סודות

 פרק 3

"למה לא הלכת לסנייפ?" שאל הארי בזהירות. הם לא הגיעו לנושא הזה לפני שדראקו עזב ביום הקודם.

"הוא אוכל מוות מזורגג, פוטר!" קרא דראקו. "כמה פעמים אני צריך להסביר לך את זה?"

"אבל הוא עזר לך כל השנה, לא?" שאל הארי.

דראקו נחר. "לא. הוא ישב לי על הגב כל השנה. אני מניח שהוא ניסה לוודא שעשיתי את העבודה כמו שצריך," הוא אמר במרירות. "הייתי תחת פקודות קפדניות לעשות את זה בעצמי. אתה לא מפר פקודות אלא אם כן אתה רוצה להיהרג."

עיניו של הארי התרחבו למשמע מה שדראקו חשף בפניו ללא כוונה, והוא הוריד את מבטו כדי להסתיר את ההפתעה שלו. הארי הרגיש שליבו פועם מהר יותר בתקווה. אולי היה סיכוי שהחשדות שלו היו נכונים.

"האדם שהרג את דמבלדור בשבילך והציל אותך," הארי הכריח את עצמו לירוק את המילים, תחושת חולי ממלאת אותו עם הזיכרון, אבל הוא סירב להתעכב על כך. הוא היה זקוק למידע הזה.

דראקו נשף בכבדות. "אני יודע שהוא הציל את התחת שלי," הוא אמר בזהירות. "בכנות? הוא תמך בי מאוד. למרבה הצער, זו הייתה תמיכה לצד האפל."

המבט שלו הפך מרוחק כשהוא המשיך. "הכריחו אותו להישבע את הנדר הכובל בקיץ האחרון. אמא שלי הלכה אליו והתחננה שיעזור לי. דודה בלה מעולם לא סמכה עליו וגרמה לו להישבע שהוא יעזור להגן עלי. לא ידעתי את זה עד... אחרי שהכל קרה. כשיכולתי לחזור הביתה, אמא שלי סיפרה לי על זה."

הארי הקשיב בתשומת לב וקפא למשמע אזכורה של בלטריקס. הראש שלו הסתחרר בניסיון להבין מה זה אומר בנוגע לנאמנויות של סנייפ. נראה היה שדראקו האמין בביטחון שסנייפ היה בצד האפל. עם זאת, בלטריקס פקפקה בכך.

בשעה שהארי הקשיב לדראקו מתאר את התנאים של הנדר הכובל, הוא הבין שסנייפ היה מחוייב באופן קסום להרוג את דמבלדור, תחת הנסיבות האלה. האם דמבלדור ידע על הנדר?

דמבלדור אמר שהוא ידע על הניסיונות של דראקו לרצוח אותו. האיש הזקן ידע על המשימה שדראקו קיבל מוולדמורט. איזו דרך נוספת הייתה לו לדעת אלמלא סנייפ סיפר לו? דמבלדור תמיד נראה כיודע כל. ובכן, לא הכל. הוא לא ידע על הארוניות המעלימות.

"האם סנייפ ידע על מה שעשית עם הארוניות המעלימות?" שאל הארי בפתאומיות.

דראקו מצמץ בהפתעה למשמע ההתפרצות של הארי, לפני שהניד בראשו. "סירבתי לספר לו מה אני עושה. הייתי צריך להוכיח לאדון האופל מה אני שווה."

"כדי שהוא לא יהרוג אותך," אמר הארי בהרהור.

"כן," הודה דראקו, אבל הזעיף את פניו למשמע הגישה של הארי. "מה יש לך פתאום?"

הארי הביט בו והבין שדראקו מתחיל לחשוד. "אני פשוט מנסה למצוא היגיון במה שאתה אומר."

פניו של דראקו נרגעו והארי הרגיש הקלה שוטפת אותו. הוא לא חשב שזה רעיון טוב לשתף את דראקו בחשדות שלו, מאחר והוא החל להאמין שסנייפ היה בצד האור, למרות איך שזה נראה.

הארי היה היחיד שידע מה קרה לדמבלדור באותו הלילה. הוא ידע, אם הוא רצה להודות בכך בזמנו או לא, שדמבלדור גסס. עם כמה שזה הכאיב לו להודות בכך, הוא היה בטוח למדי שהאיש הזקן היה מת, גם אם סנייפ לא היה הורג אותו. הוא נאלץ לתהות האם זו הייתה הסיבה שדמבלדור אמר שסנייפ הוא היחיד שיכול לעזור לו בנקודה הזאת.

