סטיבנס אוואנס

פרק 2- שוקולד

בזמנו הפנוי, סטיבנס אהב לשבת על אדן חלונו ולהביט באנשים הקטנים החולפים מתחתיו במהירות, בשעה שרוח רעננה נשבה על פניו וריח מפעלים נישא לאפו. הכי הוא אהב את הריח של אחרי הגשם, ריח רענן של התחלה חדשה.

זה מה שהוא עשה ביום חורפי אחד כשהיה בן שש. ריח הגשם הכה באפו כשסטיבנס פתח את החלון והתיישב על אדן החלון הפנימית. גשם שטף את הרחובות שהיו ריקים מאדם, לפחות עד שמכונית כהה נעצרה מתחת לחלונו. סטיבנס צמצם את עיניו. מתוך המכונית יצא אדם לבוש שחורים, ברדס מעילו הארוך מכסה את ראשו. סטיבנס נשען מעט קדימה כדי לראות טוב יותר. מי זה יכול להיות? לפתע, הרים האיש את ראשו. הוא חבש על עיניו משקפי שמש כהים, למרות שהשמש הסתתרה לגמרי מאחורי ענן גדול. והוא הביט ישר על סטיבנס.

מרוב בהלה, סטיבנס נשען לאחור בפתאומיות ואיבד את שיווי משקלו. הוא התנדנד קדימה ואחורה כמה רגעים, ואז הוא הרגיש שהוא נופל קדימה, אל הרחוב. הוא לא הספיק אפילו לצרוח כשהרגיש שמשהו מושך אותו בחזרה. הוא התרסק על רצפת חדרו, מבוהל, והסתכל סביבו. הוא חשב שאולי מישהו תפס אותו. לא היה שם אף אחד מלבדו.

זה לא הדבר המוזר היחיד שקרה לסטיבנס בחייו.

בגיל שבע, למשל, הוא ישב עם השמנה וצייר להנאתו, בזמן שאביו יצא לסידורים. שבוע לפני כן היא התחילה ללמד אותו לכתוב, והוא הראה לה בגאווה איך הוא כותב את שמו בראש הציור.

"זה מקסים!" היא התמוגגה, והציעה לתלות את הציור על הקיר.

כשאביו של סטיבנס חזר, מצב רוחו היה עצבני במיוחד. כשראה את הציור תלוי על הקיר, כעס על סטיבנס על כך שהוא משחית את קירות חדרו, תלש את הציור, קרע אותו וזרק אותו לפח.

סטיבנס בכה והתאבל על הציור האהוב שלו. אבל באותו לילה, כשהתכסה בשמיכה, נדהם לגלות את הציור שלו, מונח בשלמות מתחתיה.

אבל העניינים המוזרים באמת התחילו רק שנתיים לאחר מכן.

זה היה סתם עוד בוקר רגיל. סטיבנס היה כבר כמעט בן 9, אבל מכל בחינה אחרת החיים שלו לא השתנו בהרבה. בכל בוקר הוא היה מתעורר לפני שהשמנה באה להעיר אותו, ושוכב כמה שניות בשקט, בעיניים פקוחות, לפני שנכנסה והורידה מעליו את השמיכה.

הוא היה לומד מתמטיקה וקצת דיקדוק, ובכל שאר היום עשה את מה שהכי אהב לעשות: לקרוא.

הקריאה הכניסה אותו לעולמות שונים שהוא לא הכיר, מחוץ לחדרו ולביתו. הוא קרא על אנשים שונים מאלה שאותם ראה כל יום. לפעמים קרא ספרים דמיוניים ולפעמים ספרים על דברים שקרו במציאות, והיו פעמים שהוא כלל לא הצליח להבדיל בין השניים.

הוא אהב את סדר היום שלו, אבל באיזשהו שלב זה התחיל קצת להימאס.

סטיבנס רצה להכיר עוד אנשים חוץ מאבא והשמנה. הוא רצה לצאת החוצה מהבית שלו, ללכת ככה סתם כמו האנשים ברחוב למטה. אבל הייתה לו הרגשה שאביו לא יאהב במיוחד את התוכנית הזו.

לכן הוא חיכה לשעת כושר.

בוקר אחד כשאביו יצא ל"פגישה עסקית חשובה ביותר", לדבריו, סטיבנס התגנב אל הדלת שהפרידה בינו לבין שאר העולם. בכל יום היה עובר עשרות פעמים לפני הדלת הלבנה הישנה, אבל באותו יום ראה אותה באור אחר לגמרי. עד אז, הוא מעולם לא תהה מה נמצא מאחוריה, והוא גם מעולם לא חשב לבדוק.

ליבו פעם במהירות. הוא הרים יד רועדת ונגע בידית… לחץ עליה מעט… הדלת לא הייתה נעולה… עוד רגע הוא בחוץ…

"סטיבנסס!! איפה אתה?"

סטיבנס קפא במקומו. הוא שמע את צעדיה של השמנה מתקרבים, עוד רגע והיא תראה אותו, עומד לו כך אל מול הדלת הפתוחה לכדי חריץ…

בלי לחשוב יותר מדי, הוא דחף את הדלת, יצא החוצה וסגר אותה מאחוריו.

