הבחירה

  " 'לכבוד משפחת מַאֻטַּיֵּל,' " הקריאה אמא בחגיגיות.

כל הילדים התקבצו בסלון סביב הכורסא השחוקה. זו אומנם הייתה שעת ערב מאוחרת, והתאומים ומארי היו אמורים ללכת לישון כבר מזמן, אך היה ברור שזה לא יקרה ברגע שבו סיפרתי לכולם על החדשות המרעישות. אמא זינקה כמעט מיד אל ערמת הדואר על שולחן הסלון, וכל הילדים התקבצו סביבה וציפו שתקריא את המכתב, בערך כמו מין שעת סיפור.

 ווסלי נשען על הקיר ונידנד בידו את מארי הפעוטה כדי לתת מנוחה לאמא. כבר שעות שהיא צורחת כי אמא, שחייבת לתפור ללקוחה שמלה, לא יכלה להתפנות אליה לרגע קט. אך בידיו החמות והנעימות של ווסלי היא נרגעה ונרדמה עד מהרה. לא מפליא היה הדבר; ווסלי היה אוֹמֵן*, וכבר גידל ילדים רבים בחייו: מה גם שהתרגל שזכה לראות את תהליך הגדילה של כל אחד מאיתנו, ואף היה מעורב בו, וודאי. לידו השתדלה מלאני לשדל את זאק וג'ימי להישאר במקומם ולהקשיב לאמא. התאומים רצו לצפות במשחק כדורגל שפרדריק, חברם הטוב (ארבע), סיפר להם עליו. לצערם של כולם, הצפייה בערוץ הספורט עלתה הון תעופות, ואמא אסרה עליהם לצפות במשחק. לוקאס התרוצץ סביבנו וניקה את הקיא שפלט זאק קודם לכן, כי הוא התעקש לאכול גבינה מקולקלת למרות שאמא הבהירה לו שאסור לו ושלא נוכל לערוך קניות עד יום רביעי. ואני, שישבתי על השטיח, קצצתי במרץ רב מלפפון לתוך קערה, לקראת ארוחת הערב. טכנית הייתי אמורה לעשות זאת במטבח, אבל לכולם היה ברור שלא אני אעשה את זה, במיוחד כי כבר הערב הספיקו להירשם כמאה בנות מהמחוז לתחרות.

אמא ישבה על הכורסא החומה הישנה שלנו והקריאה בחיוך מאוזן לאוזן את הכתוב במעטפת הקרפט.

״ ׳מפקד האוכלוסין האחרון העלה שבביתכם גרה כיום אישה רווקה בגיל שש־עשרה עד עשרים.' "

"זאת ג'וֹלִיֶּט!" ציפצף זאק בהתרגשות, ועיניו נצצו.

מלאני חייכה אליו. "נכון מאוד!"

" 'הננו שמחים להביא לידיעתכם שבקרוב תהיה לה הזדמנות להביא כבוד רב לאומה הדגולה אִילֵיאָה.' " המשיכה אמא. " 'נסיכנו האהוב, מקסון שרייב, מגיע לפרקו החודש. הוא מקווה לחלוק את התקופה החדשה בחייו עם שותפה לחיים, בת אמיתית של אומתנו, שאותה יישא לאישה.' " היא נעצרה לרגע כדי להניח לזאק למחוא כפים בחדווה.

" 'אם בתכם, אחותכם או בת החסות שלכם פנויה, והאפשרות להיות כלתו של הנסיך מקסון והנסיכה הנערצת של איליאה מעניינת אותה, אנא מלאו את הטופס המצורף ושלחו אותו לסניף המקומי של השירותים המחוזיים.' "

הרגשתי כיצד אט אט חיוך רחב מתפשט על פני. קצצתי במרץ רב יותר.

" 'כל מחוז יבחר בצורה אקראית אישה אחת שתוזמן לפגישה אישית עם הנסיך.' " ידה השמאלית של אמא, האוחזת במכתב, רעדה מהתרגשות " 'המועמדות יגורו בארמון איליאה המרהיב בעיר אנג׳לס, כל זמן שהייתן במקום.' "

ראיתי את עינייה של אמא מדלגות לשורות הבאות וקוראות אותן בריפרוף, ועינייה נצצו מהתרגשות.

" 'משפחתה של כל מועמדת תתוגמל ביד רחבה-' " כל הילדים רכנו קדימה, כמתעניינים פתאום, ולוקאס פלט שריקה ארוכה. " '- תמורת שירותיה למשפחה המלכותית.' "

אמא סימה לקרוא את המכתב והניחה אותו על שולחן, ליד הקערה המנוקדת. היא נראתה נרגשת יותר משאי פעם ראיתי אותה.