"אני יודע שאתה לא אוהב את סנייפ, ויש לך סיבה טובה לכך," אמר דראקו בשקט. "אבל יש לו צד טוב. יכול להיות שהוא בצד הלא נכון, אבל הוא עשה כמיטב יכולתו לדאוג לי ולטפל בי."

"וזה משמעותי בשבילך," אמר הארי, אבל זה נשמע כמו שאלה.

"כן," הודה דראקו. "במיוחד מאז שאבא שלי ננעל באזקבן. אמא שלי יכלה לעזור לי רק במידה מסויימת. סנייפ עזר."

הארי התכווץ, מחכה לדראקו שיטיח בו האשמות בכל הנוגע לכליאתו של אביו. הם התחמקו מהנושא הזה עד כה.

פניו של דראקו התעוותו. "אני עדיין לא אוהב את זה, אבל אני יודע שזה הגיע לו," הוא הודה.

הארי הסתכל עליו בשוק.

דראקו לא נראה מרוצה מהתגובה של הארי והסיט את מבטו. "אני אוהב את אבא שלי. אני פשוט לא כל כך... עיוור יותר," הוא אמר בשקט.

הארי ידע שלא היה דבר שהוא יכול לומר, אז הוא הראה את הכבוד שהיה לו בכך שנשאר דומם. הוא הרגיש רע כשהראו לו שאבא שלו היה ביריון. זה לא עצר אותו מלאהוב את האדם שהוא אפילו לא זכר. הוא לא יכול היה לדמיין איך דראקו הרגיש. הוא הכיר את אביו ואהב אותו, אבל למד שהדברים שאבא שלו עשה היו גרועים בהרבה מהטרדה של חבריו בבית הספר.

הם נשארו בשקט במשך כמה דקות לפני שהארי דיבר בהיסוס. "אתה מאשים אותי בכל זה?"

"בכל מה?" שאל דראקו בזהירות.

הארי עצם את עיניו. "בזה שאבא שלך נמצא באזקבן. בזה שהכליאה שלו גרמה לוולדמורט להתמקד בך."

דראקו נאנח בכבוד. "האשמתי אותך," הוא הודה. "עד שהתחלתי לראות איך אדון האופל התנהג באמת והתחלתי לראות איזה דברים המאמינים שלו עושים לאנשים. התחלתי להבין לאט לאט שלא היה לזה שום קשר אליך. זאת הייתה אשמתו של אדון האופל בכך שהוא הוביל אותך לשם מלכתחילה."

"ניסיתי להגן על המשפחה שנשארה לי," אמר הארי.

"כמוני, עשית את מה שהיית חייב לעשות," אמר דראקו ברכות.

"כן," הסכים הארי. הוא החל להבין שאולי הוא ודראקו לא היו שונים כל כך אחרי הכל. שניהם גדלו עם ערמה של ציפיות שהונחתה על כתפיהם, ושניהם פשוט רצו לחיות בשלווה עם המשפחות שלהם.

הוא נאנח, מבין שלא נשארה לו משפחה יותר. אבל אם זה היה ביכולתו, אולי הוא יוכל לעזור לדראקו לשמור על שלו.

** ** ** ** ** ** ** ** ** **

ביום הבא, הארי ישב שוב מול החלון, צופה בדראקו עם הבת שלו. דראקו לא כל כך ידע מה לעשות איתה, אבל נראה היה שהוא נהנה לבלות איתה. להארי לא היה ספק שהוא אהב את הילדה הקטנה.

הוא נבהל כשהדוויג עפה על פניו מהחלון הפתוח.

"היי, ילדה," הוא אמר ברכות, לוקח ממנה את המכתב שנשאה. הוא נתן לה חטיף לינשופים לפני שהתיישב לקרוא את המכתב. הוא התעלם מהמבט הסקרן והזהיר של דראקו.

הארי,

לא שמענו ממך כבר כמה ימים ואנחנו מודאגים. תכתוב חזרה כדי שנדע שאתה בטוח. אני מקווה שלא ניסית לעזוב בכוחות עצמך.