כעבור רגע הגיעה לשם השמנה, וכל מה שהיא ראתה היה חדר ריק ודלת סגורה.

***

המסדרון הארוך שאליו נכנס סטיבנס היה לבן לגמרי וריק מאדם. הוא הביט לאחור, אל הדלת שדרכה יצא, היא נטמעה היטב בקיר וכמעט שלא ניתן היה להבחין בה.

הוא שב והביט קדימה. כמה מטרים לפניו פנה המסדרון ימינה בזווית של 90 מעלות בדיוק, כך שהוא לא היה יכול לראות מה מתרחש בהמשכו. בליל קולות עמומים הגיע לאוזניו. הם היו רבים כל כך, שסטיבנס לא הצליח להפריד ביניהם ולהבין מה פשרו של כל אחד מהם. הדבר הברור היחיד שהוא שמע היה צרחות וצעקות וקולות בכי. לאן הוא הגיע?

עוד רגע נוסף עמד במקום בלי לזוז, ואז שלח רגל מהוססת קדימה, ועוד אחת, ועוד אחת. כשהביט לצדדים בזמן שהלך, ראה דלתות נוספות, חסרות ידית. רק חריצי מתאר בקיר.

הוא הלך כמה צעדים נוספים, ולאט לאט הפחד שחש התחלף בסקרנות. מה מסתתר מעבר לפינה?

הוא פנה במהירות ובתחושת שמחה הוא התכונן לשעוט בריצה צוהלת קדימה… ואז הוא גילה שהוא לא יכול להמשיך. במרחק קצר לפניו המסדרון פשוט נגמר ולא הוביל לשום מקום.

סטיבנס נבהל. לאן הוא ילך עכשיו? הוא עדיין לא רוצה לחזור, אבל אין לו לאן להמשיך.

הוא התקדם באיטיות עד שהגיע לקיר הלבן. מבוי סתום, בלי שום דרך להמשיך.

הוא נשען על הקיר שמולו בייאוש. הוא לא ציפה שהקיר יזוז מאחורי הגב שלו.

עוד דלת! סטיבנס דחף את הדלת בעדינות וחמק דרכה אל המסדרון הבא. כשהדלת נסגרה שוב הוא בקושי ויכל להבחין בה.

לרגע עמד במקום והביט סביבו. על שלט גדול לפניו נכתב 'מחלקת ילדים'. 

הוא התקדם במסדרון ועבר דרך דלת גדולה. הוא לא ידע מה הוא מרגיש לגבי זה שהוא ברח, והוא הניח שהאחות השמנה מחפשת אחריו עכשיו. אבל כרגע הוא החליט פשוט לא לחשוב על זה, אז הוא המשיך ללכת.

סטיבנס התקדם וראה דלתות מכל עבר, לפתע הופיעה למולו אישה במדים לבנים. הוא חמק במהירות לאחד החדרים לפני שתבחין בו. הוא נאנח בהקלה, ועברו כמה שניות עד שהבין איפה הוא נמצא. בחדר היתה מיטה גדולה ועליה שכב ילד.

הילד הראשון שסטיבנס פגש אי פעם.

"וואו," סטיבנס פלט, לפני שהצליח להשתלט על עצמו.

הילד הסתובב לעברו. היו לו שיער חום ועיניים גדולות. הוא היה נראה מעט מפוחד. זרועו הייתה מחוברת למין מכשיר מוזר שהשמיע צפצופים, ולמכונה שהיה עליה ציור של דשא שזז כל הזמן.

"מ-מי אתה?" שאל הילד.

"סטיבנס," אמר סטיבנס.

"מה אתה עושה פה?" המשיך הילד לשאול.

"אממ… אני… לא יודע," סטיבנס אמר את האמת, "מה אתה עושה פה?"

"אם אתה ממש רוצה לדעת, היה לי אתמול היפו," נאנח הילד, "ואיך בדיוק הגעת לכאן אם אתה לא יודע איפה אתה?"

"היפו? מה זה היפו? כמו היפופוטם?"

הילד נראה כאילו ממש אין לו חשק להסביר כרגע. "על סוכרת נעורים שמעת פעם?"

"כן!" ענה סטיבנס בהתרגשות, הוא קרא על זה איפשהו, "מה זה!" הוא שאל באותו טון מרוגש.

הילד צחק. "בגדול זה אומר שאני לא יכול לאכול ממתקים. כמעט בכלל. אלא אם כן אני מזריק אינסולין. בקיצור לא נחמד."

"אההה," אמר סטיבנס, "אני יודע מה זה אינסולין, אבל מה זה ממ- ממתקים?"

הילד פער לעברו עיניים ענקיות. "באיזה עולם אתה חי בדיוק?" הוא שאל בתדהמה, "יודע מה? קח אחד. יש לי הרבה." הוא החווה לעבר השידה שליד מיטתו.

סטיבנס התקרב בהיסוס, והושיט את ידו לעבר חבילה ירוקה מלאה בדברים עגולים קטנים.

"קח את זה," הציע הילד, והושיט לסטיבנס מלבן חום קטן, "זה שוקולד."

