עורבני־מלשן

הפרק הזה הוא החלק השלישי מתוך ארבע של הפרק הראשון, ולכן אינו מסתיים בקליף האנגר, כדי שלא יהיה יותר מדי ארוך.

~ פרק 3 ~

רייאן חוזר למראה ואני נכנסת לחדרי כדי להתלבש ולהתארגן. אני מקרצפת את גופי בסבון ומתלבשת בשמלה צהובה צנועה שהייתה שייכת בעבר לשרי. אני גורבת גרביים ארוכים ונועלת את הנעלים החגיגיות. שאר האנשים בבית עושים כדוגמתי. רייאן לובש חליפה שכורה לא רעה בצבע שחור. ווסט מנסה להסתדר עם עניבת פפיון לבנה. אשטון מכריחה את איידן להבריש את שערו הפרוע. לבסוף, כשמתקרבת השעה אחת וחצי, אנחנו מסיימים סופית להתארגן, ואשטון קוראת לי מהמטבח לבוא איתם לכיכר. אני נעצר שוב מול המראה, כפי שעשיתי בבוקר, ובוחנת את עצמי. אני נקייה ויפה יותר משאני רגילה. תחת הציפורניים שלי לא מסתתר עפר, הידיים שלי לא מלוכלכות מבוץ והשיער שלי אסוף בסרט שיער לבן שאשטון השאילה לי. זה מרגיש לי מזויף, הצורך להתנהג כאילו היום הוא יום חג, להתלבש יפה ולחגוג לאחר שהמיועדים נבחרים. אבל אין לי הרבה ברירות. הקפיטול כופה עלינו זאת.

אשטון קוראת לי שוב מהמטבח. אני מסתכלת בעצמי עוד פעם אחת במראה. חגיגית ומתוקה, כאילו אני מאושרת על קיום המשחקים.

אני מרימה את ידי ופורמת קווצת שיער מהתסרוקת ההדוקה. היא נופלת מעל עיני ומכסה אותן. זה לא הרבה, אבל זה נראה יותר כמו עצמי. אילו יכולתי, הייתי מבלגנת את השיער לגמרי ותולשת את השמלה, אבל מה הטעם, בכל אופן? אני סתם אראה גרוע אם אבחר.

אני יוצאת מחדרי למטבח שוב. כולם מחכים לי שם. אשטון אפילו לא שמה לב שגרב ימין שלי מוכתמת. אנחנו יוצאים מהבית אל המון האדם שנוהרים אל כיכר העיר כדי לחזות בבחירת המיועדים למשחקי הרעב.

האנשים נאספים בדממה ונרשמים. כולם חגיגיים כמונו ולבושים בטובים מבגדיהם, אבל כמעט אף אחד לא טורח להראות כאילו הוא שמח על כך. בני השתים־עשרה עד השמונה־עשרה נאספים באזורים תחומים בחבלים, המחלקים אותם על פי גיל. המבוגרים בחזית, הצעירים מאחור. אני נפרדת מווסט ומאיידן ופונה לאזור המבוגר יותר, של בני השישה־עשרה. אשטון ורייאן מתאספים מסביב לאזורים התחומים ונאחזים בכוח זה בידיו של זה, ליד שאר בני המשפחות. ישנם גם את סוכני ההימורים, שמסתובבים בקהל ומארגנים הימורים על השמות שיעלו בגורל. יש כאלה שמהמרים על גילאים, אם יבחרו סוחרים או חקלאים פשוטים, ואיך המתמודדים יגיבו. אין הרבה אנשים שמסכימים להמר, אבל ישנם כאלה. כאלה שאין להם אנשים שחשובים להם, או שלא אכפת להם.

אני עומדת בראש קבוצה של בני שש־עשרה. כולנו מביטים אחד בשני בחשש, תוהים מי הפעם יבחר, את מי לא נראה עוד. לא נפוצים מקרים בהם מחוז אחד־עשרה מנצח במשחקי הרעב. היחידים במצב גרוע מאיתנו הם בני מחוז שתים־עשרה, מחו הפחם. במהלך כל היסטורית המשחקים נרשמו להם רק שתי נצחונות.