אתה יודע שאתה יכול להגיע למחילה מתי שתרצה. אני לא חושב שאתה באמת חייב להישאר שם עד יום ההולדת שלך. אני יודעת שאמרת שאתה צריך את הזמן הזה לעצמך, אבל אני לא חושבת שזה בריא בשבילך.

החתונה עדיין עומדת להתרחש בשלישי לאוגוסט. אתה תגיע לכאן ביום ההולדת שלך, נכון? אני מניחה שנצטרך לקחת אותך לקניות באותו היום. אנחנו לא יכולים לתת לך ללכת לחתונה בבגדים המרושלים הרגילים שלך.

לצערי עדיין לא מצאתי מידע נוסף. קיוויתי שנוכל להיכנס לבית של סנאפלס, ולהעיף מבט בספריה שם, אבל גילינו שאף אחד לא יכול להיכנס אליו. אני יודעת מה נאמר לך, אבל נראה שאחרים השתלטו על המקום למרות הכל. אני יודעת שאתה לא רוצה לשמוע את זה, ואני מצטערת שאני מספרת לך את זה במכתב, אבל חשבתי שכדאי שתדע. אני לא רוצה שתנסה להסתכן וללכת לשם לבד.

אני אמשיך לחפש אחר מידע נוסף, אבל לא נראה שיש משהו שימושי עד כה. אל תאבד תקווה, הארי. אנחנו נמצא בקרוב משהו שיוכל לעזור.

כולם חושבים עליך ושואלים אליך. רון מודאג, לא שהוא יודה בכך אי פעם. ג'יני דואגת גם כן, אבל היא ממשיכה לומר שאתה תהיה בסדר. רמוס קפץ היום וגם הוא דואג בגלל שאתה לבדך. אני מקווה שתשקול את זה.

תכתוב בקרוב,

הרמיוני

הארי נאנח ועצם את עיניו. רוב המכתב לא חידש לו דבר, אבל העניין לגבי כיכר גרימולד בהחלט היה חדש. עם זאת, הוא ידע שהנושא הפריע לו מסיבות רבות מכפי שהרמיוני ציפתה. הוא חשב על הבית הישן בתור מקום שעשוי להיות מקום מבטחים עבור דראקו וויקטוריה.

מזעיף את פניו, הוא ניסה להיזכר מה דמבלדור אמר לו לפני מספר חודשים. זה היה משהו לגבי כיכר גרימולד שתהיה נגישה למי שיזדקקו לו יותר מכל. בזמנו, הוא חשב שהמשמעות הייתה הוא יחד עם רון והרמיוני. אבל אם הם לא יכלו להיכנס... ואף אחד אחר מהמסדר לא יכול היה להיכנס...

"מאלפוי!"

דראקו נבהל. הוא צפה בהארי בזהירות, אבל לא ציפה להתפרצות הפתאומית. "מה?"

"האם שמעת משהו על כך שוולדמורט או אוכלי המוות השתלטו על נכס שהיה שייך לצד האור?" שאל הארי.

דראקו הזעיף את פניו. "פוטר, אדון האופל משתלט נכסים על ימין ועל שמאל."

"אני יודע את זה," אמר הארי בחוסר סבלנות. "אני מתכוון לנכס חשוב. כאילו, חשוב למלחמה."

דראקו הניד בראשו באיטיות. "אני לא חושב."

"אני יכול להתעתק מבלי שמשרד הקסמים יתנפל עלי, נכון?" שאל הארי בזריזות.

הוא נכנע והראה לדראקו את המכתב ממשרד הקסמים. דראקו התרגז משום שמבלי להתכוון לכך, הוא שוב עזר להארי. היו כמה רגעים מתוחים בשעה ששניהם נזכרו בתקרית כדור הזיכרון מהשנה הראשונה, אבל דראקו ידע על כך שהארי יכול היה להשתמש בקסמים עכשיו. הארי פשוט לא היה בטוח שההיתר להשתמש בקסמים היה תקף גם עבור התעתקות מאחר והיה צריך באישור מיוחד לכך. אבל הוא היה בטוח שדראקו זכר והבין את הניסוח הרשמי טוב ממנו.

"כן," ענה דראקו. "אתה מתכנן ללכת לאנשהו?"

הארי קפא לרגע. הרמיוני רק הזהירה אותו לא ללכת לשם בעצמו. עם זאת, הוא לא באמת האמין שהמקום היה בשליטת אוכלי המוות, והיה לו קצת יותר מידע מאשר לה.

