פרד...

הנחתי את המכתב ליד הקבר הטרי והבטתי בו. קשה להאמין שרק אתמול נערכה ההלוויה, הוכחה בלתי ניתנת להפרכה שהוא לא יחזור.

אבל ידעתי שזה לא יהיה ככה.

הוא יחזור.

אני אחזור.

שוב נהיה ביחד.

ובינתיים, הנה אני כאן, מתרחק מהקבר כנגד רצוני.

לא רציתי לעזוב את המקום, לעולם, רציתי להישאר איתו גם אם הוא לא כאן.

אבל בסופו של דבר אצטרך לעזוב, למען אמא ואבא, למען פרסי, רון, צ'ארלי, ביל וג'יני. וגם למענו.

עוד צעד. ועוד אחד. הכרחתי את עצמי להתרחק משם.

הבית היה שקט באופן מוזר, יכולתי לדמיין את הצחוק שלו ממלא את החלל הריק.

והנה הם שם, כולם ביחד, מחובקים על אחת הספות. הרגשתי לא שייך, כמעט מנותק.

אמא הושיטה יד בלי קול ומשכה גם אותי אל החיבוק, וככה עמדנו שם כולנו.

הערב ירד, הבית נותר שקט. אמא התחילה לבשל ארוחת ערב. 

עליתי במדרגות ופתחתי בהיסוס את דלת החדר, החדר שתמיד היה כל כך עליז ושוקק חיים.

ועכשיו הוא נראה כמעט ריק, למעשה, פרט למיטה ומראה קטנה על הקיר לא היה בו דבר.

הסטתי את מבטי מהמראה, אבל הספקתי לראות את זה.

לראות אותו.

היבבות בקעו ממני, בלתי ניתנות לשליטה. איך אפשר להמשיך מפה?

פרסי נכנס לחדר בשתיקה ולקח את ידי. הבטתי בו.

"הוא מת צוחק," אמר אחי בצרידות. "ללא ספק הדרך בה היה מעדיף למות."

הבטתי בו בלי להוציא הגה מפי. 

כן, הוא מת צוחק, אבל הוא מת צוחק לבד.

הוא לא רצה בכך, אני יודע את זה.

אף אחד מאיתנו לא רצה בכך.

לבסוף, כשפרסי עזב, נעצתי שוב מבט חטוף במראה.

ולמחרת בבוקר על הקבר חיכה מכתב חדש.

פרד היקר, כל מראה שאני מסתכל בה היא הראי של ינפתא. 

מכתב קצר של כמה מילים בודדות, אבל זה כל מה שיכולתי לכתוב. 

יבואו עוד מכתבים, לא היה לי ספק בכך, זה לא המכתב האחרון.

__________________________________________________________________________

זה היה אמור להיות פיקצר, אבל אני מתכננת להוסיף עוד כמה פרקים 

הפרק הקודם		הפרק הבא