ווסלי הניח בזהירות את מארי, שישנה שנת ישרים, על הכורסא השניה. הוא לא דיבר, אבל לעיתים נדירות ביותר ראינו אותו מדבר: אבל לפי החיוך שלו, שהיה כמו העתק של החיוך של אמא, ראיתי כמה הוא נרגש.

"וג'וֹלִיֶּט כל כך יפה!" השתפכה מלאני. היא הייתה ההפך המוחלט של ווסלי, הרוח החיה במשפחה. "הנסיך בטח יתאהב בה!"

ג'ימי עשה פרצוף.

"אהבה זה מגעיל."

לוקאס צחק. הוא התכופף ולחץ את ידי.

"אנחנו סומכים עליך, ג'וֹלִיּ, אז את יודעת- בלי לחץ."

"... שאני אקח את האדומה עם החגורה הדקה או את הזהובה התפוחה?"

"את הכחולה, אני חושבת." עניתי, והצבעתי על דלת הארון הימנית.

"היא לא קצת צמודה מדי?" סלסט חשבה בקול.

"אז קחי את האדומה,"

בדרך כלל בימי שלישי בבוקר הייתי בעבודה אצל בראדלי גארט, שלוש, אבל השבוע סֶלֶסט התעקשה שאבוא אליה, היא אפילו נתנה לי העלה במשכורת וסידרה עם בראדלי שאבוא אליו מחר במקום זאת. מתברר שהיא לא הצליחה להסתדר עם מדליין, הסטייליסטית המפורסמת שעבדה בעבר אצל אמה. משהו על זה שמכנסי עור ופרווה אף פעם לא הולכים טוב ביחד, ושאסור לה בשום פנים ואופן ללבוש מכנסיים כי זה משמין אותה. וכעת, בשעה ארבע לפנות בוקר, אני צריכה להתווכח איתה שעה על מה היא תלבש.

"היא מדגישה את השוקיים שלי,"

'ומה רע בזה?' תהיתי לעצמי.

"וגם הזהובה, בעצם." הוסיפה בנימה מהורהרת.

"למה שלא תלבישי את השמלה הצהובה שעיצבת?" הצבעתי על מחברות השרטוטים העבות שנחו על שולחנה.

אהבת חייה של סֶלֶסט הייתה עיצובים. למרות שהייתה רק דוגמנית, תמיד אהבה לשרטט דגמים מפורטים עד כדי גיחוך של שמלות, מכנסיים ותיקים. לצערה, הוריה לא רצו שתעבוד כמעצבת אופנה, כי דוגמנות היא עסק הרבה יותר מצליח. אבל היא עדיין אהבה לצייר כתחביב, ופעמים רבות ביקשה ממני לתפור את דגמיה. ידעתי שהיא כבר תיכננה כעשרים שמלות שקיוותה ללבוש בארמון, בערך מגיל ארבע-עשרה. השמלה עליה דיברתי הייתה שמלת שטן צהובה כשמש שהייתה פשוט מדהימה ביופיה.

"אמא ואבא אומרים שאני אראה כמו בננה." היא השליכה את השמלה הארגמנית שהוציאה מהארון באותו רגע אל המיטה, שכבר הייתה עמוסה רבבות בגדים. נהיה לי כאב בטן רק מלחשוב כמה זמן אני אצטרך לעבוד כדי לסדר אותה.

"הם גם ככה לא בבית ולא יראו מה תלבשי. וחוץ מזה, למה חשוב באמת מה את לובשת? זו לא הגרלה?"

סֶלֶסט הרימה שמלה כחולה בכל יד, ולאחר ששקלה לכמה שניות זרקה אחת אל המיטה ואחת אל הכיבא שעליו כבר נערמה ערמה נכבדת שלטעמה היו טובים.

"מובן שלא," סֶלֶסט ציחקקה. "את חושבת שהמלך היה נותן לנערה לא יצוגית ומכוערת להתקבל לתחרות?" היא ציקצקה בלשונה. "בהחלט לא. אחרת למה יש טופס למלא?"

באמת תהיתי בעניין הזה. עם המכתב בא טופס בו היה על הנערה לכתוב את שמה המלא, את גילה, את מעמדה החברתי, את הפרטים ליצירת קשר, ואת הפרטים על המראה החיצוני שלה. מלבד זאת התבקשה לכתוב הערות על כשרונותיה, כגון כמה שפות היא דוברת, מה תחום ההתמחות שלה ואיזה עבודות היא יודעת לבצע.

"ומלבד זאת, מצלמים תמונות של כל המועמדות בסניף המקומי של השירותים המחוזיים." סֶלֶסט הינהנה ופנתה אל הכיסא שלה, כנראה בתקווה לדלל את רוב הבגדים.