למרות הכל, יכול להיות שהוא ימצא שם רק אוכל מוות אחד.

"אתה יכול להישאר קצת עם ויקטוריה?" שאל הארי, ממהר עכשיו שהוא הגיע להחלטה.

"אני יכול להישאר לשעתיים בערך, אבל לאן אתה הולך?" שאל דראקו.

"אז אני אחזור עד אז," אמר הארי בהחלטיות.

הוא התעלם מהצעקות של דראקו לחכות ומיהר במורד המדרגות ואל מחוץ לבית. הוא רץ אל הסמטה מאחורי הבית, ממנה יוכל להתעתק בבטחה ואזר אומץ. לא היו לו הרבה הזדמנויות להתאמן, אבל הוא היה בטוח שהוא יוכל לעשות את זה. הוא היה חייב לעשות את זה.

"כיוון, כוונה וכוננות!"

מתרכז, הארי עצם את עיניו. כשהוא פקח אותן שוב הוא היה בסמטה ליד כיכר גרימולד. מחייך בהצלחה, הוא מיהר אל הבית במורד הרחוב.

לוקח נשימה עמוקה, הדלת נפתחה למגע ידו והוא חמק פנימה. הוא הצטמרר למשמע הדממה האפלה והקודרת בשעה שסגר אחריו את הדלת. שרביט אחוז בחוזקה בידו, הוא עמד במשך שתי דקות לפחות, מקשיב בתשומת לב ומנסה להבין האם הוא נמצא לבד או לא.

לא שומע דבר, הוא עשה את דרכו מטה אל המטבח במרתף. הוא חמק לתוך החדר, כמעט מצפה להיתקל במארב. הרמיוני האמינה שהמקום נתפס על ידי אוכלי מוות. העובדה שהוא הצליח להיכנס לא הפכה את המקום לבטוח.

הוא מצמץ באור החזק של המטבח, מניח לראייה שלו להסתגל. מעיף מבט מהיר סביב החדר, הוא הבין שני דברים. הוא היה לבד, והחדר הזה בהחלט לא נראה כאילו מישהו גר שם במשך חדשים. שכבה עבה של אבק כיסתה הכל, אבל במקומות רבים הוא הופרע. עם זאת, אפילו במקומות שבהם היו עקבות באבק, הייתה שכבה מכובדת שהצטברה מאז.

לפתע הוא נזכר במנדנגוס ובכסף שהוא בבירור גנב מפה. עברו רק חודשיים בערך מאז שדמבלדור הזכיר שההגנות שונו.

מזעיף את פניו, הוא תהה אם קריצ'ר היה כאן בכלל. הוא הורה לקריצ'ר לעבוד בהוגוורטס, אבל גמדון הבית הארור היה ידוע בנטייה שלו להתגנב מסביב. הוא לא רצה לחשוב על גמדון הבית המצמרר או על מנדנגוס, ודחף את המחשבות הללו הצידה.

מביט סביב, שום דבר לא נראה שלא במקומו. עד שהוא הבחין בספר על השולחן. הספר חסר האבק. הארי התקרב עד שהוא הצליח לקרוא את הכותרת. הלטת הכרה: הגנה על המוח.

מרים את הספר הישן, הארי דפדף בו. ושם, בתחתית העמוד – רכוש של הנסיך חצוי הדם.

הארי חייך חיוך רחב. הוא צדק! הממזר הסדיסטי והשמנוני היה בצד הנכון!

הוא נחת באחד הכיסאות המאובקים, לא שם לב לכמות הלכלוך שהוא צבר. האופוריה הקצרה שחש התפוגגה וכל הספקות והשאלות שהיו לו הציפו את מוחו.

טכנית, הוא עדיין יכול היה לטעות. יכול להיות שסנייפ עובד עליו בצורה כלשהי, או מניח עבורו מלכודת. אפילו דראקו אמר שוב ושוב שסנייפ הוא אוכל מוות, ונאמן רק לוולדמורט. הוא הצהיר שסנייפ היה אוכל המוות הנאמן ביותר והיה יד ימינו של היצור.

הארי הצטמרר כשנזכר בסנייפ הורג את דמבלדור. הוא נראה מלא בכל כך הרבה שנאה וזעם.

משלב את ידיו ומניח את ראשו על השולחן, הארי יכול היה להרגיש את האבל והכעס מנסים לעלות שוב. הוא הזכיר לעצמו שדמבלדור לא היה רוצה שהוא יבזבז זמן באבל. היה לו זמן להתאבל כל עוד היה בהוגוורטס.