סטיבנס הכניס בהיסוס את הריבוע לפיו, ואז אורו עיניו.

"זה הדבר הכי טעים שאכלתי אי פעם," הוא אמר בפה מלא.

הילד צחק. "רוצה עוד?" סטיבנס הנהן בהתלהבות.

הילד הושיט לסטיבנס חבילה ארוכה מלאה במלבנים חומים חלומיים כאלה, וסטיבנס הכניס לפיו שלוש קוביות בבת אחת.

"אני מייק, דרך אגב."

"תודה," סטיבנס נזכר בנימוסים שלמדה אותו השמנה.

–השמנה!

אוי לא! היא בטח מחפשת אותו כבר המון זמן. "אני חייב לזוז," הוא אמר למייק, "בטח מחפשים אותי."

"להתראות," השיב מייק, "תבוא לבקר?"

"אני אנסה," סטיבנס ענה. בליבו ידע שכנראה לא יוכל לחזור לשם עוד.

הוא יצא מהחדר והתכונן לרוץ במסדרון בחזרה, כשלפתע נשמעה צעקתו של מייקל.

"סטיבנס?" הוא קרא, "שכחת את השוקולד."

סטיבנס חזר לחדר במהירות ונטל את החפיסה. "תודה."

"תגיד," הוא שאל לאחר מחשבה, "איפה אני יכול להשיג עוד כאלו?"

"מול הכניסה לבית החולים יש חנות ממתקים," ענה מייק, "אתה יכול לקנות שם כמה שוקולדים שאתה רוצה, בתנאי שיש לך כסף."

סטיבנס שתק.

"רגע," תהה מייק, "אתה רוצה להגיד לי שאף פעם לא היית שם? אז איך נכנסת לבית החולים??"

"אני גר כאן," ענה לו סטיבנס, בטבעיות גמורה, "עם אבא שלי והאחות השמנה…" הוא התחיל לגלול את כל תולדות חייו באוזני מייק. מעולם הוא לא דיבר כך עם מישהו, והוא לא שיער לעצמו כמה זה נעים.

מייק הביט בו בהלם כשסיים. "אז אתה בעצם… כמו אסיר? בבית שלך?"

"אסיר? אני לא יודע. טוב לי בחיים שלי."

"אבל למה מעולם לא ניסית לברוח??" שאל מייק, מעט בזעזוע.

"אני…" למעשה, בריחה לא עלתה אף פעם בדעתו של סטיבנס. עצם הרעיון, לעזוב את חייו המוכרים והבטוחים, גרם לו לרעוד.

"אני צריך ללכת," הוא אמר, והתחיל לצעוד לעבר היציאה. "להתראות."

"סטיבנס!" קרא אחריו מייק, "סטיבנס, חכה!"

אבל סטיבנס לא הקשיב לו. הוא רץ בחזרה לכיוון הדלת הבלתי נראית בקיר, וכשכמעט עבר בה, יד תפסה בכתפו. הוא הסתובב בבהלה ופגש בפניו של מייק.

מייק רץ אחריו כשהאינפוזיה נגררת אחריו.

"סטיבנס!"

סטיבנס נעצר, אבל לא הסתובב.

"תקשיב. לא, תסתכל עלי. גם לא היה לך חבר אי פעם, נכון?"

סטיבנס המשיך לשתוק. שתיקה כהודאה.

"אז תדע שהיום זכית בחבר הראשון שלך," מייק אמר וחייך אליו.

סטיבנס חייך בחזרה.

"קח את זה, מייק דחף לידו חתיכת נייר, "זה מספר הטלפון של הבית שלי. אם אתה צריך משהו, פשוט תתקשר. רגע, אתה יודע מה זה טלפון, נכון?"

סטיבנס הינהן לאישור. "ברור."

מייק חייך.

ואז פתאום סטיבנס התחיל לצחוק.

"מה כל כך מצחיק?" שאל מייק בחיוך מבודח.

"פשוט חשבתי על איך שרצת מקודם וגררת את המקל-"

"אינפוזיה," תיקן אותו מייק.

"את האינפוזיה מאחוריך."

סטיבנס המשיך צחוק, ובמהרה מייק הצטרף אליו.

אחרי שנרגע קצת, סטיבנס הסתכל שאין אף אחד מאחריו ופתח את הדלת הסודית. מייק נראה מופתע.

"תבוא לבקר," אמר לו מייק, "אני כנראה פה לפחות עד סוף השבוע."

"בטח." השיב סטיבנס, נופף לשלום למייק ונעלם מאחורי הדלת.

בידו של סטיבנס היו חבילת השוקולד והפתק.

הוא לקח עוד קוביה של שוקולד והכיניס אותה לפיו. הטעם המתוק הרגיע אותו ועזר לו לחשוב.

מייק צודק. הוא כלוא. הוא לא רוצה לברוח. עוד לא. אבל לא הייתה לו שום בעיה עם לראות את העולם מדי פעם.

מחר, סטיבנס החליט, הוא ילך לבקר שוב את מייק.

ועד אז, יש לו שוקולד.

הפרק הקודם