עורבני־מלשן

~ פרק 2 ~

הבשורה מגיעה אלי בהפתעה מוחלטת, בלי שום הקדמה. הגרון שלי מתעוות ואני נאבקת בדחף לירוק את המים מפי. במקום זה אני בולעת אותם בקושי והשאלה עולה על שפתי לפני שאני בכלל חושבת עליה: "מה? למה?"

אבל אני כבר יודעת את התשובה. אוכפי השקט גילו שאביה של מלודי לא כשיר לגדול אותה. כמו כל הילדים במחוז, הם יקחו אותה לאיזה מקום מגורים זמני, לעיתים קרובות בקושי אורווה קטנה, ואחר כך ישלחו אותה לבית המחסה הקהילתי. שם, בתאוריה, אמורים להיות אנשים חמים ואוהבים שיטפלו בה ויגנו עליה, ועם קצת מזל אחרי כמה שנים יבוא מישהו לאמץ אותה. אבל הסיכויים שלה נמוכים יותר אפילו מסתם נערת "תווך" חסרת כל כמו שהיא, כי כמעט כולם שמעו עליה, על החוקים שהיא מפרה על ימין ועל מאל. על גבה ישנן יותר צלקות שמארצה אי פעם לספור.

"את יודעת למה," היא מגיבה. "גילו שאבא שלי לא כשיר לגדל אותי. עכשיו אני אצטרך לעבור לבית המחסה, אלא אם כן ימצאו לי משפחה אומנה." קולה מרופד במרירות מלוטשת שכבר למדתי לזהות מכל שנות התלונות שלה על התנהלות הקפיטול. לא רבים זוכים למשפחה טובה כמו שלי. רוב הילדים בבית המחסה שעברו למשפחות אומנות שימשו יותר כעוזרי בית בשביל משפחתה האומנה שלהם וביצעו את עבודות הבית. במחוז אין הרבה מקום לטוב לב בלי תמורה.

שתינו יודעות שהסיכויים לכך שואפים לאפס, ובכל זאת אני מהנהנת כאילו מאמינה בכל ליבי שזה מה שיקרה. אני ששותקת כמו תמיד כשאני מודאגת – אני לא מסוג האנשים שמחצינים את כל רגשותיהם, ומעדיפה את השקט שמניח לי לסדר את המחשבות בראשי, בדיוק כמו מלודי.

"כן, ימצאו לך משפחה אומנה, על בטוח," אני אומרת בנימה מעודדת ולוגמת שוב מהבקבוק, יותר מתוך רצון להעסיק את עצמי מאשר מתוך צמא אמיתי. שתינו ידענו שזה יקרה בסופו של דבר. אף אחת מאיתנו לא חיה באשליות שמלודי פשוט תמשיכי לצוד ולפרנס אותה ואת אביה בלי שיגלו את מצבו הנפשי המעורער. אבל בכל זאת היתה מין תקווה טיפשית שזה לא יקרה לעולם, ובלי כל הקדמה זה נפל עלינו ככה...

היא נושכת את שפתיה ומחייכת חיוך כל כך חמוץ שאפילו סיזר פליקרמן לא יכל לפרש כחיוך אושר. אני תוהה למי עוד היא סיפרה חוץ ממני, האם יש לה עוד חברות או בני משפחה שהיו עשויים לאמץ אותה. האם בכלל יש מישהו שאכפת לו ממנה בכלל, שתומך בה. אני מתכווצת מבפנים כשאני חושבת על אמה שתלחם למעני אם יקרה לי משהו. למלודי אין אף אחד.

אף אחד חוץ ממני.

אנחנו בוהות זו בזו בשתיקה, בלי מילים. בראשה של כל אחת מאיתנו עוברים תסריטים איומים על מה יכול לקרות למלודי בבית המחסה. אני נזכרת בילדים שהייתי רואה בבית הספר לפעמים, עם הלחיים השקועים והחבורות האדומות על פניהם. אני נזכרת בחיי הקצרים בית המחסה, באומללות ובעוני שניבטו מכל פינה. אני יודעת שמלודי תצליח לשרוד שם. היא יכולה לשרוד הכול. אבל אף אחת מאיתנו לא רוצה שהיא תלך לשם. בדיוק כפי שאף אחד לא רוצה להשתתף במשחקי הרעב, גם אם הוא יודע שהוא יכול לנצח. לפחות לא אף אדם נורמלי. בגלל שהמשמעות של זה היא נפש מצולקת. המשמעות של זה היא סיוטים חוזרים ונשנים, שנאה עצמית וטראומה ששום כדור לא יכול למחוק. אומנם אי אפשר להשוות את בית המחסה למשחקים, אך בצורה משונה זה מסמל עבורי את אותו הדבר. אני יודעת שלא אוכל לפגוש את מלודי כמעט, שלא יהיו ביננו קשרים, ואני מרגישה דמעות עולות בעיני. אבל אני לא בוכה. אני לא רוצה להתפרק מול מלודי, כשהיא זאת שעוברת לבית המחסה ולא מזילה דמעה. אבל מלודי קשוחה ממני, תמיד ידעתי את זה. היא לא פחדה להפר את החוק ולגנוב מהבוסתן של משפחת סמית' גזרים ופלפלים בחורף שעבר כאשר גמרה באופן מפתיע את קצבת הדגן ושהמן שלה לאותו חודש שבועיים לפני הצפוי, בעוד אני הייתי מתכווצת בפחד ומקווה שאצליח להשיג די אוכל כדי לקיים את עצמי עד החודש הבא. אני פחדנית – אני מתגנבת בלילה וגונבת משדות, לא מספיק כדי שבכלל יבחינו שמישהו סחב מהאוכל של הקפיטול, בורחת ברגע שאני שומעת צליל בעוד מלודי לא מפחדת לעשות כל דבר שצריך כדי לשמור על הישרדותה. היא תמיד הייתה יותר לוחמנית והישרדותית.