את הכעס לא היה קל להדחיק באותה המידה, אבל הוא דמיין את דמבלדור בראשו, מזעיף את פניו בגישתו העדינה. היו לו רק זיכרונותיו מהאיש לעזור לו עכשיו.

והאיש הזקן סמך על סנייפ.

הארי נאנח. הוא לא ידע כמה פעמים דמבלדור חזר על כך בפניו. יותר מכפי שהארי רצה לנסות לספור. הוא עדיין לא אהב את השיטות של דמבלדור, אבל הוא לא באמת האמין שהאיש הזקן אי פעם שיקר לו. מנע ממנו מידע, כן, שיקר באופן ישיר, ללא. מה שאומר שאפשר לסמוך על סנייפ.

הוא נאנק בתסכול. היגיון אף פעם לא היה הצד החזק שלו. זה היה הצד החזק של הרמיוני, ובאופן איירוני, סנייפ. הוא יכול היה לזכור בקלות את חידת ההיגיון של סנייפ שהגנה על אבן הקסמים.

המחשבות האלה הובילו את הארי לזכרונות של כל הפעמים שבהן סנייפ הציל את הארי בדרך אחת או אחרת. עם זאת, הארי לא אהב גם את השיטות של סנייפ.

הוא לא יכול היה להימנע מלתהות בפעם האלף, למה סנייפ לא תפס אותו כשהוא ברח מהוגוורטס? הארי ניסה, אבל הוא ידע שהוא היה מאוד לא יעיל כשניסה להילחם בסנייפ. מכריח את עצמו לחזור אחורה ולחשוב על כך, הוא ידע שסנייפ יכול היה לתפוס אותו בקלות.

במקום, סנייפ עזב ולמעשה שלח את הארי חזרה להוגוורטס כדי להתמודד עם המוות של דמבלדור. אם הוא באמת היה נאמן יותר לוולדמורט, למה הוא לא לקח את הארי?

הארי ניער את ראשו, בטיפשותו מכסה את שיערו באבק. הוא לא הבחין בכך מאחר והיה שקוע במחשבות. מרים את ראשו, הוא בהה בספר.

הוא ידע שהספר היה שייך לסנייפ. האיש בוודאי הניח אותו כאן לאחרונה, בהתחשב במחסור באבק. סנייפ ידע שלא היה אף אחד אחר שיוכל ללמד את הארי הלטת הכרה. הוא גם ידע שהארי לא למד עדיין.

נאנח, הארי דפדף באקראי בין העמודים בספר. בהתחשב בכך שהוא לא ראה אותו לפני כן, הוא נראה מוכר. בדיוק כמו ספר השיקויים, היו הערות שנכתבו לאורך השוליים של הספר בכל העמודים.

הארי מעולם לא הצליח לתפוס הלטת הכרה, וויתר. סנייפ ויתר עליו לפני שהוא הצליח. אפילו דמבלדור ויתר על כך בשנה האחרונה. מה גרם לו לחשוב שהוא יצליח להבין את הנושא עכשיו?

מזעיף את פניו, הארי הבין שהוא מעולם לא הצליח ללמוד שיקויים מסנייפ, אבל הוא למד את המקצוע בצורה לא רעה בכלל מהנסיך חצוי הדם. הוא באמת אהב את הנסיך חצוי הדם, והחשיב אותו כמעט כחבר.

הוא היה המום ו... פגוע כשהבין מי הוא באמת היה. הוא עדיין התקשה לתפוס את שני האנשים כאדם אחד ויחיד.

אבל אם הוא הצליח ללמוד שיקויים, האם זה אומר שהוא יצליח ללמוד הלטת הכרה מהנסיך חצוי הדם?

הבעת הזעף על פניו של הארי העמיקה. הוא ידע מה הרמיוני תגיד. היא בהחלט תתנגד לרעיון. היא מעולם לא אהבה את הנסיך חצוי הדם. היא גם לא האמינה שהארי באמת למד משהו. אולי זה היה קצת יוצא דופן, ואולי הוא לא למד את הנושא טוב כמו שהתוצאות שלו והציונים שלו יעידו, אבל הוא למד. הרבה יותר ממה שהוא למד מסנייפ.

