קרוב מתמיד; רחוק מאי-פעם

"!מייקל רץ לעבר המדרגות. מאחוריו נשמעו צעקות. "תפסו אותו, הוא ברח!", צעק מישהו. "בריחה באגף השמור

..אזעקה ייללה במסדרונות אזקבאן. מייקל כמעט ונפגע מהלחשים שהטילו השומרים; סילוני אור בשלל צבעים טסו לקראתו, וחורים מעלי-עשן נפערו בקירות מימינו ומשמאלו. הם לא ינסו להרוג אותי, חשב מייקל, הם רק מאיימים

.הוא כמעט הגיע למדרגות, נותרו לו מטרים ספורים בלבד לעבור, ואז... אז יישארו לו 21 קומות לרדת, כשכל השומרים דולקים אחריו. נפלא

"!הוא כבר היה מטר אחד מהמדרגות, כשקול מאחוריו צעק "אבדה קדברה

.סילון אור ירוק מלווה באוושה חזקה טס לקראתו במהירות. הוא חמק מהקללה ברגע האחרון, וזו פגעה בקיר שמולו ופערה בו חור בגודל של מכונית משפחתית

צעקות נשמעו מלמטה, מהמדרגות; מייקל הבין שאין לו לאן לברוח, ושלף את שרביטו. הוא נזכר במילותיו האחרונות של אביו: 'תזכור, בן, מוטב למות במאבק על חייך מלמסור אותם בחינם'. אביו היה אחד מההילאים, צייד קוסמי אופל, ואחד מהטובים שבהם - מורהו היה עין-הזעם מודי בעצמו, ואפילו הנוראה שבאוכלי-המוות, בלטריקס לסטריינג', נרעדה בדברה על וויליאם ראדוורד. אביו, שקיים את אמרתו, נקלע לקרב עם עשרה אוכלי-מוות לפני כשנתיים. הוא לכד את כולם למעט אחד, אבל אותו אחד פגע בו בקללה נוראה שהפילה אותו למשכב.

השומרים מאחוריו התקרבו מאד; מייקל יכול היה להבחין בתווי-פניהם. לאן יוכל לברוח? מאחוריו וכנראה גם במורד המדרגות השומרים, ומלפניו רק קיר אבן עם חור ענקי, מתוכו נכנס אוויר ים קפוא ומלוח אל מסדרון הכלא.

מישהו הגיח מהמדרגות; מישהו מוכר, במדי אסיר, עם מבט מוטרף בעיניים. "סקאביור?!"

"אין זמן, מייקל", ענה סקאביור, "מהר, קפוץ מהחור". "מה?!"

"קפוץ מהחור!"

מייקל היסס. כיצד יוכל לבטוח בסקאביור? הרי הוא רוצח, ונמלט מכלאו! אבל סקאביור לא נתן לו כל שהות להסס. הוא דחף אותו לעבר החור הענקי בקיר, תוך שהוא צועק "קפוץ, מטומטם! ואל תשכח להטיל לחש מרפד!" מייקל עדיין היסס. נפילה מגובה כזה פירושה מוות. אם ייכשל בהטלת הלחש המרפד, הוא ימות במקום. הוא ידע שבתכניתו המטורפת לבריחה יש לו הזדמנויות רבות למות, אבל להסתכן ככה... הוא ידע שאסור לו לבטוח בעצמו וביכולולתיו יותר מדי.  כפי שאביו היה אומר: 'ביטחון עצמי מופרז הוא מארת ההצלחה'. את המשפט הזה למד אביו מעין-הזעם מודי הגדול.

אחד מהשומרים הגיע, וכיוון את שרביטו לסקאביור. "זה הוא! תפסנו אותו!", צעק. מייקל התכופף והסתכל למטה, דרך החור. הדרך למטה הייתה מאד ארוכה, ובסופה חיכו סלעים עצומים. הוא הבחין בשומר נוסף מתקרב אליהם. "אם לא תקפוץ, הם יהרגו אותך!", צעק סקאביור. השומר השני הרים את שרביטו. מייקל הסתכל על החור, ואז על סקאביור, ושוב על החור. האם יספיק להטיל לחש מרפד בזמן הנפילה?

"אבדה קדברה!"

סילון של אור ירוק פרץ משרביטו של השומר שהגיע זה-עתה. סקאביור צרח משהו לא ברור, ודחף את מייקל אל מעבר לשפתו של החור.

רגע לפני שנפל, הספיק מייקל לראות את סילון האור הירוק פוגע בסקאביור, שנפל על הרצפה בעיניים בוהות וחלולות, מת. הדחיפה שדחף את מייקל עלתה לו בחייו - הוא לא הספיק לחמוק מהקללה. סקאביור הקריב את עצמו בשבילי, חשב מייקל, אולי בכל זאת נשאר בו משהו מאותה תקופה שהיינו חברים. 

