סודות

פרק 2

"תן לי להחזיק אותה," אמר מאלפוי ברגע שהם היו בפנים, והדלת נסגרה.

הארי הביט בו בחוסר טעם, אבל הושיט לו את הילדה הקטנה. נראה היה שמאלפוי לא הרגיש בנוח עם תינוקת בידיו יותר מהארי. הוא החזיק אותה כאילו היא הייתה הדבר היקר והשביר ביותר בעולם, ויכלה להישבר בכל רגע. העיניים שלו נעו על פניה בעודו משנן כל פרט קטן עם הבעה של יראת כבוד על פניו.

"מאלפוי, מי היא?" שאל הארי.

מאלפוי לקח נשימה עמוקה והביט בהארי. "הבת שלי," הוא אמר.

הגבות של הארי זינקו מעלה, אל קו השיער שלו. "הבת שלך?!"

"כן, הבת שלי," נחר מאלפוי. "אתה לא שומע טוב?"

הארי הרגיש שהוא יכול לשמוע בסדר גמור, אבל זה הפך לברור יותר ויותר שהמוח שלו לא היה מסוגל לתפקד כראוי.

"היא לא יתומה?" הוא שאל בטיפשות.

"עדיין לא," מלמל מאלפוי, פונה מהארי. הוא נכנס לסלון, ולמרות הבעת פניו הנגעלת, הוא התיישב על הספה עם הילדה הקטנה בידיו.

הארי עקב אחריו ונפל לתוך הכורסא. "איך? מתי?"

מאלפוי נשף בכבדות והושיט אותה להארי. הארי לקח אותה באופן אוטומטי, וצפה בשעה שמאלפוי החל לצעוד ברחבי החדר.

"אני שונא אותך, פוטר," אמר מאלפוי.

"אני כבר יודע את זה," אמר הארי ביאוש. "אתה צריך שאני אחזיר בתגובה? אם כן, אני יכול לומר לך בשמחה שגם אני שונא אותך."

מאלפוי הרים גבה לעברו, והארי היה בטוח למדי שמאלפוי היה משועשע. "טוב לדעת," הוא אמר בטון מלגלג.

הוא הפסיק לפתע את הצעידה והביט בהארי. "למה הכנסת אותי לפה? למה לא תקפת אותי אתמול בלילה? למה אין כאן הילאים מחכים לי, כשאמרתי שאני אחזור? אם אנחנו כבר בזה, למה אתה לא צועק וצורח עלי לפחות?"

הארי הוריד את מבטו אל התינוקת שהחזיק. התינוקת שהוא היה בטוח עד כה שהייתה יתומה. הוא פגש שוב במבטו של מאלפוי. "בגלל שאני רוצה תשובות," הוא אמר בקור. "בגלל שאני לא חושב שאתה באמת תהרוג אותי," הוא אמר בידיעה, וצפה כשמאלפוי נרתע קצת. הארי עצר. "בגלל שמסיבה כלשהי, להחזיק תינוקת נוטה לגרום לי להמעיט בצעקות וצרחות."

הוא היה חייב לתהות איך באמת הוא שולט בעצמו. הדחף לצעוק ולקלל את מאלפוי היה שם, אבל הוא הובס על ידי התינוקת הקטנה והצורך לקבל תשובות. הוא לא באמת שיקר למאלפוי, אבל הוא היה חייב להודות שזה נשמע מעט לא אמין יחסית לעבר שלהם – ובמיוחד בהתחשב באירועים מהשבועות האחרונים.

מאלפוי התנהג אפילו עוד יותר מוזר. זה היה קצת קשה להעלות את הכעס שלו כשמאלפוי אפילו לא התנהג כמו עצמו.

מאלפוי חזר לצעוד.

"למה הבאת אלי את הבת שלך?" שאל הארי.

"לא ידעתי לאן עוד אני יכול לקחת אותה," מלמל מאלפוי.

"מאלפוי, אתה מבין שרוב האנשים לא יקחו את הילדים שלהם אל האויב שלהם," אמר הארי באיטיות.

"אני יודע את זה," אמר מאלפוי בחדות. "אבל אף אחד לא יודע על קיומה."

הארי מצמץ. "אף אחד."

"לא, אין אף אחד בחיים חוץ ממני, ועכשיו ממך, שיודע שהיא הבת שלי," השיב מאלפוי ברוגע.

"אז למה שתביא אותה אלי?" שאל שוב הארי.

"לאן עוד אני אקח אותה?" שאל מאלפוי בחדות. מצבי הרוח המשתנים שלו עמדו לשגע את הארי. "יכולתי לקחת אותה אל אמא שלי. היא הייתה אוהבת את התינוקת. עם זאת, אני לא בטוח עד כמה היא הייתה שמחה ללמוד שהוא סבתא," הוא הוסיף לאחר מחשבה. "אבל זה לא היה משנה להרבה בכל מקרה."

"למה?" שאל הארי, אבל מאלפוי התעלם ממנו.

"אני תמיד יכול לקחת אותה לדודה בלה היקרה," הוא נחר.

"לא," נהם הארי, מהדק את אחיזתו בתינוקת.

מאלפוי עצר, והעיף בו מבט אבל לא הגיב לפני שחזר לצעוד.