"איך את יודעת על זה?"

סֶלֶסט חייכה חיוך יודע סוד.

"יש למשפחה שלי קשר עם אחד השופטים," גילתה לי.

"בעצם," שמעתי אותה ממלמלת, "את צודקת. אמא ואבא לא יודעים מה אלבש!" היא הרימה צרור דפים עמוסי רשומים מהשולחן. "אז אוכל ללבוש מה שארצה!"

כעבור כחצי שעה כבר הספקתי לחלק לכל העובדות עיצובי שמלות של סֶלֶסט. אנחת יאוש המשותפת שמילאה את חדר הכביסה הבהירה לי שכולם כבר זכו לבצע כמה מטלות לא נעימות בגלל הבחירה.

הבנים חייכו זה אל זה בהקלה בזמן שהבנות נהרו מחדר הכביסה בצער והתקבצו בחדר התופרות. כולן ניסו לתפוס לעצמן מקום ליד אחת משש מכונות התפירה הגדולות, וכל מי שלא הספיקה נאלצה ולמצוא מחט ולתפור (או לסרוג) את השמלה לגמרי לבדה, עין אחר עין, חוט אחרי חוט.

לא עבר זמן רב וחבילת הפלסטרים שהייתה מונחת על אחד השולחנות, ליד אֵינְסְפוֹר חוטים ובדים, התרוקנה לחלוטין. אנני, משרתת צעירה בגיל העשרה נשלחה להביא חבילה חדשה, שנגמרה גם היא תוך דקות אחדות.

לאחר בערך שעה, התפנתה אחת ממכונות התפירה, וטיה, שכבר הכריזה על עצמה כבאה בתור במכונה זאת עברה אליה. לאחר הכרזה זאת ניסתה כל נערה ואישה לתפוס מקום במכונות לשעות הקרובות, ורשימת המתנה עצומה בגודלה נוצרה לכל מכונת תפירה. אני הייתי במקום שבעה-עשרה למכונת התפירה של טיה.

"אני לא מבינה," העירה יאנה לאחר כמה דקות, "למה צריך להכין כל כך הרבה שמלות לתחרות שאליה סֶלֶסט אולי אפילו לא תתקבל!" ומילמולי הסכמה מילאו את החדר.

ביני לביני היה ברור לי שאם ההגרלה לא אקראית, התחרות כבר מכורה מראש: מובן שסלסט תתקבל.

"מתברר שהיא החליטה לחדש את כל הבגדים בארון שלה," גילגלתי את עיני. "לפי העיצובים שלה."

"היא כנראה ממש רותחת מכעס על אמא שלה," העירה טיה וקמה ממקומה. "אני גמרתי. מי עכשיו?"

כשנסעתי ברכבת של שעה תשע לקרוליינה הייתי שקועה במחשבות. גברת מרקסון הודיעה לי ששתי בנותיה הצעירות מבקשות להשתתף בבחירה, והייתי צריכה להגיע מהר ככל שיכולתי כדי להכין אותם לצילום. נראה שכולם עד עכשיו ידעו על הצילום חוץ ממני.

אבל זה לא היה מה שחשבתי עליו. לא הייתי מודה בזה בפני בני משפחתי, כי הם היו מאושרים שאני מנסה להשתתף בבחירה, אבל היו לי ספקות בנושא. לא הייתי בטוחה שאני יכולה להשתתף בבחירה, מתוך המחויבות שלי לסֶלֶסט.

למזלי, לא הייתי צריכה לדאוג שאקח את מקומה. אומנם לשתינו היה ברור שהיא זאת שתבחר מהמחוז שלה, בגלל ההשפעה הרבה של משפחתה, אבל אני בכלל גרתי במחוז אֻלְיָאֳנִיָּה, בזמן שסֶלֶסט התגוררה בקלֶרמוֹנט. מה שהדאיג אותי יותר מכל היה מה אתקבל בתור מתמודדת מהמחוז שלי. בהחלט הייתי נערה די יפה, עם השיער בצבע קרמל והעיניים הירוקות שירשנו כל האחים מאבי, וידעתי שיש לי סיכוי גבוה להיבחר, אם המלך באמת בוחר את הנערות היפות ביותר. גם אבא הסכים איתי, וכלל לא הופתע לגלות שהמלך בוחר על פי מראה ויכולת ההשפעה של המשפחה.

אם אני אהיה מתמודדת... איך סֶלֶסט תקבל את זה? האם היא תשמח? אולי היא כעס עלי, כי אני מתחרה בה? החברות שלנו תהרס?

