, מֶר, גם את תתחילי להיות שקופה. ואני לא רוצה שדבר כזה יקרה לך.״

״אספן, כבר דיברנו על זה. אני יודעת שהכול ישתנה, ואני מוכנה לזה. אני לא יודעת איך לומר לך את זה בצורה ברורה יותר.״ הפעם היא לחשה. ״ברגע שתהיה מוכן לבקש, אני אהיה מוכנה לענות כן.״

"לא."

״מה?״

"לא."

"אספן?"

״אני לא יודע למה השליתי את עצמי שזה יצליח."

״אבל רק לפני רגע אמרת שאתה אוהב אותי.״ לחשה אמריקה.

״אני אוהב אותך, מֶר, וזאת בדיוק הנקודה. אני לא רוצה שתהיי כמוני. אני לא יכול לשאת את המחשבה שתהיי רעבה או תסבלי מקור או תחיי בפחד. אני לא רוצה שתהיי שש בגללי.״  שמעתי קול חיכוח סוליות ברצפת עץ, ונעלי גבר הופיעו בראש הסולם.

״לאן... אתה הולך?״

״אני הולך הביתה. אני עוזב אותך. סליחה שאני מתנהג אלייך בצורה כזאת, אמריקה."

״מה?״

״זה נגמר. אני לא אבוא הנה יותר. לא ככה.״

אמריקה פרצה בבכי, בתוך תוכי התכווצתי שוב. ״אספן, בבקשה. בוא נדבר על זה, אתה סתם כועס.״

״אני כועס הרבה יותר מכפי שנדמה לך. אבל לא עלייך. אני פשוט לא יכול יותר, מֶר. אני לא יכול.״

״אספן, בבקשה...״

שמעתי כיצד הם מתנשקים, ויכולתי לתאר לעצמי שאספן נישק את אמריקה לפרידה, או שאמריקה נישקה את אספן בכוח, אבל אחר כך הופיעו גם רגליו של הנער בסולם בית העץ, וגם שאר גופו. אחרונה הופיעה רעמת שיער שחורה, ואז אספן לג'ר ירד בסולם במהירות וקפץ לקרקע. לא יכולתי לראות את פניו, בגלל הזווית שבה החזיק את עצמו. ואז הוא פרץ בריצה לכיוון אחד הבתים.

עבר זמן רב עד שאמריקה יצאה, אבל אני הייתי חייבת לחכות, מחשש שכשתצא תגלה אותי גם יוצאת ממקום המחבוא שלי. אחרי זמן מה הופיעה בראש הסולם הנערה, אמריקה.

היא הייתה די יפה, עם שיער אדמוני שופע ועיניים כחולות חדות, אבל נראתה באותו רגע על סף התמוטטות. עינייה היו אדומות ונפוחות ולחייה רטובות מדמעות. גם היא ירדה לאט, ולבסוף, כשקפצה מן השלב האחרון מטה, פנתה לבית משפחת סינגר, שם המתין לה חלון פתוח.

ישבתי בדממה עוד מספר שניות, מתקשה לעכל את כל מה שקרה ברגע זה. ומנסה לעשות סדר במחשבותי. אז אספן ואמריקה הם כנראה חברים כמה זמן, שאולי מפרים תמיד את שעת העוצר ונפגשים. אמריקה היא חמש ואספן שש, לכן אמריקה ניתנת לאספן את שאריות האוכל שלה כי הוא לא משיג מספיק כדי לפרנס את המשפחה ביד נדיבה. הפעם... מה קרה הפעם?

נתחיל בכך שמישהי שיחדה את אמריקה. כעת פירשתי שונה את צירוף המילים "שריינה אותך? באה?" הוא בטח שאל, "שיחדה אותך? במה?".

בכל מקרה, אז אמריקה קיבלה כסף והחליטה לקנות לאספן אוכל. אבל אספן קלט באותו רגע שהיא דואגת לו לאוכל ושהוא לא יכול לפרנס אותה ולדאוג לה. הוא גם הבין שאם הם יתחתנו, אמריקה תהיה שש, ויהיו לה חיים קשים יותר. אז הוא נפרד ממנה.

ועכשיו... עכשיו אני ממשיכה להסתתר בשיחים כמו מטומטמת, ובכל רגע עלול לגלות אותי שומר.

נחפזתי לצאת מהשיח, תולשת מכל גופי מחטים דוקרניים ועלים מגרדים. מה אני אמורה לעשות עכשיו? התגובה המיידית שלי הייתה לנסוע הביתה, אבל הרכבת הכי מוקדמת היא הרכבת של שש, ויש עוד זמן רב עד שהיא תגיע. וחוץ מזה, אין לי מספיק כסף.

קלאק, קלאק, קלאק.

הרגשתי כיצד הלב שלי צונח מטה. שומר.

אני עומדת כאן חשופה בשעה ששומר מפטרל בשכונה.

הכול היה דומם מלבד קולות המגפיים של השומר במפטרל. אם ימצאו אותי כאן... אנחנו נצטרך לשלם קנס עצום.

ואז פתאום, כאילו נדלק לי מתג בראש, קלטתי מה עלי לעשות.

רצתי לאחד מהבתים בבהלה ודפקתי על הדלת בשקט ככל שיכולתי. דממה.

כעת כבר יכולתי לראות יותר בבירור את צלליתו של השומר בקצה הרחוב. הוא היה איטי מאוד, למזלי, אבל אם לא יפתחו לי ממש בקרוב, הוא יבחין בי.

קלאק, קלאק, קלאק.

כבר מאוחר מדי לנסות לדפוק בדלת אחרת. דפקתי שוב על הדלת, נואשת. דממה.

קלאק, קלאק, קלאק.

השומר כבר היה כל כך קרוב... אם הוא רק יסובב את ראשו הוא יראה אותי...

קליק.

הדלת נפתחה.

הפרק הקודם		הפרק הבא