"בוא נראה," הוא הרהר. "אבא באזקבן. אני לא חשב שזה מקום טובל תינוקת. אני חושב שזנב תולע יגרום נזק לה ולעצמו אם הוא ינסה לדאוג לה."

"את יודע איפה נמצא זנב תולע?" שאל הארי בקול חזק, מבהיל את התינוקת שהחלה לבכות. "פאק!"

"פוטר! מה עשית לה?" שאל מאלפוי. "אל תפגע בה!"

"לא פגעתי בה!" אמר הארי בקול חד. "אני חושב שפשוט הבהלתי אותה."

"טוב, אז תעשה משהו!" אמר מאלפוי בדאגה. "תתקן את זה!"

הארי הפסיק להניע את התינוקת ונעץ מבט כעוס במאלפוי. "אתה לא יכול פשוט לתקן תינוקת, מאלפוי. אפילו אני יודע את זה. והיא לא חפץ." הוסיף הארי.

הוא נעמד וחזר לנענע את התינוקת, מקווה להרגיע את התינוקת בזמן שמאלפוי צפה בהם בדאגה. "אתה יודע איפה זנב תולע נמצא?" שאל הארי שנית, בטון שקט אבל אינטנסיבי.

מאלפוי משך את מבטו מהתינוקת אל הארי. "כן, אני יודע איפה הוא. או לפחות, ידעתי." הוא תיקן.

"אתה לא יודע איפה הוא עכשיו?" שאל הארי, אכזבה בקולו.

מאלפוי משך בכתפיו, אבל הביט בו בחדות. "למה זנב תולע חשוב לך כל כך?"

"בגלל שהוא ממזר בוגדני ומרושע," ירק הארי בכעס.

מאלפוי בחן אותו בהרהור, עיניו מוצרות. "אתה לא חושב הרבה דברים טובים על מי שאתה מחשיב כבוגדים, הא? נראה שדעתך עליהם דומה לדעתו של אדון האופל."

הארי קפא לרגע, אבל אז חזר לנענע את התינוקת. "זה לא יהיה הדבר הראשון שיהיה לנו במשותף," הוא מלמל.

עיניו של מאלפוי התרחבו מעט. "אתה חושב שיש עוד דברים משותפים בינך לבין אדום האופל?"

"אני יודע שיש לנו המון במשותף. הוא אמר לי את זה בעצמו," השיב הארי.

"ישבתם יחד לשיחה חברותית, הא?" שאל מאלפוי בציניות.

הארי הטה את ראשו בהרהור. "לא, אני מאמין שעמדנו באותו הזמן, אבל בפעם הראשונה שנתקלתי בו חשבתי בטעות שהוא חברותי."

הוא גיחך בקדרות למראה ההלם שחלף על פניו של מאלפוי, לפני שעווית של גועל החליף אותו. "איך יכולת לחשוב שהוא חברותי? הוא הרבה דברים, אבל אני לא חושב שחברותי נכנס לרשימה," אמר מאלפוי, קולו משקף את הגועל שעל פניו.

"בוא רק נאמר שהוא לא היה עצמו באותו הזמן," אמר הארי. "חוץ מזה, עברו כמה שנים מאז," הוא אמר בביטול.

"כמה שנים?" שאל מאלפוי בבלבול.

"תראה, מאלפוי," אמר הארי, מאבד סבלנות. "בבירור יש הרבה דברים שאתה לא יודע עלי, אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר עלי. אנחנו כאן כדי לדבר על מה לעזאזל אתה זומם."

מאלפוי נעץ בו מבט כועס. "אני לא חייב לספר לך שום דבר, פוטר."

"למה שלא תספר לי לפחות את השם של הילדה המסקנה?" שאל הארי בתגובה. "אני אפילו לא יודע איך לקרוא לה."

"ויקטוריה אנאליסה מאלפוי," אמר מאלפוי בנוקשות. "היא בת תשעה וחצי חודשים. יום ההולדת שלה הוא בראשון לספטמבר."

"היא באמת מאלפוי? הבת שלך?" שאל הארי, מזיז את התינוקת כך שיוכל להביט בה.

"כן, למרות שאף אחד לא מכיר אותה בתור אחת. אתה לא מאמין לזה?" שאל מאלפוי בהתגוננות.

"אני עדיין לא יודע למה להאמין," מלמל הראי, מביט בתינוקת ומנסה למצוא בה תווי פנים של מאלפוי. "אני מניח שיש לה את העיניים שלך."

"העיניים האפורות הגיעו משני הצדדים של המשפחה שלי," אמר מאלפוי, נשמע נוקשה שוב.

הארי העיף מבט במאלפוי לפני שעיניו איבדו מיקוד, מביטות במשהו שרק הוא יכול היה לראות. לפתע, הוא יכול היה לדמיין את עיניו של סיריוס בוהקות וצוחקות בשעשוע, או לחילופין, כשהן נראו רדופות.

"פוטר?"

התינוקת הזו, ויקטוריה, הייתה חלק מהמשפחה של סיריוס. הוא זכר שנרקיסה הייתה בת דודתו של סיריוס. הוא לא ידע מה זה אומר על מאלפוי וויקטוריה, אבל הוא ידע שזה אומר שגם הם קרובי משפחה.