מלודי היא הראשונה להפר את הדממה.

"נוכל להיפגש לפעמים," היא מוסיפה בקולה, שנותר בטוח וחזק ובלתי מעורער. "הילדים בבית המחסה לא אמורים לצאת החוצה, אבל מותר לנו לפגוש חברים בחדר שלנו. ואני עדיין מתכוונת לצוד בלילות."   

אנחנו חושבות בדממה. מלודי נושכת את שפתיה ומבטה משוטט על פני גזעי העצים ישר אל השביל הסלול. השתיקה נמשכת ונמשכת, אני לא יודעת כמה זמן. אני יושבת על הקרקע ומביטה בה והיא מתחמקת ממבטי. לוקחות לי כמה דקות להיזכר שאני צריכה לחזור הביתה עד שתים־עשרה.

"אני צריכה לחזור הביתה," אני אומרת בשקט. היא מרימה אלי את מבטה ומהנהנת קלות. "את יכולה להוביל אותי? אני לא זוכרת את הדרך."

זה שקר. אני יודעת שאני יכולה פשוט להמשיך ללכת בשביל ולהגיע הביתה, בלי כל צורך לנווט. אבל אני מרגישה צורך להיפרד ממנה. אני מנסה לחושב על משהו שאני אגיד לה – להתראות? בהצלחה? אבל מעולם לא הייתי טובה במיומנויות חברתיות או בדיבורים. ומלודי היא לא הדבר היחיד שאני מאבדת עכשיו, אלא גם הבשר שקיים אותי ואת משפחתי זמן רב כל כך, את אחת הלקוחות הכי טובות שלי. לפחות אני יכולה להיות בטוחה שהיא בכל זאת תוכל להסתדר; לצוד בלילות. אולי היא תמצא אפילו דרך למכור את הבשר לאנשים.

מלודי מסמנת לי לבוא בעקבותיה ונעלמת בדממה בין גזעי העצים. אני הולכת בעקבותיה. רעש העלים הנרמסים והענפים המתפצחים הוא הקול היחיד הנשמע ביער כשאנחנו צועדות זו ליד זו. אני מעבירה את שפתי על פי ומנסה לחפש מילים כדי לקבוע ממנה מקום להיפגש בו, אבל לא מצליחה.

הצעידה נמשכת כרבע שעה. בשלב מסוים אני כבר מתחילה לראות פיסות שמיים מעלי, ומבינה שאנחנו מתקרבות לסוף השביל. עכשיו אני אצטרך לחזור הביתה ולהתארגן לאסיף, ומלודי תלך... אני אפילו לא יודעת לאן. אף אחת לא מביטה בשניה.

"האסיף," אני אומרת לפתע. מלודי נעצרת ומביטה בי בבלבול. "הוא היום, התכוונתי. את יודעת," מלודי חושקת את שפתיה ומחייכת אלי חיוך מאולץ.

"אה הא."

"כמה אסימונים לקחת?" אני שואלת אותה.

"עשרים ושתיים פעמים." היא משיבה ביובש. "אילו ידעתי שאני אעבור לבית המחסה לא הייתי נרשמת לכל כך הרבה אסימונים."

"את חוששת שתיבחרי? זאת אומרת, זה די הרבה פתקים."

"יש אנשים שלוקחים יותר אסימונים." היא מצביעה לעבר סוף השביל. "אני חושבת שאת יכולה להמשיך לבד, נכון?"

"כן, ברור. אה, וכמעט שכחתי. קחי את זה," אני מוציאה את שקיק התותים מהתרמיל. קניתי אותם אתמול והתכוונת לאכול אותם עם מלודי, אבל בהתחשב בנסיבות... טוב, זה לא שזה כל כך חשוב לי או למשפחה שלי. כמו רוב האנשים במחוז, גם אנחנו אוכלים לעיתים קרובות בקטיף, במיוחד ווסט, המכור למתוק. אבל זה אף פעם לא מספיק.

"אה," היא נראית מופתעת. "תודה." היא מכניסה אותם לתרמיל שלה ומוציאה בשבילי שק נוסף. בשר. "וזה בשבילך," היא מסבירה. אני מכניסה את השק לתרמיל מבלי לבדוק את תכולת ויוצאת מבין עצי החורשה במהירות. השמש כבר באמצע השמיים, השעה כבר לפחות אחת־עשרה. אני עוברת במהירות את הדרך חזרה הביתה במחשבה על מה ששמעתי. עשרים־ושתיים אסימונים. זה לא סיכוי טוב בכלל.

כשאני מגיעה הביתה השעה כבר אחת. איידן נמצא במקלחת ואשטון מסרקת את שערו של ווסט. היא מרימה אלי מבט חפוז ופוקדת עלי ללכת לחדרי ולהתארגן לאסיף. בדרך אני נתקל ברייאן, שמתגלח באמבטיה. "איפה היית?" הוא נוזף בי מתוך תחושת חובה יותר מדאגה אמיתית. "הלכתי לצוד," אני משיבה לו ומראה את הבשר שבתרמיל שלי. כך אני תמיד משיבה כשאני הולכת לבצע עסקים עם מלודי. עדיף שיחשבו שאני צדה בשביל המשפחה מאשר שמישהו ידע שמלודי צדה כי אין לה ברירה. לא עם כל האיסורים על הציד, ועם הפרס הגבוה עבור הלשנה. מלודי צדה כי אין לה שום אפשרות אחרת.

הפרק הקודם		הפרק הבא