עם זאת, סנייפ היה הנסיך חצוי הדם. הארי נאנק בתסכול. הוא פשוט הולך במעגלים.

הוא לקח את הספר. אם סנייפ נתן לו שיטה שונה ללמוד את התחום, הוא ייקח את ההזדמנות. הוא דחף את הספר לתוך החגורה של המכנס שלו ומשך את החולצה שלו מעליו כדי להסתיר אותו.

הוא היה צריך לחזור לדרך פריווט. עדיין אבוד במחשבון, הוא עשה את דרכו אל הסמטה ומתרכז בקצרה, הוא התעתק חזרה. הוא עלה חזרה לחדרו בטשטוש.

"מרלין! איפה היית, פוטר?" קרא דראקו, מקמט את אפו בגועל.

הארי מצמץ בהפתעה לפני שהביט מטה על עצמו, שם לב סוף סוף לכמות הלכלוך שהייתה עליו. הוא לא הבחין בהבעת ההקלה שחלפה בקצרה על פניו של דראקו.

"אמ, הייתי צריך לבדוק משהו," מלמל הארי בהיסח דעת. אם לסנייפ הייתה גישה לכיכר גרימולד, אולי זה לא יהיה מקום בטוח לקחת אליו את דראקו והמשפחה שלו. אבל אם סנייפ באמת היה בצד הנכון...

"פוטר!"

"מה?" קרא דראקו, מרים את ראשו.

"אתה חייב להפסיק להיעלם לתוך הראש שלך," קרא דראקו. "אתה מסוכל להישאר מרוכז על משהו אחד? כל דבר?"

הארי הזעיף את פניו. "יש לי הרבה דברים על הראש עכשיו."

"ובכן, אחד הדברים האלה הוא בוודאי לא המראה שלך," השיב דראקו. "אפילו גריינג'ר לא מאמינה שאתה יכול להלביש את עצמך."

"למה לעזאזל אתה קורא את המכתבים שלי?" שאל הארי בכעס.

"השארת את זה בחוץ, אז חשבתי שלא יהיה לך אכפת," אמר דראקו באיטיות, לפתע נשמע מתנשא פעם נוספת.

"זה המכתב שלי, מאלפוי. אבל אני מניח שלא הייתי צריך לצפות ממך לכבד את הפרטיות של מישהו אחר," אמרה הארי, עדיין מזעיף את פניו.

"הסתכנת והלכת בעצמך לאן שזה לא יהיה שגריינג'ר אמרה לך לא ללכת, נכון?" שאל דראקו באיטיות, בוחן את הארי.

הארי נאנח בכבדות. "אמ, כן, הלכתי לשם."

עיניו של דראקו עברו על גופו המאובק של הארי. "ובהתחשב בהופעה שלך, המקום נטוש אבל הצלחת להיכנס."

עיניו של הארי הצטמצמו. "אני לא יכול לספר לך שום דבר לגבי זה."

דראקו נאנח בתסכול. "פוטר, העברתי לך המון מידע."

"אני לא סומך עליך, מאלפוי," אמר הארי בקור. "אתה ממשיך לומר לי כמה אני סומך יותר מדי, אבל אפילו לי יש את הגבולות שלי. ברגע, אין שום דבר שאני יכול לספר לך לגביו, ואתה פשוט תצטרך להתמודד עם זה."

דראקו הביט בו בקרירות במשך כמה רגעים. "בסדר," הוא אמר לבסוף. "אני מבין."

הארי הרים את גבותיו בחוסר אמון. "באמת?"

"אם הייתי בנעליים שלך, לא הייתי נותן לעצמי להתקרב אפילו עד כדי כך. בוודאי שלא הייתי חושף מידע שעשוי להיות חשוב," הודה דראקו באיטיות. "אני לא אוהב את זה, אבל כן, אני מבין."

הארי בהה בו. "התכוונתי לשאול אותך משהו."

"מה?" דראקו שאל בזהירות.

"אני רק תוהה מה לעזאזל עשית עם דראקו מאלפוי," אמר הארי בדרך אגב.

דראקו צחק בחדות. "תהיתי לגבי זה בעצמי," הוא מלמל. הוא הניד בראשו ונעץ מבט כעוס בהארי. "לך תתנקה, פוטר. אני לא נותן לך לגעת בויקטוריה כשאתה נראה ככה."

