סטיבנס אוואנס

טוב, הפרק לא יצא הכי טוב בעולם...

אבל רצינו כבר להעלות אותו...

העלילה פחות מתקדמת, זה יותר רקע על החיים של לילי וסטיבנס...

תהנו!!

פרק 1- שתי משאלות

"סטיבנס"

"סטיייבנס"

"סטיייייייייייייייייבנס", איזה קול מעצבן.

"סטיבנס!" הקול המעצבן היה מתוק באופן מעורר חלחלה, "קום כבר!"

***

"טוני"

"טונייייי"

"טוווואואוניי", איזה קול נודניק.

"טוני?", הקול היה מתוק כל כך, שפטוניה לא יכלה להמשיך להתעלם ומצמצה, "מה את רוצה ליל?", היא אמרה בקול של אני-עדיין-ישנה-אז-תעזבי-אותי.

"בוקר טוב, טוני", אמרה אחותה בת החמש בקול החמוד והחלק שלה, שפטוניה הייתה רוצה לעצמה.

"בוקר טוב גם לך.. מה השעה?"

"שמונה"

"לילי!"

"מה?"

"עכשיו החופש הגדול, לא קמים בשמונה!", פטוניה פתחה את עיניה, ומצמצה בניסיון להתמקד למרות הגוש האדום והרך שנח על פרצופה, "ואת יכולה להזיז את השיער שלך מהפרצוף שלי?!"

"בטח", לילי אמרה בעליזות, והניפה את שיערה הארוך למאחורי גבה, "בואי נעשה משהו מיוחד היום!"

"למה משהו מיוחד?"

לילי מצמצה.

"שכחת?"

"מה שכחתי?" שאלה פטוניה.

לילי החליטה לא לענות. במקום זאת, היא תפסה בפרק ידה של אחותה ומשכה אותה לעמידה.

"לילי, מה את עושה?" שאלה פטוניה בעוד לילי גוררת אותה במורד המדרגות, "מה…"

היא השתתקה לפתע, כשהשתיים הגיעו לסלון.

"מזל טוב!!" קראו הוריהן.

הסלון היה מקושט בבלונים ועל השולחן נחה עוגה גדולה ויפה, שעליה הכיתוב: 'יום הולדת 7 שמח, פטוניה!'

פטוניה צחקה. "כמעט שכחתי!"

לילי צחקה אף היא ואמרה להוריה בגאווה, "ולא גיליתי לה כלום, כלום!!!"

"כל הכבוד, ליל!" אמרה אימה, תוך שלילי צורחת בהתלהבות, "מזל טוב, טוני!!!", כשהיא קופצת על אחותה הגדולה.

היומולדת התנהלה כמתוכנן, ואפילו טוב מכך.

אימה קשרה את הזר על שערה הבלונדיני, הם הרימו אותה על הכיסא שמונה פעמים, אכלו ופטפטו וצחקו.

במשחק הכיסאות, פטוניה ניצחה את כולם, כשהתיישבה בחיוך ניצחון על הכיסא האחרון שנשאר לפני אביה.

כשהייתה צריכה לכבות את הנרות על העוגה, פטוניה הסתובבה אל משפחתה בהתרגשות, והסתכלה באחותה הקטנה הקופצת מעלה ומטה בהתלהבות, ואז בהוריה שעם כל השמחה על פניהם, היה בהם גם מעט עצב, שפשוט תמיד היה שם, נוכח. היא כיבתה את כל השמונה (אחד לשנה הבאה) בנשיפה אחת.

"מה ביקשת?" שאלה לילי.

"זה סוד!" הזכירה לה פטוניה.

"אוף!" רטנה לילי.

***

"אוף!" רטן סטיבנס בן החמש כשאור המנורה בחדרו סינוור את עיניו. בתגובה הוא פשוט משך את השמיכה מעל ראשו וניסה לישון.

"סטייייייייייייייייייייייייייייייייבנס!"

בהתחלה הוא ריחם על האחות השמנה, אבל אחרי שהוא שמע אותה שרה הוא הבין למה היא לא התקבלה למקהלה. אולי אלה שבחנו אותה ישנו והיא העירה אותם בצרחות.

זה אפילו הגיוני, כשחושבים על זה...

היא סיפרה לו הרבה פעמים כמה תאילנד מהממת שלהתעלף, וכמה היא כל כך רוצה להיות שם, אז הוא שאל אותה למה היא לא פשוט הולכת לשם.

היא נראתה מהרהרת בשאלתו, והוא, שציפה בסקרנות לתשובה, התאכזב כשהיא נענעה את ראשה.

הוא עשה לה את 'עיני הכלבלב' הכי טובות שלו, כי ידע שזה יכניע אותה מיד.

היא הסתכלה עליו במבט תקיף לרגע, כמבקשת להילחם בעיני הכלבלב הכחולות, עד שנכנעה וסיפרה לו עד כמה שהיא רוצה כבר לטוס מפה תרתי משמע, אבל "הסגן הקרצי- זאת אומרת, הבוס," - כפי שקראה לאביו של סטיבנס - לא הסכים לה לקחת ימי חופשה.

