חבורת בורחי המערות

"כמובן," השיב האלף, "כוויה בדרגה שנייה לא תעלם כל כך מהר ללא טיפול."

אחרי שידיי שוחררו, דנו במהרה בדרך בה אגיע אל המפתח.

אחרי הכל, אף אחד מאיתנו לא היה גבוה מספיק כדי להושיט יד ולקחת אותו ללא מאמץ.

"אם רק הייתן משחררות גם את הידיים שלי- הייתי זורק אותך ישר עד לשם!" התרעם הגמד.

ברור, חשבתי לעצמי. גם כשישבנו יכלתי לראות שהוא הרבה יותר קטן ממני פיזית. למרות כל השרירים שלו, הייתי בספק שהוא יצליח לזרוק אותי אפילו לגובה מטר אחד בלבד.

"אתה יודע שאני לא קרובה מספיק כדי לשחרר אותך," אמרה הדרקונית בהפגנתיות, "אילו רק יכלתי, הייתי משחררת את כולם..."

"לא תודה," חייכה חצי האלפית, "כולנו ראינו כמה בת האנוש סבלה."

אף על פי שכבר עברו שעות מאז שכולנו התעוררנו כאן, 

עדיין נשארנו זרים מוחלטים זה לזה.

לא טרחנו לשאול על החיים של אף אחד מאיתנו, שלא לדבר אפילו על שמותינו.

כולנו רק חיכינו בקוצר רוח לרגע בו נוכל לצאת מהמערה ולחזור אל חיינו הקודמים,

כאילו שום דבר מזה לא קרה.

ובדיוק כך,

מצאתי את עצמי על כתפיו של זר מוחלט.

של זרה גבוהה ומכוסת כסכסים, ליתר דיוק.

"את יכולה לקרוא לי אמבר, דרך אגב." היא אמרה, בזמן שאני ניסיתי לאזן את עצמי ולהושיט את ידי אל התקרה.

הפרק הקודם