בזמן שנפל, ראה מייקל את השומר שהרג את סקאביור מעבר לחור; כנראה שהשומר ראה גם הוא את מייקל, כי הוא צעק "הוא קפץ! תפסו אותו!" ונעלם, כנראה ירד במדרגות כדי לתפוס את מייקל כשיגיע למטה.

אבל הקול, קולו של השומר... הקול היה מוכר. מוכר במידה מחרידה.

שלוש וחצי שנים לפני כן

מייקל חצה את אולם-הכניסה של הוגוורטס בריצה. המשימה השנייה בטורניר הקוסמים המשולש, שנערך השנה בהוגוורטס, עמדה להתחיל, ומייקל לא רצה לאחר - הסתובבה שמועה בקרב תלמידי רייבנקלו, לפיה המתחרים בטורניר ייאלצו להתמודד עם בני-ים, אירוע מרתק שחבל לפספס. כשיצא מהטירה בדרכו לאגם, הוא שמע מרחוק את קולו של לודו בגמן, איש משרד-הקסמים שהנחה את האירוע, מהדהד ברחבי המדשאות ומכריז על תחילת המשימה. הוא דהר במדשאות לעבר היציע הזמני שהוקם ליד האגם הגדול.

"אובוסקורו!" נשמע קול מאחוריו. עיניו של מייקל התכסו ברטייה שחורה. הוא ניסה לרוץ משם, אך נתקל באבן ומעד. "תראו את האידיוט הזה", אמר מישהו מאחוריו בלגלוג, "איזה עוד תלמיד שנה חמישית לא מסוגל להטיל לחש מגן פשוט?"

"איך הוא בכלל ברייבנקלו, המטומטם הזה?" ענה מישהו אחר, לפי הקול - זה שהטיל על מייקל את הקללה. "רוברט, ארנסט, מה אתם עושים כאן? לכו לצפות בטורניר!", אמר קול עמוק בסמוך אליו. הקול הזה... מייקל היה מוכן להישבע שכבר שמע אותו איפהשהו... לא! זה לא ייתכן! ואולי זה באמת...

מייקל נרעד מהמחשבה שעברה בו לרגע. הרי אין באמת סיכוי שזה הוא, נכון?

"ראדוורד, למה אתה פה על המדשאה? 50 נקודות יורדות מבית רייבנקלו. כולם צריכים להיות עכשיו ליד האגם", אמר בעל הקול המוכר-להחריד. "כן, פרופסור. אני כבר הולך", ענה מייקל, קולו רועד מעט. הוא שלף שרביט מכיסו, ומלמל "אוונסקו". הרטייה השחורה נעלמה, ומייקל הלך לאיטו אל האגם. כשאזר מספיק אומץ להסתכל אחורה, המראה שראה המם אותו: מאחוריו עמד בעל הקול העמוק - זה היה הפרופסור אילוזיו, המורה המחליף לכשפומטיקה.

אם כך, הפרופסור דניס אילוזיו הוא שהרג את אמו, אחותו וחברו הטוב ביותר. 

חכה חכה, פרופסור, אמר מייקל בליבו, הנקמה בוא תבוא.

"ארסטו מומנטום!"

מייקל נעצר באוויר כמטר מעל לסלעים, ולאחר-מכן נפל עליהם. הם היו חלקלקים ומלאי טחב.  צליל קטן של פקיעה, כמו פקק שמשתחרר מבקבוק, נשמע לצידו. מייקל הסתובב בבהלה. מי התעתק לכאן? איך? כלא אזקבאן וסביבתו מוגנים בכשפים נגד התעתקות. אלא אם כן... רגע אחד, חשב מייקל, זה יכול להסביר למה סקאביור היה מחוץ לתא שלו. ואכן, כשהסתכל לעבר בניין סביבו, ראה את מה שחשב שיראה: דמויות בברדסים עפות באוויר, מפוצצות קירות של הכלא ונאבקות בשומריו. מקסים, חשב בסרקאזם קל, מכל הימים שיכולתי לברוח בהם, עשיתי את זה דווקא כשיש בריחה של אוכלי מוות. הוא הסתכל מסביבו, וראה דמות בברדס ומסכה עומדת לצידו.