משפחה.

הארי זכר את מילותיו של מאלפוי.

"אין לי עוד אפשרויות!" אמר מאלפוי, ולפתע הוא נראה לבן כדמבלדור. "אני חייב לעשות את זה! הוא יהרוג אותי! הוא יהרוג את כל המשפחה שלי!"

מאלפוי ניסה להגן על עצמו ועל המשפחה שלו, אבל אף אחד אפילו לא ידע על החברה הקטנה הזו במשפחה. עליה יהיה למאלפוי הכי קל לשמור ולהשאיר בחיים, מאחר ווולדמורט לא יוכל להרוג אותה אם הוא לא ידע שהיא קיימת – אם אף אחד לא ידע על המורשת שלה.

"פוטר!" הארי מצמץ, מתמקד במאלפוי לרגע לפני שחזר להביט בתינוקת. "למה הבאת אותה אלי?" שאל הארי, שוב.

מאלפוי הביט בו בשילוב של חוסר אמון מיואש ורוגז. "עניתי על זה כבר. למי עוד הייתי אמור לקחת אותה? זה לא שיכולתי לקחת אותה לסנייפ או משהו."

הארי הביט מעלה בחדות. "למה לא יכולת לקחת אותה לסנייפ?" הוא שאל בחדות. זה לא שהוא רצה שהילדה הקטנה תהיה בידיו של סנייפ, אבל הוא רצה לדעת למה מאלפוי לא סמך על האדם.

"פוטר, השתגעת? סנייפ הוא אוכל מוות!" צעק מאלפוי.

"גם אתה!" ירה הארי בתשובה.

"זה שונה!" צעק מאלפוי.

הצעקות שלהם גרמו לתינוקת לחזור לבכות והארי נאנק בתסכול בשעה שמאלפוי הביט בה בדאגה.

"למה שלא תיקח אותה?" הציע הארי, מנסה להושיט לו את התינוקת הבוכה.

מאלפוי הניד את ראשו בתוקף. "אני לא יודע איך לגרום לה להפסיק."

"אתה חסר תועלת, אתה יודע את זה," ירק הארי.

מאלפוי סמר בהתגוננות, אבל הארי הסתובב והחל לצעוד עם התינוקת במעלה המדרגות, מותיר את מאלפוי מאחור.

"פוטר! לאן אתה הולך?" טבע מאלפוי לדעת.

הארי לא טרח לענות, לוקח את התינוקת לחדרו, היכן שהאספקה המעטה שהייתה לו לתינוקות אוחסנה. הוא התעלם ממאלפוי שצפה מהדלת בשעה שהארי הניח את ויקטוריה על המיטה והחליף לה חיתול. נראה שזה סיפק אותה לבנתיים, והארי התיישב איתה על המיטה.

מאלפוי נכנס לחדר בזהירות והתיישב על הכיסא. "זה החדר שלך?" הוא שאל.

הארי הופתע כשלא שמע לעג בקולו. "כן," הוא ענה בפשטות, מביט מסביב בעצמו. החדר היה קטן והיו בו מעט מאוד דברים שרמזו על כך שזה היה החדר שלו. הדברים היחידים היו הכלוב של הדוויג והמזוודה שלו.

"אתה באמת חי ככה?" שאל מאלפוי, נשמע נבוך.

הארי נחר. "מה? זה דופק לך את הרעיון שאני חי כמו מלך?"

מאלפוי הביט בו בחדות. "זה לא מה שציפיתי," הוא הודה באיטיות.

הארי הניד בראשו. "זה לא משנה בכל מקרה, בקרוב מאוד אני יוצא מפה ואני לא מתכוון לחזור."

"לאן אתה הולך?" שאל מאלפוי.

הארי הביט בו בפליאה. "אתה באמת חושב שאני אספר לך?"

מאלפוי נעץ בו מבט עצבני. "אם הבת שלי אצלך, אני רוצה שיהיה לי מושג איפה אתה נמצא."

"מאלפוי, השתגעת?" הארי זרק את מילותיו של מאלפוי חזרה. "אתה אוכל  מוות!"

מאלפוי הביט מטה אל זרועו ואז אל הרצפה.

הם ישבו בשקט במשך דקות ארוכות, והארי הבין לבסוף שויקטוריה הקטנה נרדמה.

"היא ישנה," הוא מלמל בשקט. הוא קם בזהירות וזז אל הנקודה האהובה עליו ליד החלון. צופה בזהירות, הוא ראה שמאלפוי הוציא את השרביט שלו והטיל לחש השתקה סביב המיטה כדי שהיא לא תשמע אותם. הוא הניח את השרביט והארי הניח שהם יכלו לצעוק אחד על השני עכשיו.

"מאיפה השגת את השמיכה והבגדים?" שאל מאלפוי.

זה בהחלט לא היה כיוון שהארי רצה שהשיחה תפנה אליו. "הם היו שלי," הוא אמר בקצרה. "זה כל מה שהיה לי בשבילה."

מבטו של מאלפוי קפץ בין הארי לויקטוריה, שעדיין שכבה על השמיכה עם הסניצ'ים על המיטה של הארי. "אני אנסה להביא עוד כמה דברים בשבילה," היה כל מה שהוא אמר.

