אוונס- אני אוהב אותך

פרק 3: אני מצטער, א-

~סנייפ~

חברתה של לילי נעלמה מאחורי התמונה, ואני חיכיתי. האישה השמנה הסתכלה עלי 

במבט מתעב. אני מניח שאם לא הייתה שומעת את חילופי המילים לבין מרי, היא כבר היה שואלת אותי ביריקה מה אני עושה כאן. האישה השמנה זזה על צירה, ולילי יצאה מן הפתח. 

"לילי." אמרתי, רעד קל בקולי "אנחנו צריכים לדבר." 

היא הסתכלה עלי במבט של שנאה, הרגשתי כאילו לקחו אלפי מחטים קטנות, ונעצו אותם בתוך ליבי. 'זה מגיע לך טיפש. זה מגיע לך.' קול במורד תודעתי אמר לי. "אז קדימה, תדבר." אמרה בתגובה, חריפות בקולה. 

"תראי, אני מאוד מצטער. זה לא היה אמור להיות ככה ו-" 

"אתה מתכווון להצטרף לאוכלי מוות. אני צודקת?" היא קטעה אותי. 'אוי אלוהים, ' חשבתי לי, 'מה אעשה עכשיו?' שתקתי. לא הייתה לי תשובה ראויה, במיוחד שהמצב ביננו רגיש כל כך, כמו עכשיו. "תענה לי סוורוס! אתה רוצה להיות אוכל מוות, או לא?" 

המשכתי לשתוק. לא ידעתי מה לעשות. אבל כנראה שהשתיקה הזו לא מצאה חן בעינה, היא הסתכלה אותי במבט הזה שלה, עם העיניים היפיפיות, במבט שאי אפשר לשקר לו. 

"אני, אני לא יודע." אמרתי באנחה, אך ידעתי שזה לא מספיק. כדאי שנשלים, התשובה הייתה צריכה להיות 'לא'. בלי ספקות. בלי התלבטות. - אך לי, לי היו כאלה. והרבה. 

היא הסתכלה עלי במבט הזה, העיניים שלה רושפות מכעס ומשנאה מחודשת. לא יכולתי להאשים אותי, לא פסלתי את האפשרות להצטרף לצבא שמטרתו להרוג אנשים. 

אנשים כמוה.

~רמוס~

לא היה קשה במיוחד לקלוט את לילי הנכנסת בבכי ובזעם דרך החור שמאחורי התמונה.

היא ברחה לחדרים של הבנות. מאחור מידי. לא משנה כמה רציתי לעזור לה ולנחם אותה, אין לי כל דרך. אני לא יכול לעלות למגורים של הבנות. אני לא יכול לצעוק לה מקצה המדרגות, אני לא ג'יימס, או סיריוס.. החלטתי לחכות למחרת בבוקר. 

כשהתעוררתי, תקפה אותי עייפות כבדה, בקושי הצלחתי לישון, וזה לאחר קריאה ממושכת בספר שהשאלתי מהספרייה יומיים קודם לכן. 

"בוקר טובבבב" זימר ג'יימס מצד החדר. "אני רואה שהוא טוב במיוחד," אמר סיריוס, שכנראה גם  שם לב לחיוך הענק שהיה מרוח על פניו של ג'יימס על הבוקר. "מה יש לך, קרניים?"

סיריוס שאל ופניו הפכו רציניות פתאום. "ממממממ" מילמל פיטר מתוך שינה במיטה לצידי. 

"אוי, לא. אוי, לא. בבקשה תגיד לי שזה לא קורה. זה הדבר הכי נורא שיכולתי לבקש, למה, אולהים? למה?" יבב סיריוס. החיוך נמחק מפניו של ג'יימס. "מה? מה קרה?" הוא שאל

"מה קרה?," חזר אחריו סירוס.

"החיוך הזה, אנשים מחייכים אותו במצב מאוד מסוים, שהם מאוהבים מעל הראש. איך אני יודע? אני רואה אותו אצל כל ילדה שאני חולף על פניה  בבית ספר הזה במשך חמש שנים!"

חייכתי. ג'יימס תמיד היה מאוהב בלילי. כבר משנתם הראשונה בהוגוורטס. אבל הבוקר, משהו השתנה בחיוך הזה, כאילו הוא באמת האמין שהיה איזשהו סיכוי שהם יכולים להיות ביחד. ואז נפל לי האסימון. "שמעת על הריב שלה ושל סוורוס. אני צודק?" שאלתי בשקט

"אכן כן." ענה ג'יימס וניסה לדבר בשפה גבוה. "אבל, איך?" הייתי מבולבל. אני חושב שאני היחיד ששמע את מרי קוראת לה אתמול, ואחרי שהיא נכנסה בבכי, הייתי חייב לשער שהם רבו. זה גם היה הגיוני, בהתחשב לאיך שסוורוס קרא לה אתמול. "טוב, יש לך תוכנית?"

סיריוס התעניין. "חברי היקר, תלמד. לי תמיד יש תוכנית. תמיד. והפעם, היא לשאול את ירחוני מהי."

~~~~~~~~~~~~~~

 היי.

אז ככה, שינתי את החלק השני של הפרק הזה, כי הקודם היה פשוט נורא. מקווה שנהנתם!

פרק הבא כבר בכתיבה. 

חולה עליכםםם

יום אדירר

הפרק הקודם		הפרק הבא