דארקו מאלפוי-גריפינדורי בנשמה

"אתם! תלמידי שנה ראשונה, לכאן נוסעים בסירות לבית ספר!" אמר האגריד, הלכנו אחריו, אלא מה?
"טוב, אז כל סירה פה מתאימה לעד ארבעה ילדים" אומר האגריד, "הגדולה פה היא בשבילי אז אל תנסו לקחת אותה".
התחלנו לשוט לכיוון הוגוורטס, 'זה ממש כיף לחתור', אני חושב לעצמי, זה ממש מרגיע, אני מקווה שכל שנה יהיה כך, אבל לא נראה לי, כי האגריד אמר רק לתלמידי השנה הראשונה לבוא, אבל אולי מורים אחרים אחראים על שנים אחרות, אני מקווה שכך יהיה! ואז פתאום אני שומע ילדה אומרת: "תראו! הנה הוגוורטס!" ואז כל הילדים מצביעים בהתלהבות, סתומים.
אנחנו נכנסים לבית הספר, והאגריד דופק שלוש פעמים על דלתות חזקות מעץ אלון.
הדלת נפתחת ונראית אישה קשוחה למראה, היא אומרת: "תודה האגריד, אני אקח אותם מפה".
"בבקשה פרופסור מקגונגל", אומר האגריד.
פרופסור מקגונגל פותחת בנאום על הבתים: "לכול אחד מהם היה היסטוריה מפוארת, מעשים טובים יזכו את הבית שאליו תשובצו בנקודות בעוד שמעשים רעים יורידו לביתכם נקודות. עכשיו המתינו רגע ועוד מעט תכנסו פנימה." ברגע שהיא יוצאת מהחדר בו שכנו כולם, התלמידים מתחילים לדבר, ואז פתאום נראה איש שקוף לגמרי! נשימתי נעתקה! ולא הייתי היחיד! כמעט כול יושבי החדר פצו את פיהם! בינתיים אנחנו שומעים קולות:
"לדעתי יש לתת לפיבס הזדמנות נוספת," אומר איש שקוף.
"בשום פנים ואופן לא!" אומר איש שקוף אחר, "הוא מבייש את שמנו, רוחות הרפאים, אה תלמידים חדשים! מקווה שתהיו בהפלפאף, פעם זה היה הבית שלי, אתם יודעים".
ואז נפתחה הדלת ושוב הפרופסור מקגונגל נכנסה: "אנא היכנסו לאולם, המיון תכף יתחיל," היא אמרה.
כולנו התחלנו להיכנס, הסתכלנו סביב ואז ראינו את התקרה- בכלל לא הייתה שם תקרה, האולם היה פתוח ללילה! ואז אני שומע ילדה לוחשת: "זאת תקרה מכושפת, היא נראית בדיוק כמו השמים בחוץ! קראתי על זה בהוגוורטס תולדות". ואז אני שומע את רון ממלמל: "מעניין איך ישבצו אותנו לבתים? אח שלי אמר לי משהו על איזה מבחן!..."
אני נלחץ, מעניין איזה משהו ירצו שאעשה? אני שומע את אותה הילדה שדברה קודם על התקרה המכושפת משננת את הלחשים שהכירה שוב ושוב.
אנחנו ממשיכים ללכת לאורך האולם עד שהגענו לסופו, ראינו שרפרף קטן ועליו מצנפת בלויה, הפרופסור מקגונגל אומרת: "עליכם ללבוש מצנפת זו והיא תמיין אתכם לבתים." אני שומע הרבה מלמולי הקלה, אני אפילו נרגע, חשבתי שאצטרך לעשות איזה כישוף מסובך! ואז, שוב אני שומע את רון: "אני אהרוג את פרד, הוא אמר לי משהו על היאבקות בטרול!"
ואז נפתח פיה של המצנפת והיא מתחילה לשיר:

היו היו לני שנים,
כאלף שנים לפחות,
שני מכשפות ושני קוסמים,
שחיו בארץ הזאת.

יחדיו נבנה ונלמד
אמרו מבלי שער
שיום יבוא שברית רעים
תופר ללא הכר.

כי סלית'רין וגריפינדור
נדרו אחוות עולם,
והפלפאף ורייבנקלו
קרבו מקשר דם.

לארבעה היה חלום,
חזון נשגב ורם:
לבנות בית ספר לקוסמים,
והווגוורטס כך הוקם.

שח סלית'רין, תלמיד רצוי
יהיה טהור בדם.
אך רייבנקלו אמרה:
תמיד עדיף תלמיד חכם.
שח גריפינדור לאמיצים
ראוי לתת כבוד,
והפלפאף: יבוא כל מי
שמשתוקק ללמוד.

כל עוד הם היו חיים
מינו הם בעצמם,
אך איך ימשיכו במיון
גם אחרי מותם?

לגריפינדור הייתה עצה.
חיש קל הסיר אותי,
וכל אחד מהם הפקיד
קצת מרוחו אצלי.

ומאז ועד היום
מצנפת המיון אני
חבשוני ואני אמצא
לכל אחד מקום.

מחיאות כפיים סוערות נשמעו מכל רחבי האולם!
"ועכשיו למיון, שכל אחד מכם ייגש למצנפת כשאקרא את שמו והמצנפת תשבץ אותו." אמרה הפרופסור מקגונגל.

אקרלי סטיוארט!
רייבנקלו!

בדוק מלקולם!
סלית'רין!

קולדוול אואן
הפלפאף!

הרמיוני גרינג'ר!
גריפינדור!

רון וויזלי
גריפינדור!

וכך נמשך המיון.
ואז אמרה הפרופסור מקגונגל:מאלפוי, דארקו.
אני צועד כולי רועד מכף רגל ועד ראש, מה אם היא לא תשבץ אותי כלל? מה אם היא תחליט שאני לא מתאים לשום בית ואז אני אלך הביתה?

הפרק הקודם		הפרק הבא