פרד...

בלבול.

זה כל מה שהצלחתי להרגיש, בלבול.

הו, ופחד, וכעס, ותדהמה, וגם... געגוע.

געגוע חזק מאוד, געגוע אל כל מי שאני אוהב.

אבל במיוחד אליו.

באגדות תמיד יש נסיך ונסיכה, באגדות הכל תמיד נגמר בסוף טוב בזכות אהבת אמת.

אבל זה? זה יותר כמו.. טרגדיה.

אבל אני יודע.

אני יודע, שמה שהיה לנו היה חזק יותר מכל סוגי האהבה.

זו אהבה שלא כל האנשים יכולים להבין.

אהבת אחים.

וכעת, כשנלקחתי ממנו, הכאב השתלט על הכל.

הנה אני כאן, צופה בו, נוכח אבל לא באמת קיים.

הנה אני כאן, מביט בקבר, באדמה שמתכסה לאט בערימה של מכתבים.

הוא כותב אליי, ואני לא יכול להשיב.

כל שנייה שעוברת היא עינוי בשבילי.

בשביל שנינו.

אני יכול להרגיש את הכאב שלו, כי הרי הכאב שלו הוא הכאב שלי.

כאן, לכוד בתוך שום דבר, אני יכול רק לחכות שהזמן יעבור.

ובינתיים, כל מה שנותר לי הוא זכרונות.

זכרונות של כל המתיחות שעשינו יחד.

כל ההמצאות שהמצאנו יחד.

כל הבדיחות שכתבנו יחד.

כל מה שעשינו יחד.

הכל.

איך זה יכול להיות? רגע אחד אני הייתי שם, לידו, וברגע השני אני צף, חסר גוף ומהות, והציפייה היא הדבר היחיד שמחזיק אותי.

הציפייה שיום אחד אראה אותו שוב.

הציפייה שיום אחד ניפגש.

הציפייה שיום אחד "אני" יהפוך שוב ל"אנחנו".

הפרק הקודם		הפרק הבא