שם זמני

"פרופסור דמבלדור, אתה יכול לספר לנו מה קורה כאן?" הרמיוני שאלה אותו.

"כן, מיס גריינג'ר." הוא ענה והתחיל לדבר. "כולכם הייתם בסכנת חיים בשלב

כלשהו בחייכם. החניכים של כירון עם החברים של ההורים שלכם, הנערים של

היימיטץ' עם הקפיטול, והתלמידים שלי עם וולדמורט."

"אנחנו רוצים שתכירו אחד את השני," היימיטץ' המשיך את דמבלדור.

"ושתשמרו אחד על השני. לכן השנה, כולכם תלמדו פה."

"אתם תלמדו את השיעורים שלומדים פה." כירון השלים את מילותיו של דמבלדור.

"אתם תעשו מה שעושים פה. אני והיימיטץ' נהיה כאן. אתם תחזרו להיות תלמידים."

"זה רע מאוד, אתה יודע." פרסי הסתכל על כירון.

"מר ג'קסון, אני סומכת עלייך שלא תפוצץ את בית הספר שלי." מקגונגל נכנסה

לחדר. "ואם כן, אתה תקבל ריתוק עם פרופסור סנייפ. שלום מר פוטר, מר וויזלי,

מר לונגבוטום, מיס גריינג'ר, מיס וויזלי ומיס לאבגוד."

"שלום פרופסור מקגונגל." הארי אמר למנהלת בית הספר שלו.

"אלבוס, אני חושבת שכדאי שהתלמידים יחזרו למועדון גריפינדור."

"זה רעיון מצוין, גברתי המנהלת." דמבלדור אמר לה.

"אלבוס," מקגונגל אמרה. "אתה תמיד היית המנהל."

"אבל אני כבר לא."

"מר פוטר, בוא למשרדי יחד עם דמבלדור מחר בשעה זו."

"אין בעיה פרופסור." הארי אמר. כל הנערים יצאו מהחדר. הם הלכו לכיוון מגדל

גריפינדור.

"למה אתה חושב שפרופסור מקגונגל קראה לך?" רון שאל את הארי. כמו תמיד הוא

החזיק את ידה של הרמיוני.

"אתה זוכר שבשנה החמישית הייתה את פגישת ההכוונה הזאת?" הארי שאל.

"אז אני חושב שזה קשור לזה."

"אתה עדיין רוצה להיות הילאי?" הרמיוני שאלה את חברה הטוב.

"כן."

"יש לך כישרון בתור שחקן קווידיץ'." ג'יני אמרה. "חבל שלא תנצל את זה."

"פייפס, בבקשה... אני מצטער." ליאו דיבר עם חברתו באותו הזמן. "ג'ייסון,

אנבת', אקוומן, הייזל, פרנק, מישהו?" חבריו לא התייחסו אליו. "אתם בלתי

נסבלים. הלוואי שקליפסו הייתה פה."

"אני לא יכולה איתך יותר." פייפר אמרה. היא התקדמה קצת יותר מהר.

"הם יותר מדי רציניים." קטניס הסתכלה על שבעת החצויים שהלכו לפני פיטה ולפניה.

"איך את מרגישה?" פיטה שאל אותה.

"אני בעיקר רוצה לירות בקשת שלי."

"אוי, קטניס."

"אל תגיד לי שאתה לא רוצה לאפות משהו." קטניס אומרת לו בקול כועס.

"אני רוצה, אבל-" פיטה אמר וקטניס קטעה אותו.

"אז אל תגיד לי מה לעשות, מר מלארק."

"סליחה, קטניס."

"מה הסיסמא?" האישה השמנה שאלה את הארי. "סתם, סתם. כמובן שאני

צוחקת." היא אמרה כשראתה את פניו של הארי. תמונתה זזה, וכל הנערים נכנסו למועדון.

"וואו." פיטה אמר שהוא נכנס לחדר המועדון.

"בנים, בואו איתי. בנות, תלכו עם ג'יני והרמיוני. ביי, ג'ין." הארי נישק את בת זוגתו. "ביי לונה."

"ביי כולם. אני הולכת לחפש יטושטושים." לונה יצאה מחדר המועדון.

"יטושטושים?" אנבת' שאלה.

"זאת לונה. היא מיוחדת." ג'יני ענתה לה בחיוך. פייפר, הייזל, אנבת'

וקטניס הלכו אחריה ואחרי הרמיוני למגורי הבנות.

"בואו נלך," רון הציע. שאר החבורה הלכה אחריו, אחרי נוויל, ואחרי הארי.

"זה חדר השינה שלכם." הארי אמר לחמשת הנערים החדשים.

"חדר השינה שלנו זה ההוא שממול." נוויל המשיך. "אם אתם צריכים משהו, תבואו. תתקלחו,

תתארגנו, ועוד חצי שעה אנחנו נבוא לאסוף אתכם לארוחת הערב."