"אמרת לי למה לא לקחת אותה לאנשים אחרים, אבל עדיין לא הסברת למה הבאת אותה אלי," אמר הארי, מחליף נושא וגאה בטון הרגוע שלו.

מאלפוי הביט ברצפה. "בגלל שהצד שלך לא יהרוג אותה," הוא אמר בקול שטוח.

"נכון," אמר הארי באיטיות. "אבל לא יהיה לה עדיף עם מישהו אחר, שהוא לא אני? מישהו שבאמת מבין דבר או שניים לגבי תינוקות יהיה התחלה טובה," הוא אמר.

"היית שם בלילה ההוא," אמר מאלפוי, קולו בקושי מעל לחישה. "אתה היחיד שיש לי סיכוי כלשהו לשכנע אותו שלא רציתי לעשות את זה. רק רציתי להגן עלי ועל המשפחה שלי, וזה עוד לפני שידעתי שיש לי בת."

הארי נבהל למשמע המידה החדש. ויקטוריה הייתה בת יותר מתשעה חודשים, ומאלפוי לא ידע על קיומה? הארי לא הופתע למשמע המידע האחר שמאלפוי חשף. הוא פשוט הופתע לשמוע את מאלפוי מודה בכך.

"אני יודע שמשפחה חשובה לך," המשיך מאלפוי במונוטוניות. "זאת הסיבה שתמיד הצלחתי להרגיז אותך. התקווה שלי היא שלפחות תעזור להגן על תינוקת."

"דמבלדור הציע לך הגנה," אמר הארי באיטיות.

מאלפוי הרים את מבטו. "הוא מת," הוא אמר בקול שטוח.

הארי עצם את עיניו לרגע. "כן, אבל הוא הציע לך הגנה. האם היית רוצה בכלל את ההגנה הזו?" הוא שאל, פוקח שוב את עיניו.

מאלפוי בהה בו. "אתה מציע לי הגנה?"

הארי משך בכתפיו בחוסר נוחות. לא היה לו מושג לאן הוא הולך עם זה בדיוק. הוא פשוט ניסה את מזלו בהסתמך על האינסטינקטים שלו. אולי לא השיטה ההכי טובה, הוא היה חייב להודות, אבל בסך הכל השיטה שירתה אותו היטב. "אולי," הוא ענה לבסוף.

מאלפוי נחר בגועל. "אתה אידיוט, פוטר. אין לי אפשרויות. אני יודע את זה ואתה יודע את זה. אני אוכל מוות מזורגג. החברים שאני מסתובב איתם," הוא ירק באכזריות. "הרגו את האמא של הבת שלי ואת שאר משפחתה אתמול בלילה. רק במקרה היא שיתפה אותי בעובדה שיש לי בת לפני כמה ימים. רק במקרה גיליתי שהפשיטה עומדת להתרחש בשכונה שלה. רק במקרה הצלחתי להתגנב משם עם הבת שלי בחיים. לא הצלחתי להציל את אמא שלה. הם עדיין היו עסוקים בלענות אותה כשחזרתי. הם אפילו לא הבחינו שעזבתי. לא יכולתי לעשות שום דבר! אם הייתי מנסה, גם אני הייתי מוצא את עצמי מת!"

הארי הביט בו בדממה מבועטת. מאלפוי נשם בכבדות, חזה עולה ויורד כאילו בילה את השעה האחרונה בריצה במקום פשוט לעמוד ולצעוק על הארי. הבלונדיני הניח את ראשו בידיו. "לא יכולתי לעזור לה בכלל," הוא מלמל. "יכולתי רק לעמוד שם, ולהעמיד פנים שכל זה היה חסר משמעות."

"הצלת את ויקטוריה," אמר הארי בשקט. "כן עשית משהו. זה נשמע שלקחת סיכון גדול כדי לעשות את זה," הוא הודה.

מאלפוי הרים את ראשו מספיק כדי להביט בקטנה ישנה על המיטה של הארי. "אני רוצה לצאת משם, פוטר," הוא לחש. "אני לא מסוגל לקחת בזה חלק. אף פעם לא רציתי לקחת בזה חלק. זה לא היה אמור להיות ככה."

הארי חשב להעיר איזו הערה צינית, אבל נמנע מכך כשראה את המבט המעונה על פניו של מאלפוי.

"אתה יודע שאני עדיין לא יכול לסמוך עליך," אמר הארי לבסוף.

מאלפוי פנה להביט בו, עיניו עצובות אבל יציבות. "אתה היחיד שאני יכול לסמוך עליו, פוטר."

** ** ** ** ** ** ** ** **

מאלפוי נעלם זמן קצר לאחר מכן, ואמר שיחזור ביום למחרת, אבל ישימו לב להיעדרותו אם לא יחזור בקרוב.

הארי נותר לבדו לתהות אודות האירועים המוזרים. הוא לא הבין את מאלפוי. הוא בוודאות לא הבין למה התכוון הנער האחר כשהוא אמר שהארי היה היחיד שהוא יכול היה לסמוך עליו. עם זאת, הוא התקשה לא להאמין לו, כשהייתה לכך הוכחה חיה.