"מייקל, מייקל, מייקל. מתי כבר תלמד לא לדחוף את האף שלך בעניינים לא-לך? אתה הרי יודע ששום דבר טוב לא יצמח מזה, יש לך ניסיון", אמרה הדמות בברדס, תוך שהיא מסירה מפניה את המסכה. מתחת למסכה התגלו פנים מצולקות של גבר בגיל העמידה, ששערו השופע (שהזכיר מעט רעמת אריה) אפור ויורד קרוב לעיניו הכחולות-אפורות. אפו הנשרי שיווה לו מראה של עוף דורס גדול. מייקל שם לב שהוא נשען על מקל הליכה מסוקס.

משהו בסמוך למייקל השמיע תקתוקים מוזרים. לקח לו זמן-מה להבין שאלה השיניים שלו שנוקשות. "א-אתה... מ-מה אתה עו-עושה כאן?", שאל ברעד קל. "אני? אני עושה טובה לאדון. הוא ישמח לגלות שאנשינו חופשיים". "א-בל הלורד וול-וולדמורט מת", ענה מייקל, קולו הולך ונעשה דק. "לעולם אל תהיה כל-כך בטוח, נער צעיר", אמר הזר בברדס, "ביטחון עצמי מופרז הוא מארת ההצלחה".

למראה מבט הזוועה על פניו של מייקל, הזר חייך. "למדתי עם אביך אצל עין-הזעם", אמר, תוך שהוא מוציא מכיס פנימי בגלימתו מה שנראה ככדור זכוכית כסוף-שקוף. בתוך הכדור התערבלו ערפילים לבנבנים, ואור כסוף בוהק האיר בו. "המצאה של האדון", אמר הזר, "באמצעותה נוכל לתקשר עם הלורד וולדמורט". מייקל נרעד. הוא באמת יכול לתקשר עם וולדמורט? "אני לא יכול לדבר איתו, בחור. מסיבה שלא הבנתי עד כה, הוא מדבר רק לחשננית. אני יכול לדבר איתו, אבל לא להבין את דבריו.

"לכן, מייקל, אני פונה אליך", הוא עצר לרגע כשמייקל השתנק, "אני יודע שאתה דובר לחשננית. אם תסכים, אקח אותך עוד היום לאדון, ותקבל תפקיד חשוב מאין-כמוהו, תפקיד שרבים מעמיתיי היו נותנים את שרביטם בשביל לבצעו".

"אני לא רוצה להיות שותף למזימות אפלות!", צעק מייקל, "אני שונא את אוכלי-המוות, מתעב את וולדמורט, ואני לעולם, אבל לעולם לא אקח חלק בשום פעילות מרושעת. אתם הרגתם את המשפחה שלי, את החבר היחיד שלי. אני לעולם לא אצטרף אליכם! אתה שומע? לעולם!" 

הזר בעל פני-הנשר הסתכל עליו בחיוך משועשע. "לא לוקח חלק בפעילויות מרושעות? אתה הרי הרגת... או שאולי לא", אמר, "אולי זה באמת היה סקאביור. רק לפני יומיים ביקרתי אותו כאן בתאו, והוא התחנן בפניי שאומר למשרד הקסמים שאתה חף מפשע. בזמנו חשבתי שזה מחברות, אבל נראה שזו האמת...

"אם כך, הרי שאתה בן ראוי לוויליאם הזקן", גיחך, "גם לו היה מצפון שבלתי-אפשרי לכופף. חבל עליו, הוא היה בחור נחמד..." בשעה שהזר שקע בזכרונות, מייקל התעשת. "אני יודע מי אתה", אמר, "אתה ריצ'ארד לאיינארט! אתה הילאי בכיר! ואתה גם-", קולו של מייקל נסדק, "אתה גם אוכל-מוות! ואני אדאג שתיכלא!"

"מייקל, מייקל, למה שאכלא? האות האפל לבדו אינו סיבה מספקת לשלוח אנשים לאזקבאן. אם הייתה לך הוכחה שרצחתי, ריגלתי או ביצעתי איזה פשע אחר...", ריצ'ארד השתהה לרגע, "אבל אין לך שום הוכחה לפשע שביצע-"

"יש לי!", קטע אותו מייקל, "אתה אירגנת בריחה מהכלא! מה זה אם לא פשע?" "בריחה מהכלא? חוששני שאתה טועה, בחור צעיר. לא אני אירגנתי את הבריחה הזו..."

בום! אי-שם מעליהם, אחד מקירות הכלא התפוצץ, וחתיכות ענקיות מהקיר נפלו מסביבם, אם כי לא נראה שזה מטריד את לאיינארט; הוא רק צעק משהו לא ברור, ואז הוסיף "דניס! לכאן!" גבר גבוה וחיוור, ששערו הבלונדיני זהר אפילו בחשכה הכמעט-מוחלטת של הלילה באזקבאן, התקרב אליהם. שרביטו היה מכוון ישירות אל מייקל.

הפרק הקודם		הפרק הבא