אני מביטה גם בילדים הצעירים, בני השתים־עשרה, שמצטופפים ביחד, מבוהלים. אף אחד מהם לא רוצה להיות כאן, אבל אין להם ברירה. הם עדיין צעירים, לחלקם אפילו עוד לא צמחו פצעי בגרות, ובכל זאת עשויים להיבחר במיועדים.
אני הכנסתי את שמי עשר פעמים השנה. חמש מתוך חובה וחמש בשביל שאר המשפחה. איידן יחגוג שתים־עשרה בעוד כמה שבועות. הוא הצליח להתחמק בקושי.

אי שם, באזור בני השמונה־עשרה, אני רואה את מלודי, עם שיערה הבהיר ועינייה החדות, עומדת בתור, ועל פניה הבעת חשש יחודית לה. השנה היא השנה היא השנה האחרונה שלה, בשנה הבאה היא כבר לא תצטרך לדאוג שתהיה מיועדת. מגיל תשע־עשרה היא תוכל לנשום לרווחה ולחיות חיים רגילים. עד כמה שאלה יתכנו בביתה החדש.

נערים נדחפים לצידי בפחד. יש כאלה שמנסים לברוח, אבל אוכפי השקט חוסמים אותם. אנשים ממשיכים וממשיכים להגיע. חובה על כולם להגיע אלא אם כן מישהו גוסס. לאחר האסיף אוכפי השקט ילכו לבדוק האם באמת האדם על סף מוות. אם לא, הוא ישלח לכלא.

"היי, לס," לוחש קול לידי. זאת אליס. היא לבושה שמלה כחולה ושערה הכהה אסוף בזוג צמות מעוטרות בסרטים. היא מאופרת. אני סוקרת אותה וכמו תמיד חושבת לעצמי כמה חייה קלים עליה. אליס היא כבר מבין הנערות הכי מושכות באזור. עם עינייה הכחולות, גופה החינני ואישיותה הכובשת היא נחשבת כרעיה משולמת, מסוג אלה שרוב הנערים מעדיפים אפילו לא לבקש לעצמם, אך כבר שלוש שנים שהיא חברה של נייט מארץ'. היא מחייכת אלי חיוך מתוק בשפתיה משוכות האודם.

"למה לא הגעת הבוקר לקטיף? הדאגת אותנו!"

"נפגשתי עם חברה שלי, היא בדיוק עוברת לבית המחסה הקהילתי." אני עונה לה.

אליס מהנהנת בהשתתפות בצער.

"איזו מסכנה!" היא לוחשת בקול הפעמונים המתוק שלה. "תמסרי לה את תנחומי החמים!"

אני מחייכת חיוך מאולץ. אני יודעת מה השאלה שתבוא עכשיו.

"אז מי היא, לס?" היא שואלת אותי בהתעניינות תמימה.

"מלודי פליישמן."

עיניה נפערות והיא מסתובבת בשמלה מרשרשת להציץ לעבר בנות השמונה־עשרה.

"זאת לא היא?" היא שואלת בהתחנחנות ומצביעה לכיוונה של מלודי, שמדברת עם אחת הנערות. אני מהנהנת בראשי.

"אוי ואבוי!" היא מכסה ביד את פיה. "לא שמעת? היא זו שגנבה את הגזרים והפלפלים מהבוסתן של משפחת סמית'. אבא שלי אמר שהיא פושעת!" היא מכריזה. כמה נערות מסובבות אלינו את ראשן.

"יכול להיות," אני אומרת בצורה לא מחייבת. עם אליס אני מקפידה לשמור על קשרים טובים, שכן אביה, ראש העיר, הוא אחד מהלקוחות הקבועים של אשטון. אני יודעת שאילו אני רק אעצבן את אליס היא מיד תפנה להתלונן לאביה, והוא ימצא איזו עילה מפוברקת כדי לעצור אותנו. כולם עברו על החוק לפחות פעם אחת בחייהם, תמיד אפשר למצוא איזו סיבה.