כמה שעות לאחר מכן, הוא הרגיש כאילו המציאות הסתחררה שנית כשדודה שלו חזרה לבדה, לאחר שהורידה את דאדלי אצל חבריו, והביאה איתה מגוון של מוצרים לתינוקות בשביל הארי.

הארי לא הצליח להבין למה ויקטוריה הייתה אצלו. הוא לא הצליח להבין למה דודה שלו החלה לעזור לו פתאום. כשדודה פטוניה אמרה לו שהיא תוכל להשגיח על ויקטוריה כדי שהוא יוכל לקחת תנומה, הוא פשוט הלך ללא מילה.

המוח שלו לקח הפסקה מהעולם בערך בזמן שהוא קלט את מאלפוי בלילה הקודם. הוא נשכב ונרדם כמעט מידית.

** ** ** ** ** ** ** ** ** **

הוא הרגיש שזה יה טוב שהוא לקח את ההזדמנות לישון בזמן שהייתה לו אפשרות, מאחר והוא היה ער רוב הלילה בשעה שניסה להרגיע תינוקת עצבנית מאוד. הארי לא יכול היה להאשים אותה. הוא היה בטוח שהיא התגעגעה לאמא שלה. הם נרדמו יחד לשינה מותשת בשעות הבוקר המוקדמות.

הוא התעורר למשמע קולות, אבל לקח לו מספר רגעים להבין למי הם היו שייכים.

"אתה לא יכול פשוט להיכנס לתוך הבית שלי כשאתה רוצה," אמרה פטוניה בצרחה.

"אני יכול ללכת לאן שאני רוצה," נחר מאלפוי.

"אני לא עומדת לתת לך לפגוע בהם," אמרה פטוניה בכעס.

הארי פנה ומצמץ בהלם לכיוון שני הפולשים בחדרו. "דודה פטוניה? ניסית להגן עלי הרגע?" הוא שאל לפני שהספיק לחשוב על מה שאמר.

הוא חיפש אחר משקפיו ושם אותם בדיוק בזמן כדי לראות אותה מכווצת לעברו את שפתיה. "אתה מכיר אותו?" היא שאלה במקום לענות על שאלתו של הארי.

הארי העיף מבט במאלפוי הזועף. "כן, את יכולה לומר את זה. הוא האחד שהיה פה אתמול."

היא הביטה במאלפוי בזהירות, אבל הפנתה את שאלתה אל הארי. "אתה רוצה שאני אקח את ויקטוריה למטה בזמן שאתה תדבר עם ה... אורח שלך?"

הארי רצה מאוד לדעת איזו רוח השתלטה על דודתו. הוא לא הספיק לחשוב על המצב לפני שמאלפוי דיבר.

"אתה לא נותן למוגלגית לשמור עליה," הוא נהם.

הארי גלגל את עיניו. לפחות מאלפוי לא נראה אחוז דיבוק היום. "ובכן, אם אתה מעדיף להחליף לה חיתול, אתה מוזמן."

עיניו של מאלפוי התרחבו והוא ריחרח בגועל. "אני לא אעשה את זה!"

"בסדר, אז דודה פטוניה תיקח אותה למטה לזמן מה," אמר הארי ברוגע.

מאלפוי לא נראה מרוצה, אבל לא השמיע התנגדות נוספת בשעה שהארי הושיט את ויקטוריה לדודתו הלחוצה. היא עזבה את החדר בזריזות, סוגרת אחריה את הדלת.

הארי נפל לאחור על המיטה שלו, נאנק. "למה אתה כאן כל כך מוקדם, מאלפוי?"

"השעה כמעט עשר בבוקר," נחר מאלפוי, נשמע מרוגז. "למה התחת העצלן שלך לא מחוץ למיטה עד עכשיו?"

"בגלל שהתחת העצלן שלי לא זכה ללכת לישון עד לפני שעות ספורות," השיב הארי. "ביליתי את רוב הלילה בניסיון לנחם את הבת הבוכה שלך."

הגישה של מאלפוי השתנתה באופן מידי. "היא בסדר?"

הארי נאנח בכבדות. "אני מניח שהיא מתגעגעת לאמא שלה," הוא אמר בשקט. הוא צפה בשעה שמאלפוי התיישב בכבדות בכיסא, מבט כאוב על פניו. למען האמת, הארי הבין שהנער נראה חולה למדי. הוא נראה אפילו גרוע מכפי שהוא נראה כשהם היו בהוגוורטס, והוא נראה אפילו גרוע יותר מכפי שנראה ביום הקודם.

הארי כמעט יכול היה להבין למה מאלפוי לא נלחם בו יותר מדי. נראה שלא היה לו כוח להילחם, במיוחד אם הוא היה צריך להתאמץ מאוד לשמור על חזות מתאימה במקומות אחרים.

הארי עדיין חשש להסתכל עמוק מדי אל הסיבות שלו לכך שהוא לא נלחם יותר מדי. הרמיוני ורון היו משתגעים אם הם היו יודעים מה קורה. לא שהארי ידע מה קורה. עם זאת, הוא ידע שהשיחות שלו עם הסלית'ריני היו רגועות בהרבה מכפי שהן אמורות היו להיות.

"אני צריך תשובות, מאלפוי," הארי דרש לפתע.