לא ידעתי כמעט דבר על הנסיך מקסון, מלבד התדמית שלו על המסך, וברור היה לי שמקסון על המסך אינו הנסיך בחיים האמיתיים. האם האשפרות הקלושה שאוהב את הנסיך, ועוד אצטרך לעמוד בכל חובות המלכה אם באמת נתחתן, שווה כדי להעמיד את החברות שלי ושל סֶלֶסט בסכנה?

ומלבד זאת, היה גם את העניין עם משפחתי. היה ברור לי שהעניין הגדול שמפגינים אחיי ואימי בנוגע לבחירה קשור במיוחד בכסף שאקבל עליה. אולי אוכל לממן לאביו של ראסל רופא? ואולי אפילו אומנת לתאומים ולמארי? זה היה יכול כל כך לעזור למשפחתי, גם אם אסולק אחרי יומים.

זו הייתה דילמה מוסרית. גם משפחתי וגם סֶלֶסט היו חשובים לי מאוד. רוב האנשים היו חושבים שהמשפחה היא הדבר שהכי אמרו להשפיע עלי, אבל סֶלֶסט הייתה החברה הראשונה שלי, ותמיד חשתי בנוח בסביבתה. ידעתי שאני חשובה לה, ידעתי שהיא תעזור לי בכל דבר שארצה.

חוץ מאם אגנוב את החלום שלה.

המשכתי לנסוע, שקועה מחשבות, מיטלטלת מצד לצד במושבים הספוגיים של הרכבת. הריח האיר מבעד לחלון, ושמיים זרועי כוכבים נשקפו לי. נראה שנשאר עוד זמן רב עד שאגיע, וודאי לא אאחר אם רק קצת אש...

כשפקחתי את עיני, ישבתי על ספסל בקרוליינה. השעה הייתה מאוחרת עוד יותר מהזמן בו נסעתי ברכבת: אז השמיים נצבעו כחול עמוק, כהה כשחור. כעת נצבעו שחור קטיפתי, כצבע השיער של אבי.

ראשי דאב. לא זכרתי איך הגעתי לכאן, הדבר האחרון שזכרתי היה את עצמי יושבת ברכבת בשעה שנופיה הפראיים של קנט חולפים על פני...

לקחו כמה שניות עד שעשיתי סדר במחשבותי, וקלטתי מה כנראה קרה. קרוליינה הייתה התחנה האחרונה ברכבת של שעה תשע. בטח ראו שאני ישנה ופשוט הוציאו אותי מהרכבת בתחנה האחרונה. עכשיו עלי ללכת לביתה של גברת מרקסון. רק אפנה ימינה ברחוב קתרין איליאה, ואמשיך ישר לשכונת...

דממה מוחלטת נפלה על קרוליינה. מעולם לא ראיתי את המחוז שקט כל כך. מה יכול היה...

רק רגע, מה השעה?!

הסתובבתי אחורה בספסל וניסיתי להציץ לתוך בית שעמד מאחור. בפנים תיקתק שעון קיר ירוק. המחוג הארוך נע במהירות במעגלים, והמחוג הקצר-

עמד על המספר 1.

הפרתי את שעת העוצר.

הרגשתי כיצד פחד ממלא אותי. מה אם יתפוס אותי שומר סייר? יקחו אותי למשפט, עלולים לתת למשפחתי קנס עצום! ולנו כמעט ואין כסף לפרנס את עצמנו, איך נוכל לשלם קנס על הפר שעת העוצר?

קפאתי במקומי בבעתה. תמיד הייתי גרועה במצבי סכנה. מה לעשות, מה לעשות?

לפתע שמעתי קולות מדברים, או לוחשים, אם לדייק.

לא נעתי, וניסיתי להאזין.

"שיריינה אותך? באה?" היה נראה ששמעתי קול נער לוחש, אם כי לא הייתיבטוחה ששמעתי נכון.

"בכסף, כמובן." השיב קול של נערה, ואז העיר משהו שלא הצלחתי לפענח.

אלפי מחשבות התרוצצו במוחי כשהקשבתי לקולות. מה עלי לעשות? לברוח? להתחבא, שמא יבוא שמור? להזהיר את הנערים? לצוטט להם?

ההחלטה התגבשה במוחי תוך פחות מחמש שניות. קמתי מהספסל בלי להשמיע.

התחלתי לרוץ בדממה לעבר בית העץ של בית משפחת סינגר.

*אוֹמֵן- לא מדובר באומן שמצייר ומעצב פסלים, אלא אוֹמֵן כמו אוֹמֵנת, שמספקת טיפול לילדים במשפחה כשירות.

הפרק הקודם		הפרק הבא