"מוטב שתתרחקי ממנה, רק למענך, יקירתי." היא אוחזת בידי בשתי ידיה הקטנות ומסתכלת עלי במבט מלא רחמים. הבנות לידנו מתחילות להתלחשש ואני רואה בזה סימן להחליק את ידי מאחיזתה ולהביט לבמה. על הבמה מסודרים שלושה כיסאות, דוכן נואמים ושני כדורי זכוכית גדולים, אחד עבור הבנים ואחד עבור הבנות. אני בוהה בפתקים שבכדור הבנות. על עשרים־ושתיים מהם כתוב את שמה של מלודי. הסיכויים לא לטובתה. אם כי, כפי שאמרה, יש אנשים בעלי סיכויים גרועים יותר. כדור הבנות מכיל לפחות חמישים פתקים שעליהם כתוב את שמה של משפחת אוליבסון. המשפחה שלי גם נחשבת משפחה ענייה יחסית, אבל תמיד יש אנשים במצב יותר גרוע משלך.

על שניים מבין שלושת הכיסאות יושבים אבא של אליס, ראש העיר ברקהארט, גבר גבוה ונוקשה, והקטור הופמנלס, המלווה של מחוז אחד־עשרה, שהגיע זה עתה מהקפיטול עם חיוכו המזויף וידיו המקועקעות. על הכיסא השלישי יושבת וונסה פישרלטן, הזוכה במשחקי הרעב לפני עשר שנים, ומשתדלת לחייך נוכח הקהל הגדול. ראש העיר ברקהארט ניגש לדוכן ומתחיל להקריא. אותו הסיפור כמו בכל שנה. הוא מספר על ההיסטוריה של פּאנֶם, המדינה שקמה על חורבות המקום שנקרא פעם אמריקה הצפונית. הוא מונה את האסונות, את הבצורות, את הסופות, את השרפות, את הים שגאה ובלע חלקים נרחבים כל כך מהיבשה ואת המלחמה האכזרית על אמצעי המחיה הדלים שנותרו. הוא מסביר על היווצרת המדינה, כיצד הקפיטול, עיר הבירה, המוקפת בשלושה־עשר מחוזות נבנתה, ועל "הימים החשוכים", שבהם התקוממו כל המחוזות נגד הקפיטול. על הבסת המחוזות והחרבת מחוז שלוש־עשרה שסייע רבות במרד, ועל "אמנת הבגידה" המעניקה לנו חוקים שיבטיחו שלום ושגשוג. כתזכורת שנתית לכך שלעולם אסור לנו לחזור אל הימים החשוכים, העניקה לנו האמנה את "משחקי הרעב".

כללי משחקי הרעב פשוטים. כעונש על ההתקוממות, כל אחד משנים־עשר המחוזות מחויב לשלוח בת אחת ובן אחד, המכונים "מיועדים", להשתתף במשחקים של אותה שנה. עשרים וארבעה המיועדים נכלאים בזירה פתוחה ורחבת ידיים שעשויה להימצא בכל שטח שהוא, ממדבר לוהט ועד ארץ שממה קפואה. במהלך כמה ימים המתחרים נלחמים זה בזה למוות. המנצח הוא המיועד או המיועדת ששורדים אחרונים.

זה היה הבידור בשביל אנשי הקפיטול. לצפות בנו הורגים אחד את השני. להכריח אותנו לראות את בנותינו וחברינו משתתפים במרחץ דמים מבלי יכולת לעשות דבר. כדי להוכיח לנו כמה אנחנו נתונים לחסדיהם. כמה אנחנו לא נוכל לשרוד בלעדיהם. כדי להוסיף השפלה על עינוי, הקפיטול מחייב להתייחס למשחקי הרעב כאל חגיגה, אירוע ספורטיבי שבמסגרתו מתחרים המחוזות זה בזה. המיועד השורד חוזר הביתה לחיים של מותרות, ועל המחוז שלו מרעיפים פרסים, רובם מזון. במהלך שנה שלמה ירעיף הקפיטול על המחוז הזוכה מתנות דגן ושמן, ואפילו מעדנים כמו סוכר, בעוד המחוזות האחרים גוועים מרעב.

הפרק הקודם		הפרק הבא