מאלפוי נרתע קלות. "לגבי מה, פוטר?" הוא שאל בזהירות.

"הבת שלך, הנאמנויות שלך, סנייפ," הארי ירק. "אלה יהיו כמה נושאים טובים להתחלה."

מה שלא יהיה, נראה שמאלפוי ציפה לשאלות, ונראה שהוא הגיע מוכן לענות הפעם.

"לכריסטמס לפני שנה וחצי, אבא שלי נתן לי בחורה," הוא פתח בטון יבש.

"הוא נתן לך בחורה?!" קרא הארי בהלם.

מאלפוי נעץ בו מבט עצבני. "אתה רוצה לשמוע את זה או לא? אם כן, אני מציע שלא תפריע."

הארי הביט בו בפליאה, אבל הניד את ידו כדי שימשיך מבלי לדבר. מאלפוי הפנה את מבטו חזרה לרצפה.

הייתי בן חמש עשרה, ומאלפוי. אבא שלי החליט שזה היה הזמן שלי להפוך לגבר," הוא אמר, נוחר קלות בגועל, לפני שהטון שלו חזר לגוון המונוטוני. "המשפחה הוזמנה אל אחוזת מאלפוי לארוחת כריסטמס. הם היו טהורי דם, אך לא ידועים במיוחד. היא למדה בבובאטון."

הוא לקח נשימה עמוקה, כמתכונן לקראת מה שעמד לומר. "היא ידעה מה היא אמורה לעשות בדיוק כמוני. או לפחות, חשבתי שהיא ידעה. מאלפוי אמור להיות מתוחכם ומנוסה, אפילו במיטה, ועמדתי לקבל את הניסיון הזה איתה. אני מניח שקיבלתי את הניסיון הזה," הוא אמר במרירות.

"אתה לא נשמע שמח במיוחד לגבי זה," אמר הארי, מסתכן בהפרעה.

"אני אפילו לא נמשך לבנות!" צעק מאלפוי לפני שלקח נשימה עמוקה כדי להרגיע את עצמו.

עיניו של הארי התרחבו. "אתה הומו?"

"לא שזה עניינך, אבל כן," אמר בכעס. "מה שגורם לזה להיות עוד פחות אמין שיש לי תינוקת."

"איך? למה?" שאל הארי.

מאלפוי נחר. "היא נכנסה להריון, פוטר. בטח אפילו אתה יכול להבין את זה."

עיניו של הארי הבזיקו. "אני מבין את החלק הזה," הוא השיב בכעס. "אבל למה לא לקחת אמצעי הגנה ולמה לא ידעת עד לאחרונה ולמה אף אחד אחר לא יודע?"

"היא נכנסה להריון בגלל שלא ידענו מה לעזאזל אנחנו עושים. לא ידעתי בגלל שהיא מעולם לא טרחה לספר לי. התינוקת נולדה כמה שבועות מוקדם מדי, והיא שיקרה להורים שלה ואמרה שהיא הייתה עם מישהו אחר. הם קיבלו את המילה שלה. למה? אין לי שמץ של מושג," ירק מאלפוי. "סביר להניח שההורים שלה פשוט התביישו בכך שהיא ילדה בגיל כל כך צעיר, ומבלי שהיא הייתה נשואה, כך שהם לא חקרו לעמוק והשתיקו את הנושא כמה שיכלו."

הוא קם והחל לצעוד בחדר הקטן בשעה שהפך לנסער יותר ויותר. "היא ידעה שלא רציתי שום דבר איתה, אז היא הסתירה את זה ממני. הייתי רוצה לומר שהיא הייתה כלבה נקמנית, אבל אני חושב שהיא האמינה שהיא כיבדה את הרצונות שלי. אבל אז היא שלחה לי ינשוף לפני כמה ימים ואמרה שהיא צריכה לדבר איתי. אני לא יודע למה, אבל לא סיפרתי לאף אחד על כך והלכתי לפגוש אותה בפרטיות."

הוא עצר ונחר בגועל. הארי לא היה בטוח ממה או ממי הוא נגעל. "קיבלתי ממנה את כל הסיפור המזורגג. היא יצרה איתי קשר בגלל שהיא פחדה," המשיך מאלפוי. "היא ראתה את כל מה שקורה. היא ידעה שהייתי קשור לאוכלי המוות. היא קיוותה שאם אני אדע את האמת, אני אוכל לעזור להגן עליה. היא בכל זאת ילדה בת למשפחת מאלפוי."

מאלפוי העביר את ידו בשיערו בתסכול. "לא היה לי זמן אפילו לחשוב מה לעשות. היא צדקה לפחד. אדון האופל התמקד באזור שלהם להתקפה נוספת. לא ידעתי על כך עד שהיה מאוחר מדי. בדרך כלל אני לא הולך להתקפות. הייתי בהוגוורטס רוב השנה אז יכולתי להתחמק מזה. הם היו מרוצים כשהתנדבתי להצטרף. כל מה שיכולתי לעשות היה ללכת ולקוות שאוכל לעשות משהו."

"הצלחת לעשות משהו," הפריע הארי ברכות.

"צפיתי בה מתה, פוטר!" צעק מאלפוי. "לא יכולתי לעשות בשבילה שום דבר."