הארי גלגל את עיניו, אבל היה חייב להסכים. הוא היה מטונף. הוא אסף כמה בגדים נקיים ויצא להתקלח. הוא דחף את הספר מתחת לערמה ענקית של מגבות, מתכוון לקחת אותו חזרה אחרי שדראקו עזב.

ברגע שהוא היה נקי, למרות שעדיין נוטף מים משיערו הרטוב, הוא הלך חזרה לחדר השינה שלו. הוא עדיין לא ידע למה הוא סומך על דראקו בבית של הדרסלים. פותח את דלת חדרו ושומע צחקוקים מגיעים מהילדה הקטנה, הייתה לו תחושה שהוא שמע את התשובה לשאלה שלו.

"אני צריך ללכת," אמר דראקו, מביט מעלה ברגע שהארי נכנס חזרה לחדר.

הארי פשוט הנהן. הם כבר ביססו את העובדה שדראקו לקח סיכון ענק בכך שהיה פה בכלל, והוא לא יכול היה לקחת סיכון גדול עוד יותר בכך שהוא יהיה חסר יותר מדי זמן. עם זאת, הארי עדיין לא ידע איפה דראקו היה כשהוא לא היה בבית של הדרסלים. הארי לא היה בטוח שהוא באמת רצה לדעת את התשובה לכך. זה לא נראה חשוב מספיק כרגע.

"אני אנסה לחזור שוב בבוקר," אמר דראקו, והארי שמע את השאלה בקולו.

הארי הנהן שוב. "זה בסדר," הוא אמר. "אתה יכול לחזור מחר, אבל אתה לא יכול לחזור ביומיים שאחרי."

"למה לא?" שאל דראקו, נשמע חשדני ומרוזג בו זמנית.

"בגלל שזה יהיה סוף השבוע," אמר הארי במשיכת כתפיים. "אני לא יודע איפה הדרסלים התחבאו בימים האחרונים, אבל דוד ורנון יהיה פה. אין סיכוי שבעולם שהוא ישאר בשקט אם הוא ידע שאתה מגיע לכאן. עם לחשי ההשתקה על החדר שלי, לא הייתה לו סיבה להתלונן על ויקטוריה, ואני לא לגמרי בטוח שהוא מבין שהיא עדיין כאן," הוא אמר, מביט בילדה הקטנה.

זה היה קל מספיק להשאיר כד מים בחדר כדי להבין בקבוקים, ולשטוף את מה שצריך. הארי תמיד קילח את הילדה הקטנה במהלך היום. הוא כמעט ולא יצא מהחדר שלו כשהדוד שלו היה בבית, וויקטוריה לא יצאה בכלל.

דראקו בהה בהארי, מזעיף את פניו. "אני מניח שזה טוב שפחות אנשים ידעו שאני פה," הוא אמר באיטיות. הארי היה בטוח שדראקו רצה לשאול אותו עוד שאלות לגבי דוד שלו אבל נמנע.

"אני צריך ללכת," חזר דראקו. הוא עצר לרגע בדלת. "אני מאמין שצריך להחליף לה שוב," הוא הוסיף לפני שנעלם.

"לעזאזל איתך, מאלפוי!"

הוא שמע את הצחוק מהמסדרון אבל ידע שזה היה חסר תועלת לנסות לומר משהו נוסף. דראקו אפילו לא ישמע אותו עכשיו שהדלת הייתה סגורה, עם לחשי ההשתקה על החדר.

הוא המשיך לקלל את דראקו בלחש בזמן שהחליף לויקטוריה. הוא עדיין הסתבך קצת, אבל היה המום מכמה מיומן שהוא הרגיש. היא לא הייתה בטיפולו במשך הרבה זמן, אבל הוא התחיל להבין איך לדאוג לכל העניין הזה של טיפול בתינוקת. הוא עדיין לא חשב שהוא היה הטוב ביותר למשימה, אבל לא ידע מה עוד לעשות.

דראקו לא רצה שהוא יקח אותה לוויזלים או לחבריו האחרים, והארי לא בדיוק הסכים עם זה, אבל הוא היה חייב להודות שזה יעלה הרבה מאוד שאלות לא רצויות.

לא היה לו מושג מה הוא ניסה לעשות עם דראקו. לא היה סיכוי שהוא יצליח להסביר את הנושא כמו שצריך לחברים שללו. הם גם ככה דאגו יותר מדי לגבי המצב המנטלי שלו.

הפרק הקודם