"ותחליפו בגדים." רון אמר לבסוף. "יש לכם בגדים בארונות."

"אנחנו צריכים ללבוש את השמלה שאתם לובשים?" ליאו שאל.

"קוראים לזה גלימה, וכן, אתם צריכים." הארי ענה.

"ומה אם לא נעשה את זה?" ג'ייסון שאל. "יהרגו אותנו?"

"לא. אז יורידו לגריפינדור נקודות." נוויל ענה. "ואז כולם יהרגו אתכם."

"ולחשוב שפעם אתה צחקת על הגלימה," רון מלמל להארי. "ועכשיו אתה מגן על עליה."

"רון, זה היה ממזמן. מתי שחשבנו שסנייפ רע." הארי התחיל לענות לו. "מתי

שההורים שלי מתו. מתי שלא היינו עם הרמיוני. מתי שוולדמורט עוד היה בקווירל."

"הבנתי, הבנתי. רק אל תזכיר אותו."

"אוי רון."

"די. אל תגיד את השם." רון אמר. שלוש הגריפינדורים יצאו מחדר השינה והמשיכו לדבר ביניהם.

"אני נכנס להתקלח." פרסי הודיע לחבריו הטובים.

"שלא ייקח לך כל כך הרבה זמן." ג'ייסון אמר.

"כן, אימא." ברק נשמע מרחוק.

"נשמע שהסתבכת עם אבא שלי."

אחרי חצי שעה, כל הבנים ירדו לאולם הגדול. הארי, נוויל ורון התיישבו בקצה

השולחן. פיטה התיישב ליד קטניס, ושניהם ישבו באמצע השולחן, ושבעת

החצויים ישבו בין שתי החבורות.

"אנבת', איפה היית קודם? לא ראינו אותך." פייפר שאלה את חברתה הטובה.

"הרמיוני לקחה אותי לספרייה," אנבת' ענתה לה. "ואתם לא מבינים מה יש שם."

"ספרים?" פרסי שאל.

"אתה אידיוט." ג'ייסון אמר לו.

"תקשיבו שנייה." אנבת' ביקשה מכל חבריה. "קראתי ספר שקוראים לו 'עלייתם

ונפילתם של כוחות האופל'. ומספרים שם על ילד שקוראים לו הארי וההורים שלו

מתו לפני כמה שנים, והוא הרג את הרשע שלהם."

"מה הבעיה פה?" ליאו שאל.

"קוראים לו הארי פוטר."

"אז?"

"הארי פוטר. כמו הארי פוטר שאנחנו הכרנו כרגע. ההורים שלו נכנסו

בזמן השיחה הזאת." פרסי ענה במקום בת זוגתו. "הג'ינג'ית והזה

עם השיער החום הם ההורים שלו. הוא כל כך דומה אליהם. הם אמורים להיות מתים."

"תודה רבה, פרסי." אנבת' חייכה אליו.

"שלום תלמידים." פרופסור מקגונגל נעמדה. "היום מצטרפים לבית גריפינדור

תשעה תלמידים שילמדו ביחד עם שנת ההשלמה. אלה הם התלמידים: קטניס

אוורדין, פיטה מלארק, אנבת' צ'ייס, הייזל לבסק, פייפר מקלין, ג'ייסון גרייס,

פרסי ג'קסון, ליאו ואלדז ופרנק ז'אנג."

"אני הייתי לפניך." ג'ייסון לחש לפרסי בזמן שפרופסור מקגונגל הקריאה את

שאר שמות חבריהם. פרסי בתגובה בעט ברגלו. "אני מנחש שזה הגיע לי."

"עכשיו בנימה קודרת יותר, עברו כמעט שישה חודשים מאז הקרב שהתרחש פה.

הודות לפרופסור סלגהורן, כל ההרוגים מהצד שלנו חזרו לחיים. לדוגמא, פרופסור

דמבלדור, פרופסור סנייפ, מר וגברת פוטר, פרד וויזלי ועוד. אבל זה לא ייגמר.

תמיד אנשים מתים. תמיד יש מלחמות. תמיד יש רשעים. פעם זה היה גרינדלוולד,

עכשיו זה היה וולדמורט, בפעם הבאה זה יהיה מישהו אחר. ניצחנו בקרב הזה. אבל

לא במלחמה. כמו שאתם יודעים, היום הוא ליל כל הקדושים. בליל כל הקדושים לילי

וג'יימס פוטר מתו כדי להגן על בנם. זה מראה מה צריך כדי להגן על מישהו ומה צריך

כדי להתנגד למשטר כלשהו. אומץ, טוב לב, נחישות וחוכמה. גריפינדור, הפלפאף,

סלית'רין ורייבנקלו. בתאבון לכולם."

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________

הפרק הקודם