"הצלת את ויקטוריה," אמר הארי.

"אבל לא הצלחתי להציל את אמא שלה! לא הצלחתי להציל את הסבים שלה!" צעק מאלפוי בתסכול. "כל מה שיכולתי לעשות היה לעמוד שם!"

"אני יודע איך זה מרגיש," אמר הארי. קולו היה שקט, אבל הטון הכאוב תפס את תשומת לבו של מאלפוי.

מאלפוי קפא, בוהה בהארי בעיניים רחבות.

"צפיתי באנשים מתים, וזה כואב כמו הגהינום כשאין שום דבר שאתה יכול לעשות," אמר הארי, קולו נקטע.

מאלפוי התמוטט שוב לתוך הכיסא והניח את ראשו בידיו. "לא באמת רציתי להרוג אותו. לא באמת רציתי לפגוע באף אחד," הוא מלמל.

הארי צפה במאלפוי מענה את עצמו במחשבותיו, ותהה אם ככה הוא נראה כשהוא הלקה את עצמו על מקרי ממוות שהוא לא יכול היה למנוע. הייתה לו הוא הרגיש ניתוק מסוים, אבל הוא החל ללמוד שזאת הייתה דרך ההתמודדות היחידה שלו.

"אני חושב שאתה בצד הלא נכון, מאלפוי," הוא אמר בשקט לאחר שחלפו מספר דקות.

מאלפוי הרים אליו את מבטו, עיניו אדומות. "אני יודע," הוא אמר בפשטות. "אבל אין לי איך לצאת. לא בחיים."

"אם היינו יכולים להוציא את אמא שלך, היית עוזב את אוכלי המוות?" שאל הארי.

"אני לא יודע," מלמל מאלפוי. "עדיין יש גם את אבא שלי."

הארי רצה באופן נואש לירוק משהו מגעיל על לוציוס מאלפוי, אבל הצליח להימנע מכך. הוא לא ידע למה זה הרגיש חשוב כל כך לשכנע את מאלפוי, אבל הוא לא רצה לפשל עכשיו כשנראה שהוא החל להתקדם.

למעשה, הוא ידע מהי אחת הסיבות העיקריות. זה היה הדבר האחרון שדמבלדור ניסה לעשות לפני שמת. הארי ניסה, בדרכו שלו, לבצע את המשאלה האחרונה של האיש הזקן.

בנוסף לכך, היה עליו לשקול את ויקטוריה. הארי בילה את רוב חייו ללא הוריו. הוא באמת לא רצה לראות את זה קורה לילדה הקטנה אם הוא יכול היה למנוע זאת.

עדיין יכול להיות שמאלפוי מנסה לעבוד עליו, אבל הארי לא חשב ככה. הוא צפה במאלפוי במשך זמן רב מדי. הוא הכיר את הנער מספיק טוב כדי לזהות כשהוא זומם משהו בשנה הקודמת, אבל הוא לא קיבל את אותה התחושה עכשיו.

חוץ מזה, היה עליו לשקול גם את הופעתו של מאלפוי. הנער נראה כל כך חולה שהוא היה בספק אם הוא היה מסוגל לעבוד על מישהו. הוא אפילו לא התווכח כמו שצריך. הפעם היחידה שהוא שלף את שרביטו נגעה לויקטוריה. הוא לא ניסה לתקוף את הארי בשום צורה. הוא עדיין עשוי היה לנסות לפתות את הארי וכל זה יכול היה להיות שקר אחד גדול, אבל זה לא הרגיש ככה.

הוא ידע שהוא לא סמך על מאלפוי. השאלה הייתה האם הוא סמך על האינסטינקטים שלו או לא.

"פוטר?"

הארי התמקד והביט במאלפוי. "מה?"

מאלפוי הזעיף את פניו. "אתה באמת חושב שתוכל לספק מקום מוגן לי ולמשפחה שלי?"

"אני לא יודע," הודה הארי. "דמבלדור היה גורם לכולם פשוט לשתף פעולה עם מה שהוא מבקש. אני לא יודע אם מישהו יאמין למה שאני אומר."

כתפיו של מאלפוי צנחו בתבוסה, אבל הוא הביט בהארי בסקרנות. "אתה יודע שאתה המנהיג של צד האור עכשיו, נכון?"

הארי הביט בו בהפתעה. "אני לא המנהיג של אף אחד."

"אני חושש שזה עצוב במיוחד אבל נכון," לעג מאלפוי.

"תסתום, מאלפוי," הארי הזעיף את פניו. "אני אפילו לא בן שבע עשרה. אני לא בטוח שאני אוכל לגרום לאף אחד להקשיב לי." מה שהיה נכון. הוא אפילו לא יכול היה לגרום לרון והרמיוני להקשיב לחצי ממה שהוא אמר, ונזכר בכל הפעמים בשנה האחרונה שהוא ניסה לשכנע אותם שמאלפוי זמם משהו. הוא עדיין לא רצה לחשוב על מה שהם היו אמורים על כך אם או כשהם יגלו.

"אתה אפילו לא יכול להשתמש בקסם באופן חוקי," אמר מאלפוי בהבנה.

"אני עדיין יכול להגן על עצמי במידת הצורך," אמר הארי באזהרה.