"סטייייייייייייייייייייייייייייייבנסססס!!"

הוא גנח.

"וואו, זה היה ממש ארוך הפעם! אני מדהימה את עצמי כל פעם מחדש!!! למה חשבתי לטוס לתאילנד כשאני יכולה להישאר באנגליה ולהפוך לזמרת מפורסמת? לא, בעצם זה רעיון גרוע. זמרות מפורסמות בדרך כלל מטורללות על כל השכל שלהן, ואני ממש צלולה כאילו אני רק בת עשרים, אני גם יפה כמו בת עשרים, והסלנג שלי כל כך עדכני, ו..."

סטיבנס השתעל.

היא השתתקה, אבל לא לזמן רב. בידיעה שאם לא יקום ימשיך לספוג צרחות, סטיבנס התיישב במיטה והתמתח באיטיות.

"בוווווווווקר טוב, סטייייבנס!! מה אתה רוצה לעשות היום?"

בצהריים, סטיבנס והאחות צבעו ציור בשקט ושערו הפך לירוק.

"שלום סטיבנס!" אביו נכנס לחדר, "למה השיער שלך ככה?"

אוי לא. כבר לפני חודש סטיבנס אמר לעצמו לא לשנות את צבע השיער שלו, אחרי שראה את המבט של אביו בכל פעם שזה קרה. והוא חש גאווה על כך שמאז ההחלטה הוא לא עשה זאת, טוב לפחות עד עכשיו. מרוב בהלה הוא החזיר את שערו במהירות בחזרה לצבעו המקורי, ג'ינג'י-אדום. ורק אז הבין את טעותו השנייה.

"סטיבנס, אתה יכול לבוא לרגע?" שאל אביו, אבל זו לא הייתה שאלה.

אביו הוביל אותו לחדר העבודה שלו והושיב אותו על ברכיו, סטיבנס זז באי נוחות.

"אז," אביו פתח, "אתה יכול לעשות את זה שוב?"

"לעשות מה?" הוא דיבר בקול גבוה וילדותי ככל יכולותו, אבל זה לא הסתיר לגמריי את הבהלה בקולו. אותה בהלה שהוא חש מאז החודש שעבר כשביקש מאביו לצאת החוצה וניתקל העוינות מפתיעה שהפחידה אותו כל כך שהוא ברח מהחדר. זה גם מה שהוביל אותו להחלטה שלא לשנות את מראו יותר.

"לשנות את צבע השיער שלך," אביו ענה בפשטות וברוגע.

סטיבנס המבוהל נשם נשימה עמוקה וניסה להרגיע את עצמו, אין טעם להיבהל. זה רק אבא. רק אבא. זה אבא, ולאחר שנייה הוסיף במחשבתו, נכון? 

הוא נעץ מבט באביו, עצם את עיניו והתרכז. הוא התלבט עם לשנות את צבע שערו או לא. הוא כמעט שינה, אבל אז ראה לנגד עיניו את הפרצוף העוין של אביו, פרצוף כמעט מטורף. הוא התחרט ברגע האחרון ופתח את עיניו.

"אנ'לא מצליח," הוא אמר.

הוא ידע שהוא יכול לשנות יותר מאשר את צבע שערו. פעם הוא ניסה גם לשנות לא רק את צבע השיער. אחרי מאמץ, העיניים שלו הפכו להיות מעט כהות יותר, אבל זה החליש אותו, והוא פחד לנסות שוב.

"בסדר," אביו נאנח, "לך לשחק."

בערב, כשנכנס למיטה, האחות השמנה סיפרה לסטיבנס סיפור לילה טוב. הוא אהב לשמוע סיפורים על חדי קרן ועל ממלכות קסומות.

הוא חי כל כך מנותק מהעולם האמיתי, שהיה בטוח שכל הדברים האילו קיימים במציאות. מבחינתו, בכל העולם היו שמיים צלולים וכחולים, חדי קרן בכל פינה, ופיות קסומות שמגשימות משאלות. מבחינתו, העולם היה טוב, ואם היה רע הטובים היו מנצחים אותו. מבחינתו, בעולם היה קסם.

סטיבנס עצם את עיניו, ורגע לפני שנרדם, הוא קיווה שמחר יהיה טוב יותר מהיום.

***

פטוניה חשבה על המשאלה שלה, זו שלא הסכימה לגלות ללילי, לא רק בגלל שידעה שאם תגלה זה לא יתגשם, אלא גם כי היא פשוט לא יכלה לגלות, לא יכלה להוציא את מה שהיא ביקשה מהפה, זה היה הרבה יותר ממילים. וחוץ מזה היא לא רצתה להעיב על השמחה של לילי.

היא ביקשה שהעצב יעלם מהפנים של הוריהן, שהכול יסתדר פשוט... פשוט טוב, שהדבר שבגללו הם עצובים יפתר או פשוט יעלם ככה פתאום.

היא רק רצתה לראות את ההורים שלה מאושרים באמת.

שירגישו את השמחה שהיא מרגישה,

שיהיו רק מאושרים.

לא לשכוח להגיב!!

הפרק הקודם		הפרק הבא