מאלפוי הרים את ידיו. "אני יודע את זה," הוא השיב. "הנקודה שלי היא שאתה לא יכול לעשות הרבה מעבר לזה."

הארי התכווץ, חושב על כך. דברים השתנו עכשיו שהייתה לו רשות להשתמש בקסם. הוא החליט במקור להישאר אצל הדארסלים עד ליום ההולדת שלו. ברגע שהוא יוכל להשתמש בקסם בחופשיות, הוא תכנן לעזוב. הוא גם תכנן ללכת למכתש גודריק בהתחלה, אבל מאז החליט שהוא צריך לעצור בכיכר גרימולד.

הוא התיישב לפתע. "יכול להיות שיש לי מקום שתוכל ללכת אליו," הוא התנשף.

מאלפוי הביט בו בתקווה זהירה. "אתה בטוח?"

"לא, אני לא בטוח בשום דבר כרגע," אמר הארי בחדות. "אבל יש אפשרות כזו."

"אבל אתה גם לא יכול לבדוק את זה עדיין," אמר מאלפוי בהשלמה.

הארי התרכך, בניגוד לרצונו. "אני אוכל לבדוק את זה בקרוב. אני פשוט לא יודע למי יש גישה למקום."

"לא ציפיתי שתוכל לעשות משהו," נאנח מאלפוי.

"מאלפוי, אני אפילו לא באמת יכול לטפל בויקטוריה," הזכיר הארי.

"אתה חייב!" אמר מאלפוי בפראות, חוזר לחיים.

"יש לי מלחמה להילחם בה! איך אתה מצפה ממני לעשות את זה בזמן שאני מטפל בתינוקת?" הוא שאל.

"אין אף אחד אחר!" צעק מאלפוי.

"אני יכול לקחת אותה לוויזלים או משהו," הציע הארי. "אני בטוח שאני אוכל למצוא מישהו שיוכל לטפל בה טוב יותר ממני."

"לא!" אמר מאלפוי בכוחנות. "היא לא הולכת אל הוויזלים או אל בוצדמים כלשהם. או לאיש זאב מחורבן." הוא הוסיף.

"תסתום את הפה!" צעק הארי.

"אני לא רוצה שהם יטפלו בבת שלי!" צעק מאלפוי בזעם. "אני לא אוהב אותם!"

"אתה לא אוהב גם אותי!" השיב הארי בחדות.

"לא, אני לא, אבל לפחות אני סומך עליך!" צעק מאלפוי.

"למה?!" שאל הארי בכעס מתוסכל, מריץ את ידו בשיערו כדי לא לחבוט באידיוט.

"בגלל שאתה לא רוצה שהבת שלי תסיים יתומה כמוך!"

וזה הגיע ישירות ללב הדברים, חשב הארי. הפסקת האש החדשה הזו... רק בגלל תינוקת אחת קטנה.

אם הוא חשב על כך, הוא היה בספק אם לאחרים יהיו אותן סיבות כמו להארי בנוגע לביטחון של מאלפוי. הם לא באמת הבינו איך זה לגדול בלי הורים. הם היו מחשיבים את זה כ'ברוך שפטרנו' אם מאלפוי היה נעלם מחייה של הילדה הקטנה, אבל הארי לא היה בטוח שזה פשוט כל כך. מאלפוי עדיין היה אביה, לא משנה אם כל אחד אחר אהב את זה או לא.

"אתה סומך על אנשים, פוטר," אמר מאלפוי בשקט. "אתה סומך יותר מכל אחד אחר שאני מכיר." הוא היסס לפני שהוסיף, "אתה סומך כמעט כמו שדמבלדור סמך על אנשים."

הארי הרגיש דקירת כאב בחזהו ועצם את עיניו כדי להתגונן מכך. הוא עדיין שמע את מילותיו של מאלפוי שהמשיך בדבריו.

"אני שונא אותך, ואתה שונא אותי. ועדיין, אתה כנראה האדם היחיד שייתן לי הזדמנות," הוא לחש.

"אני לא רוצה לתת לך הזדמנות," אמר הארי בילדותיות.

מאלפוי זיהה שהארי לא התכוון לכך באמת וחייך. "לא, אני בטוח שאתה לא, אבל אתה תעשה את זה בכל מקרה."

"אני לא יודע שמגיעה לך בכלל הזדמנות," אמר הארי. "רק לפני כמה שבועות קצרים הייתי עושה כל מה שאני יכול כדי לפגוע בך, ובשמחה. כמעט הרגת את קייטי ורון, וזה בלי לדבר בכלל על מאלפוי."

מאלפוי נראה כאוב. "אתה צודק. אני לא בטוח שמגיעה לי הזמדנות. אבל אני רוצה אחת," הוא לחש.

הם נותרו בשתיקה ארוכה, שניהם עסוקים באבל שלהם ובחרטות שלהם.

"הי, מאלפוי?"

"מה?"

"באמת אמרת שאני צודק במשהו?" שאל הארי.

"אל תתרגל לזה, פוטר," אמר מאלפוי ביובש.

הארי חייך לפתע. "לא ציפיתי לזה ממך," הוא הודה.

הפרק הקודם		הפרק הבא